הכל התחיל משיחת טלפון של זילברמן שהודיע שהוא נוסע ספונטנית לקרפטים בטיול של יורם חן, הדבר השני אחרי ששאלתי אותו “איפה זה?”, היה לברר את הטלפון של המוביל. ברומא אני משתדל להתנהג כרומאי וכשמדובר ברכיבה המוגדרת כאול מאונטיין ההעדפה שלי היא 26 שיכוך מלא, מוצר שכבר אין לי באורווה. זה גרם לי להשתלט על האופניים של האישה ולעורר עוד קצת מרירות בבית. כבר הרבה שנים שאני בררן לגבי מי שאני רוכב איתו ואילו כאן הרגשתי שזה התיקון שלי, להגיע ולרכב עם חבורה שאין לי מושג מי היא. במסלולים שאין לי שמץ לגבי טיבם ועם מדריך שעבורי זו הרכיבה הראשונה איתו.
כבר בשדה התעופה אני מרגיש את הכיף הגדול בלהיות טבולה ראסה: ההליכה אחרי כולם ללקט את המזוודות וההפתעה לגלות שכדי להגיע לקרפטים צריך לבלות עוד שלוש שעות בנסיעה מבוקרשט.
קצת על הקרפטים:
ויקיפדיה מספרים לנו ש”הרי הקרפטים הם החלק המזרחי של מערך הרי מרכז אירופה. ההרים יוצרים קשת באורך 1,500 קילומטרים באוסטריה, בצ’כיה, בסלובקיה, בפולין, בהונגריה, באוקראינה וברומניה. הרי הקרפטים גובלים בדרום מערב בהרי האלפים ובדרום מזרח בהרי הבלקנים. שם שרשרת ההרים מקורו בשבטדאקי בשם ה”קרפים”, שחיו על מדרונות הקרפטים המזרחיים. שם השבט עצמו מקורו, כנראה, במילה הודו-אירופאית שמשמעותה – “אבן”.”
את חמשת ימי הרכיבה בילינו ברכס בוצ’ץ’ (Bucegi), שמורת טבע המשתרעת על שטח כולל של כ-300 קמ”ר. הכפרים והעיירות המרכזיים שבשמורה כמו העיירה בה ישנו פרדיאל (Predeal), סינאיה (Sinaia), פשטרה (Pestera) ואחרים, הם שם נרדף לנופים מרהיבים, לאתרי נופש, למסלולי הליכה ולבתי מלון נהדרים.
אחד מהאתרים היפים ביותר ברכס היא העיירה פויאנה בראשוב (Poiana Brasov), הנחשבת (ובצדק) לאתר הנופש מספר אחת ברומניה.
הרוכבים:
דיי מהר היה אפשר לשים לב לכך שהחבורה נחלקה לשלוש: הקבוצה הראשונה, חובבי פיקים אנארובים של מינימום 30 אחוז ורצוי עם אלמנט או שניים טכניים בדרך. נקרא להם בקצרה המכורים לאנדורפינים,
בתמונה :עופר זילברמן מדגמן טיפוס באינטרוול אנארובי
הקבוצה השנייה הנם חובבי האדרנלין, שתובעים לעצמם את הירידות הטכניות ורצוי עם שיפועים רצחניים ואלמנטים נלווים כסלעים שורשים וכדומה. מבחינתם אפשר לוותר על הטיפוס ולעשות ראנים של רכבלים.
בתמונה:אביחי על ריקולאו זנב קשיח מאובזרות בבולם 140 מקדימה, מדגים דילוג על שורשים
איחוד של שתי הקבוצות הראשונות נותן את הרוכב הוורסטילי המושלם ואילו חיתוך של שתיהן נותן את הקבוצה השלישית שבילתה איתנו: חובבי הסיגריות והג’ק דניאלס – פק”ל קבע מבחינתם לכל הפסקה בין אם מדובר באמצע עליה או בסופו של סינגל.
בתמונה:לשיפור הביצועים בסינגלים סיגריה פלוס ג’ק דניאלס
הקבוצה הזו כונתה בשם חיבה כקבוצה של “הבאים ברגל”, ובולט מהם היה הרוכב שבתמונה מעל שגם שלושה אחוזי שיפוע הביאו אותו להליכה, מה שגרם לנו לכנות את האנדורו שלו אופני הליכה ולהמליץ לו להמשך על אופני קרבון.
בתמונה:4 אינצ’ר מטפס עם החברה של “הברגל”
יאיר נחמיאס לימד אותי שכדי להתגבר על הפערים בקבוצה הוא משלח את הזאבים אל הפסגה ורגע אחרי ההגעה אליה הם יורדים אל המאסף. כמה תנודות באמפליטודת פסגה-מאסף זה כל מה שנדרש כדי להתגבר על ההבדלים בכושר. על פי התנאים הקיימים היה ברור שהפערים יהיו גדולים ומה שיקבע את קצב ההתקדמות יהיה החוליה החלשה, על כן בחרתי לרכוב מאחור לאחוז בתיק של הרוכב שהכי מתקשה ולהעלות אותו למעלה, פיתול אחרי פיתול גם אם מדובר בפס בגובה של 700 מטר מצטבר.
דרך שניה לעזור היא לאחר שמגיעים אל הפסגה לרדת למטה ולדחוף עם הידיים את הרוכבים. האופציה השלישית שבה השתמשתי היה לרדת למטה, ליטול אופניים מרוכב אחר ולטפס במקומו אל הפסגה וכך יצא לי שבעליה אחת רכבתי בטרק פיול איקס 9 של אשתי, בסטאמג’אמפר, באנט’ם 29 ובמארין מאונט ויזיון.
המוביל:
למרות ההטרוגניות של הרוכבים הצליח יורם לספק את כולם. כל אחד קיבל את מבוקשו גם אם הדבר הצריך את פיצול הקבוצה. בניית המסלולים הייתה גאונית עם עליה בעומס מיום הנחיתה אל היום השלישי , ביקור חוזר בסינגל זורם ומוכר וירידה בעומסים ביום הרביעי וביום החזרה היום החמישי. כל נקודת תצפית במסלול קיבלה הסבר כשמרגש ועצוב במיוחד היו התצפיות אל מקום התרסקות מסוק היסעור בשנת 2010.
ארבעה מכשירי קשר חולקו בין הרוכבים, ביניהם המאסף נורקין שכינס את כולם מאחור ככלב רועים עם לב רחב, תיק ענק וידיים טובות לתקן כל תקלה באשר היא. כל מקטע מסלול לווה בהדרכה ולכל לקרדה שהייתה צריכה להיבלע כמו קטעי hike a bike הובטח צ’ופר של החיים בדמות סינגל ארוך ומפנק בירידה.
יורם גם נענה לגחמות הפרטיות שלי להתנהל כרוכב עצמאי בעיקר לצורכי צילום ולרכוב ללא תיק למרות שמדובר בטיול עומק שווה ערך לטיול מדברי וכך מצוייד בשלושה בקבוקי 750 מ”ל של מי עדן כשאחד על המתקן, מצלמה בכיס האחורי ושתי בננות על הרמה, שכמו שהן נראו אחרי שעה, הן הצדיקו את הביטוי של סבתא שלי: “תאכל זה דבש”.
בתמונה:פק”ל בננה
המסלול:
המסלולים עוברים בתוואי מגוון של דרכי יער וסינגלים. שילוב של רכיבה ביערות עצי אשוח וצפצפה ובנופים אלפיניים חשופים. רכיבה מגוונת העולה אל מחוץ לקו היער, אל נוף אלפיני חשוף וקסום, תוך טיפוסים אל פאסים שונים בהרים וגלישה מגבהים בסינגלים, ארוכים, זורמים וחלקם אף טכניים. השימוש ברכבלים מאפשר שינוי המאזן לטובת הירידות המצטברות.
גולת הכותרת היא היום השלישי, ברכס הרי הבוצ’גי: יום של סינגלים בעליות ובירידות המזכיר מאד טיול מדברי איכותי. היום המאתגר מתחיל עם עליה של כמעט 1400 מ’ ברכבל אל גובה 2150 מ’ משם לאחר ביקור במונומנט הספינקס הרומני ממשיכים בטיפוסים בסינגל מאתגר אל מעבר הרים בגובה של 2500 מ’. קו הרכס מספק סינגל זורם לצד מספר נקודות תצפית מרהיבות, עד לחציה של מעבר הרים קלאסי, שאחריו הדובדבן של הטיול בסינגל ארוך וטכני – שביל רועים עתיק היורד אל העמק הרחב בצידו השני של הרכס. יום הצובר 600 מ’ טיפוס יחד עם 2000 מ’ של ירידות מצטברות. אחח החיים הטובים!
בתמונה: העליה אל הספינקס הרומני
המקומיים:
הצוענים נקראים ציגאנים, ואפשר לראות אותם באזורים מתויירים מוכרים פטל, תירס ושאר ירקות. בכל פינה בהרים רועי צאן מבקשי סיגריה מלווים בכלבי רועים מגודלים. את הטיילים בפסים ובשבילים ניתן למדר לשתי קבוצות, בנות מטיילות בביקיני ומבוגרים שמהלכים ללא שום עדכון ממשטרת האופנה, כמו בתמונה שלפניכם: הגברת המטיילת עם גרביים אדומות וכפכפים בצבע תכלת.
בהרים חיים בדיוק כבמדינת עולם שלישי, חוות יצור גבינות התגלתה כצריף המזכיר את שוכני המערות בדרום הר חברון וטעימה מהגבינה הסתיימה בלילה שחור רצוף הקאות, שרק צום ודיאטת איזוטון ביום שלמחרת הצליחו להחזיר אותי למוטב.
בתמונה:ארגזי העץ ובהם הגבינה
בקניון רישנוב- קניון מדהים עם קירות סלע זקופים ניתן לחזות במטפסי צוקים, חובבי סנפלינג וקופצי באנג’י. אל הקניון ניתן להגיע מטרי-בראז בסינגל צר ארוך ומאתגר.
אחרית דבר:
רובנו רוכבים בגיל המאסטרס, טרודים בטרדות היומיום של עבודה וילדים, החופשה שלנו מתוקצבת בזמן ועל כן היא צריכה להיות מתוקתקת. ואכן מזג האוויר האירופאי, היום הארוך שמאפשר להרוויח ימי רכיבה ביום ההמראה והנחיתה, האוטובוס הצמוד, המלון המפנק ובקיצור כל המעטפת – אפשרו רכיבה באזורים המרהיבים של הקרפטים והשאירו טעם טוב של עוד. חוויות מרובות שילוו אותנו שנים. הרי מה שקובע את הזמן הוא הזיכרונות ולא הזמן האמיתי שלהם.
תמונות: עזרא שהרבני וגבי גלעד
מאת: עזרא שהרבני
