לא ברור כמה ערק שתו באותו הלילה באחת מהמשלחות הראשונות של בוץ הרפתקאות לעמק אימליל שבמרוקו. אדר שדמי קם בבוקר למחרת ממיטתו עם מחשבה מנקרת – לטפס לפסגת הטובקאל, ההר הגבוה בצפון אפריקה (4167 מ') ולרדת ממנו עם אופניים.

שנת 2022 ומגבלות הקורונה הקשות מתרככות בישראל ובמרוקו, כל הסימנים מצביעים שזה הזמן הנכון לצאת לכיבוש פסגת הטובקאל. חבורת מטורללים מכל קצוות הארץ נבחרת, הכרטיסים נרכשים, הויזות נחתמות ואנחנו יוצאים 7 ישראלים אל עבר מרקש בטיסת 6 שעות בסוף החודש החמישי בשנה.  

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

תמהיל הטיול

טיול זה אינו חלק מחבילות הטיולים והינו ייחודי לפי חלום משוגע של הבוס. טיול זה משלב בין שני טיולים של החברה – מסלולי רכיבת אנדורו וטרק לראש הר הטובקאל. חברת בוץ הרפתקאות מציעה טיולי הייקינג, טרקים, אופניים במגוון רמות, ג'יפים ומסלולים מלאים של שמונה ימים. ניתן לקבל מידע נוסף עבור כל מסלולי הטיולים במרוקו ובשאר היעדים שמציעה באתר החברה. גילוי נאות: הוזמנתי ע"י בוץ הרפתקאות לטיול להנות, לסבול,לשמוח ולבכות.

להזמנת טיול במרוקו של בוץ הרפתקאות

טובקאל

יום רכיבה ראשון – טבילת אש בגבהים

אחרי נחיתה בשעה מאוחרת במרקש, פגישת הצוות המקומי בהנהגת ג'אמל ושנת לילה הגונה אנו מתחילים בנסיעה של שעתיים אל עבר עיירת הסקי הנשכחת אוקיימדן (Oukaïmeden) בגובה 2600 מ' שבהרי האטלס. מרגע שמתקרבים להרים מתחיל הנוף להשתנות כאילו עברנו למדינה אחרת: המדבר השטוח והאדמדמם של מישורי מרקש מתחלף תחילה בכתמים ירוקים אך מתעצם וגדל ברמה שהירוק עוטף לך את העיניים. באוקיימדן פוגשים לראשונה את בני הלוויה היקרים שלנו (ויסלחו לי כל אותם יפי נפש שחושבים שהם רוכבים על נקבות.. אופנים זה זכר) מאז מסרנו אותם אתמול בערב לג'אמל. אחרי האיחוד המרגש לכל הדעות מרכיבים את האופניים ויוצאים לרכיבת חימום והכרה עם הגובה: מאחר ועיקר הטיול הוא לטיפוס לפסגת ההר הגבוה במרוקו, עלינו להתחיל להרגיל את הגוף לגובה. מתחילים בטיפוס מטורף של 500 מ' למעבר הרים בגובה 3100 מטר מעל פני הים. 

טובקאל באופניים

חשוב לציין שהגובה משפיע על כל אדם בצורה שונה. יש כאלה שמיד מרגישים את הגובה: לחלק כואבות הרגליים, סחרחורות, בחילות, כאבי ראש. יש כאלה, כמוני, שמרגישים בסדר, עד שמעלים אותם על אופניים ודוחפים אותם לכיוון עליית 4X4 ענקית – אחרי שלושה פידולים במעלה ההר הדופק יותר גבוה מפסגת הטובקאל, וגם ברכיבה קלילה אני עם הלב בגרון ו-190 פעימות בדקה. הזדמנויות לעצור לצלם מקבלות משמעות נוספת לתפוס קצת אוויר ולנשום. לוקח בערך שעה ורבע לטפס 500 מ' לפאס הקרוב. הנשימה נעתקת מהנופים: עמק אוריקה ממנו טיפסנו לאטלס נשקף מלמטה, וגם מלון הסקי שבו אנו לנים נראה קטנטן מרחוק. 

ארוחה בטובקאל

ואז יורדים הכל חזרה, סוג של נקמה בעלייה הקשה. 20 ד' ירידה עם 10 פידולים וכל הרוע שטיפסנו נמצא מאחורינו. רוכבים לדירה שבה הצוות המלווה שלנו שוהה ישר לארוחת צהריים: השולחן ערוך ומחכה לנו עם צלחת ענקית של סלט, לחמים ו-2 טאג'ינים מסורתיים לוהטים מהגז שהכין המאסטר שף המקומי שלנו, איברהים. בתור מישהו שאכל ארוחת בוקר ב-8 ומאז רק נישנש חטיפי אנרגיה ונחשי גומי, אני רץ נמהר לשולחן ונעצר מיד, לפני שאוכלים שותים תה. התה בסדר (לא מבין מה כולם מוצאים במשקה עלים הזה באופן כללי..) והאוכל מעולה. טאג'ין (סיר מחרס מסורתי) מלא בירקות שורש וחלבון כלשהו (עוף/דג/בקר/צאן) שמרגיע את הבטן. מנוחה קלה על מזרונים שנפרסים לנו בחוץ וממשיכים לחלק השני של היום.

בשביל להוריד את האוכל אנחנו יורדים קצת בכביש ואז ב"סינגל אופני הרים" מרוקאי שהוא בעיקרון שביל עיזים בעל שיפוע צד, אבנים, אמבטיות וערוצי נחל שקרסו והם בלתי רכיבים. זה מה שיש למרוקו להציע ואנחנו לקחנו הכל בשמחה. אחרי שעתיים של ירידה מדורדרת וחמה מגיעים לנקודת האיסוף לרכב. מעמיסים ועולים חזרה למלון ישר לבירות וערק כחימום לארוחת ערב של השף. אחרי עוד ארוחה מוצלחת כל אחד מתקפל בשקט לחדר לצבור כוחות למחר, יאללה לישון. 

לילות טובקאל

יום רכיבה שני – נדנד

כחלק מתהליך ההסתגלות לגובה צריך לטפס לגובה, לשהות שם מעט ואז לרדת. לעלות שוב, שהיה ולרדת שוב. מי שמטפס לאוורסט מבלה מספר שבועות בין הבייס קאמפ הראשון לשני, ובין השני לשלישי. ככה הגוף לומד להסתגל, וככה אני למדתי שעליות באזור ה-2000 מ' גובה זה כואב ועמוק. פותחים את הבוקר בטיפוס כיף כיוף ישירות מן המלון עד לפס טיזי נטכהידריט (Tizi N'Tacheddirt) בגובה 3100 מ'. בבוקר מזג האויר קריר יותר ואני שמח שלבשתי בייס לייר. רוח חזקה בעלת שתי ידיים מלווה אותנו בטיפוס הסרפנטינות לפס: יד מלטפת ויד סותרת. מדי פעם קיבלנו כאפה בדמות רוח פנים ומדי פעם רוח גב שדחפה או קיררה אותנו בעליה מעלה.

 

מגיעים לפס – כאפה כאפה כאפה כאפה – רוח עוצמתית שכאילו אומרת "תחזרו למדינה ממנה באתם" ולא מעניין אותה שסבתא שלי בכלל באה ממרוקו. בגבורה רבה אמרנו "לא", עטינו מעילי רוח והתחלנו בגלישה למטה אל עבר הכפר טכהידריט (Tacheddirt). "גלישה" אולי יותר בכיוון של גלישת האופניים בשיפוע צד מדורדר וסלעי, מלא סוויצ'בקים חדים במסלול שלא היה מבייש את ה-EWS. את הירידה אני יורד ברגל, מתבאס קצת על אופני ה-120 מ"מ הסופר קלילים שלי ורושם לעצמי הערה מנטלית לקבוע קורס רכיבה טכנית בהקדם. שאר המשלחת רדפה יפה בריכה אחרי מוחמד המדריך המקומי בן ה-28 שעוד משתולל על אופני GT Force עם גלגל 26".

פינוקי טובקאל

עוצרים למנוחה בבית הארחה מקומי עם וויסקי ברברים (תה) ופיצוחים, ומשם ממשיכים בסינגל מקומי שעובר ברחובות הכפר ובשבילים הצמודים לנקודה הנמוכה ביותר במסלול היום (2000 מ') שממנה מטפסים לפס הבא בגובה 2400 מ'. 

אווץ' כמה שזה כאב, תשלבו עליה קשה וירידה קשוחה מוקדם יותר היום, חום הצהריים, גובה גבוה ועליה רצחנית ותקבלו מתכון מתוק לחריקת שיניים ודמעות בעיניים. מוחמד טוען שלוקח לטפס את הפס 45 ד' אבל לי זה הרגיש הרבה הרבה יותר. גם הנוף המדהים של העמק שנפתח תחתיי בין כל סרפנטינה לא מספיק כדי להשכיח את הכאב של העליה הזו. בפס מחכה לנו ארוחת צהריים שהכין איברהים המאסטר שף: טאג'ינים כיד המלך ומנוחה על מזרונים. לקינוח גלשנו בסינגל מגניב ואגרסיבי לעמק בו שוכנים הכפרים אימליל וארומד, כולל עצירה בשני מפלים מקומיים שמקבלים את מימהם מהפרשות השלגים מההרים המקיפים את העמק ורכיבה בתוך הכפרים בסמטאות הצרות. אנחנו מגיעים בדיוק בזמן שהשמש מחממת את רחבת הבריכה במלון ולקפיצת ראש למים הקרים אחרי יום של כאב שרירים. 

טובקאל

יום הליכה שלישי – הלאה, אל הטובקאל. אמא, שם מחכה

כן כן, לא טעיתי, זה יום הליכה היום. לוקחים קצת הפסקה מאופניים ומטפסים ברגל לפסגת הטיול בצעדי ענק – היום מטפסים מהכפר אימליל שבגובה 1700 מ' אל על לבייס קאמפ בגובה 3200 מ'. כ-"ריענון" לרגליים משילים מעלינו את מרבית הציוד שאנחנו סוחבים ביום יום ועולים ברגל עם מים אוכל ומעט ביגוד חם על הגב בעוד פרדות סוחבות את כל הטררם שמיסביבנו – אופניים, ציוד מחנאות, מטבח נודד ואפילו קורבן לשחיטה בפיסגה. 

חמורי עבודה

מתחילים את הבוקר בהעמסת הפרדות, הפרדה – חיה מדהימה וחזקה המסוגלת לסחוב 150 ק"ג על הגב לא מתלוננות כשמעמיסים עליהן 2 זוגות אופניים ועוד כמה תיקים של אוכל. אלה שהעמיסו עליהן זוג של יטי בכלל צהלו משימחה. 

לאחר שהכל הועמס מטפסים חזרה לגשר שבין פאתי אימליל לפאתי ארומד, החתמת דרכונים ומשם מתחילים לטפס בנהר היבש שנשפך למרגלות ההרים לכיוון הבייס קאמפ. מאד מהר הפרדות יחד עם המלווים שלהם עוקפות אותנו בקצב הליכה מסחרר – מדהים לראות כמה אנחנו לא מורגלים לגובה: בעוד שאנחנו מטפסים עם מיטב הנעליים, מקלות הליכה ותיקים עם מערכות גב מתוחכמות שנושאים בקושי כמה קילו מסכנים מטפסים לנו במשך יום שלם, הפורטרים המקומיים צועדים בכמעט כוחות סוס עם סניקרס בלויים ותיק בית ספר לפסגה. 

השביל נוח ואני נזכר כמה כיף זה לצעוד בטרק הליכה, שהאחרון שלי היה לפני אחד עשר שנים. הקבוצה מטפסת אט אט בין הרים ובין בקתות אירוח קטנות בנוף משוגע שמזכיר כמה אנחנו בני האדם קטנים וחסרי משמעות. מזג האוויר גם משחק אותה עם שמיים מעוננים רוח קרירה ושמש שמבליחה מדי פעם. אנחנו מבלים 5 שעות בטיפוס עם עצירות חוזרות ונשנות לצילום, תיעוד והתפעלות מהנוף. 

טובקאל

אנחנו מגיעים למחנה בצהריים: בעיקרון בבייס יש מספר מבנים בנויים המחולקים בצורת דורמיטורי כנהוג באירופה: חללים חללים מלאים מיטות קומותיים ל-50 מטיילים. יש חלל אכילה גדול ובערך תא שירותים אחד ומקלחת אחת לכל מבנה. כשאתה צעיר וקמצן זאת אחלה חוויה אבל בשביל שנת לילה "טובה", שבה אתה יכול ללכת לישון בלי שאף אחד יעשה רעש (חיפוש בתיק או אפילו ענייני NSFW קורים במיטות האלה) ולא מתעורר מכל אחד שהולך להשתין בלילה או קם לפניך לטרק בבוקר, הוחלט שנישן באוהלים זוגיים ברחבות הקמפינג מחוץ לבקתות, כאשר יש אוהל גדול למטבח ואוהל גדול לאכילה משותפת. השירותים הם "כמה שיותר רחוק מהאוהלים בבקשה" ועל מקלחת אין מה לדבר, מי בכלל סחב ציוד למקלחת לבייס קאמפ עם מים קפואים בגובה 3200 מ'? (אני סחבתי).

אז כאמור הגענו בשעת צהריים למחנה, בדיוק בזמן לתה. אני מתחיל לחשוד ששעת התה במרוקו היא לא 4 כמו באנגליה אלא כל שעה שבא הגעת למקום האירוח ומקבל כוס עם משקה עלים חם לפני שמישהו בכלל מסתכל לכיוון הטאג'ינים. הצוות המקומי המהמם שלנו כמובן שלא מוכן לשמוע שום מילה על עזרה שלנו להקים את המחנה או משהו, והם מושיבים אותנו בשולחן גדול עם נוף מהמם לארוחת צהריים עשירה (לחם, סלט, טאג'ינים) ומפנקת. משם עוברים לאוהל הגדול לשכב על מזרונים ולשנ״צ כמו השייח'ים שאנחנו מרגישים שאנחנו. בכללי השירות פה מדהים, מכינים ארוחות, נשנושים, תה קפה, מפנים מהשולחן ועורכים לנו. אנחנו רק צריכים לבוא, לרכוב ולומר שוקרן על כל הטוב הזה. 

טובקאל

אחרי נמנום נעים מפסיקים המשחקים ומתחילה העבודה – כל אחד מתחיל לפרק את האופניים שלנו ולחבר אותם לתיק הגב שלו. מראה תמוהה למביט מהצד אבל לנו זה נראה הגיוני – הרי מחר מטפסים לגובה 4167 מטר מעל פני הים, עם 15-17 קילו על הגב, כדי לרדת משם ברכיבה במסלול שאף אחד לא באמת אמר לנו שהוא רכיב –

סך הכל הגיוני.

חלקנו משכילים ומחליטים לתת לפורטר לסחוב להם את האופניים על הגב, אחד משכיל במיוחד מחליט לא לסחוב את האופניים בכלל לפסגה, אלא לעלות ולרדת ברגל. בעיניי ההחלטה הכי נכונה שנעשתה בטיול אבל עוד על כך בהמשך. אצלי מתחיל להצטבר חשש ומחשבה "האם אני בכלל צריך לסחוב על עצמי אופניים?" הרי ביליתי חלק נכבד מהירידות אתמול בירידה ברגל עם נעלי בלט מקרבון (נהדרות לרכיבות XC, לא לירידת שבילי עיזים בשיפוע הזוי) ולא היה לי כיף בכלל. המחשבה הזו מתבטלת מייד עקב ענייני מצ'ואיזם לא פתורים עם עצמי (אתה מגלח לעצמך את הרגליים ולובש טייצים ברחוב, לעזאזל) ואני מחבר את האופניים לתיק, דוחף עוד מטעמים מהטאג'ין לפה ויאללה לישון ב-9 בערב כי מחר השעון מצלצל מוקדם.

להזמנת טיול במרוקו של בוץ הרפתקאות

יום הליכה רביעי – דרך המוות 

4:40 והשעון המעורר הזה באמת מצלצל, חתיכת ממזר. חשבתי שהוא יבין שצחקתי איתו כשכיוונתי אותו לשעה הזו ערב לפני. בשעה 5 כולם כבר באוהל הגדול עם ארוחת הבוקר הצנועה שביקשנו (ממרחים, ריבות, לחם, לחוח, מלאווח, חמאה, גבינות) וב-5:40 מעמיסים על הגב את התיקים עליהם קשורים האופניים, מדליקים פנסי ראש ומתחילים את המסע לפסגת הטובקאל. מתחילים מגובה 3100 מ' ומטפסים עד ל-4167, אורך העליה הוא 4 ק"מ וההפרש בגובה 1067 מטרים,מה שאומר שבממוצע כל 4 צעדים אנו עולים מטר בגובה. זה שיפוע מטורף ומפחיד ושלא נהיה קל יותר בעזרת האוויר הדליל ומשקל התיקים שעל גבינו. 

טובקאל

מתחילים את הטיפוס עטופים טוב במספר שכבות, כפפות וכובעים – לא משאירים חלקי גוף חשופים לרוח הקרה. הזריחה אומנם מגיעה מהר, בשעה 6 בערך, השביל כבר מואר ואין צורך בפנסי ראש אבל השמש תיחשף מבעד לעננים רק בסביבות השעה 12. עד אז רוח קרה. הטיפוס הזה הוא כנראה הדבר הפיזי הקשה ביותר שעשיתי בחיים. גיליתי שלגובה אני מגיב בעיקר בדופק גבוה במיוחד, מה שלא מאפשר לי להתקדם מהר מדי או ללא הפסקות דחופות יחסית לאחרים בקבוצה. כולם מחכים לי ולפני שאני מספיק להסדיר דופק, לאכול ולשתות הם כבר מתקדמים הלאה כדי לשמור על חום הגוף. אחרי שליש טיפוס אני מתחיל להרגיש שלא מגיעה לי זרימת דם לזרוע השמאלית ולמעשה מקבל תירוץ נוסף לעצור ולהוריד את התיק. אחרי ⅔ מהטיפוס ג'אמל המלווה שלנו מחליט שיש צחוקים ויש חלאס, וכדי שכולנו נגיע בשעה נורמלית חזרה לבייס לוקח לי את התיק והאופניים. טובקאל

הנזק כבר נעשה – אני ממשיך לטפס באיטיות שיא למרות שאין לי באמת מה לסחוב. אני מצליח לתפוס את החבורה לתמונה קבוצתי בגובה 4000 מ'. ולטפס איתם את 167 המטרים האחרונים. לבסוף מגיעים לפסגה, הנוף נפתח ומתחתינו מגלים מרבדי עננים שמכסים את העמק של אימליל כמו שמיכה. מהמם ביופי אבל אין לנו זמן להתעכב – צילומים אישיים, צילום קבוצתי עם כל הפורטרים האלופים ומרכיבים את האופניים בדרך למטה. 

טובקאל

מתחילים להתגלגל למטה וההבדלים בין השטח המוכר בארץ להרי האטלס מתגלים מהר מאד: שיפועים חזקים יחד עם מעברי סלעים וקרח שלא מאפשרים לרכוב, בעיקר בשבילי. פורטר נחמד לוקח לי את האופניים ומכאן, בערך 50 מ' מהפסגה ועד לבייס קאמפ אני עובר לרדת ברגל, תשוש ועייף מהגובה ומטיפוס עם אופניים על הגב. מבירור על שאר חברי הקבוצה, שרוכבים יותר טכניים ממני הדעות היו חלוקות – חלק שמחו שהם לא צריכים לרדת את המסלול ברגל לחלוטין ולרכוב את רובו וחלק הסכימו איתי שהעניין היה מיותר. 

במשך הירידה אני מדדה למטה עם החלקות מרגיזות וקצב איטי. פוגש את חברי הקבוצה מדי פעם כשהם מחכים לי בהפסקות אבל זמני החפיפה שלנו קצרים והם ממשיכים הלאה די מהר. בלית ברירה אני מבין שצריך לתת קצב כדי להגיע לבייס לפני שאני קורס מתשישות והתייבשות. אני יורד בליווי פורטר ופשוט מנסה לשרוד עד להגעה לבייסקאמפ לארוחת צהריים ממלאת ולמנוחה באוהל. 

אופני שטח מרוקו

אחרי אוכל, מים ומנוחה חשובים מאוד מגיע הרגע אותו הדחקתי כל היום – הירידה חזרה לאימליל. בידיי 3 אפשרויות לרדת את השביל איתו טיפסנו אתמול – באופניים, ע"ג פרדה או ברגל. מאחר והפעם אני מכיר את השביל הזה ואני יודע שהוא בחלקו טכני ומגניב, בחלקו טכני מדי עבורי ולא מגניב ובחלקו לא רכיב בכלל, אני מחליט לרדת את כולו ברגל עם ציוד הליכה מתאים. הרי לא בא לי לחזור על חווית הימים האחרונים שאת רוב הירידות ביליתי בהליכה ברגל בשבילים זרועי אבנים עם שיפועים שאני לא יכול לרכוב. 

ירידה מטובקאל

אני יוצא יותר מוקדם משאר החבר'ה יחד עם פורטר מלווה (ממש לא מומלץ לצעוד בשבילים האלה בלי פורטר שמכיר את הדרך) בתקווה לתפוס מהם מספיק מרחק כדי לצלם אותם ברכיבה חזרה וכדי שנסיים את המסלול באותו הזמן. אחרי הארוחה, המנוחה והירידה בגובה אני מרגיש הרבה יותר טוב ואנחנו יורדים הרבה יותר מהר מהבוקר. אני מצליח לפגוש את הרוכבים 3 פעמים על המסלול, בכל פעם שהם עוצרים לנוח אני ממשיך. עכשיו אני נהנה יותר מהנוף אבל בעיקר רוצה לפגוש מקלחת ומיטה. אחרי 3 שעות של צעידה כמעט רצופה אני מגיע לג'יפ של ג'אמל שמקפיץ אותי למלון. אני מצליח להגיע באותו הזמן כמו הרוכבים למלון – ההחלטה לרדת ברגל היתה הכי נכונה עבורי. במלון מקלחת, ארוחת ערב וריסוק במיטה. 

 

יום הליכה רכיבה חמישי – All day Enduro

אחרי יום כזה צריך לנוח. קצת בריכה, בטן גב והרבה בירה ופיצוחים. חה! תתחילו בטיפוס בוקר של 500? מטר ברגל לפס הקרוב ומשם תרכבו כל היום עד השעה 19 בערב. ואז יגיעו הבריכה, הבירות והפיצוחים. 

אין ימים קלים ב-"בוץ", בסלובקיה רכבנו שבוע ימים ברצף וגם במרוקו מנצלים את סיבי השריר האחרונים לרכיבות. 

את הבוקר פתחנו מאוחר בהעמסת פרדות עם אופניים וטיפוס ברגל לפס הקרוב (טיזמ'זיק). היום מז"א התחיל מעונן אבל חיש מהר יצאה השמש והתחלנו להזיע מהמטר הראשון של הטיול. התחלנו לטפס לכיוון מערב בדרך יפייפיה המתפתלת מהעמק של אימליל. בדרך נפגשנו עם מערכת טרסות מהממות, בנויות מאבן שמשמשות להאטת שפיכת המים מההר לעמק אך גם לחקלאות עם עצים שונים השתולים בין הטרסות. השמש קופחת אבל למזלנו? אנחנו מטפסים לגובה 2200 מ' ובפס כבר יש רוח קרירה. מרכיבים את האופניים, צילום על רקע עמק אימליל שאירח אותנו בימים האחרונים ויאללה אודרוב – סינגלים!! 

אופניים במרוקו

עד היום בעיקר רכבנו פריסטייל כדי למטב את ההסתגלות לגובה, במסלולים שאיך נאמר – לא ברור אם היו מתאימים לרכיבה. הם די נועדו לשרת את מטרת ההסתגלות – אבל היום יא חביבי, אנחנו עולים על יום מהסרטים שהוא חלק מתכנית טיול האנדורו שמציעה בוץ ללקוחות. מתחילים בסינגל מהמם על שלוחות ההרים – שיפוע צד, מטעי זיתים, קצת שורשים ואבנים – סינגל סופר מגניב שמהר מאוד משתפר ככל שיורדים למטה לכיוון הכפר בוא אנו עוצרים להפסקת קפה בבית של קרובת משפחה של מוחמד המדריך, ואפילו פוגשים את ארוסתו שאיתה יתחתן בחודש הבא אינשאללה.

מדריך במרוקו בוץ

משם מטפסים לפס לכיוון מזרח, בעיקר על 4×4 ובדרך עוברים בכפרים ורואים ילדים בדרכם חזרה מבית הספר, עדרי עיזים ונשים סורגות שטיחים. בפס כבר מרגישים את הרגליים מהימים האחרונים אבל למוחמד לא נגמר הסוס ויורדים בסינגל מטריף לכיוון הכפר אימי אוגלהד (Imi Oughlad). הסינגל מתחיל סלעי ובסוף משתנה לאדמת חמרה אדומה מהממת ממנה בנויים הבתים. עוצרים לארוחת צהריים בגסט האוס שהכין המאסטר שף שלנו איברהים – קוסקוס מרוקאי אותנטי! כמובן שמאד טעים. 

מרוקו

מתגלגלים צפונה לכיוון העיר אסני (Asni) ומתחילים לטפס לפס מערבה. הטיפוס מתחיל בסינגל זורם אך תלול שמורט את סיבי השרירים האחרונים שנותרו לנו ולפעמים כבר עוברים להליכה כשנגמר הכח והשיפוע תלול מדי. האדמה משנה צבע לצבע כמון / ירקרק, ובמעבר חד בסוף העלייה הצבע משתנה חזרה לאדום מאדימי. לכאורה טיפסנו לפס, ההיגיון אומר שמכאן יש ירידה לעברו השני אך למעשה אנחנו מגלים סינגל נוסף, מישורי יחסית ומהיר – xc סטייל שמוביל אותנו מערבה. הנוף משתנה שוב והפעם אני מרגיש אווירה ביתית כי נדמה שאנחנו רוכבים על הכרמל עם השבילים זרועי האבנים המעצבנים שלו ושלל האלונים שמסביב. עוברים ליד מבצר קטן מאבן באמצע המסלול, מבירור מול מוחמד מסתבר שמדובר בבקתת ציד של מלך מרוקו, שנבנתה לפני 20 שנה והמלך מקפיד להגיע אליה מדי פעם במסוק כדי לצוד את חיות הבר בסביבה. מדהים והזוי שהדבר הזה עדיין מתקיים ואנחנו לא בשנת 1500. 

מלך מרוקו

הסינגל זורם וכיפי ואנחנו טסים עד לכפר הבא שבצידו השני של הרכס. רוכבים רכיבה אורבנית קצרה על מדרגות, סיבובים ותרנגולות שנקטפו לשחיטה ויאללה לכביש לירידה האחרונה עד למלון שבווירגאן (Ouirgane). השעה כבר 18:30 בערב וכולם גמורים לחלוטין מהיומיים האחרונים אבל מוחמד מחליט לקחת אותנו דרך סינגל מגניב שחותך את הכביש החדש. זוהי למעשה דרך הפרדות שמקשרת בין הכפרים בה השתמשו לפני שסללו את הכביש. גם היום אף אחד לא באמת בכביש הזה כי יש אחלה דרך לפרדות ולרוב התושבים בכפרים אין באמת רכב. זה אחלה סינגל אבל באמת שכבר הגוף גמור, אנשים עושים טעויות טיפשיות אבל ממשיכים האלה. רגע לפני המלון אנחנו מגיעים לשדות כריית מלח אשר שואבים מים דרך באר ומייבשים בקיץ. מרוקו לא מפסיקה להפתיע ובכל פינה יש מה לראות ולגלות. 

להזמנת טיול במרוקו של בוץ הרפתקאות

יום רכיבה שישי – מה שנשאר

מבחינתי יום הרכיבה האחרון הוא תמיד יום שמרגיש קצת מיותר. אתה אחרי שבוע של רכיבות בכל תוואי אפשרי: סינגלים, דרכי 4X4, עליות ירידות, ראית את הנופים והרחת את הפרחים. בד"כ מאד קשה לרגש ביום האחרון ותמיד הייתי ממליץ לתת איזה יום בלי רכיבה או ספורט עצים באמצע שבוע הרכיבה כדי לשמור על טריות ורעננות.

קמים לבוקר פסטורלי במעין מלון-ארמון שלנו בווירגן עם גינת פירות, משק וגינת ירק. אוכלים ארוחת בוקר בחוץ על הדשא, עם ציוץ הציפורים והטווסים הבלתי נסבלים שלא הפסיקו ל- איזה רעש עושה טווס? צורחים? קוראים? שלא הפסיקו להרעיש אתמול בלילה ומילאו את החלומות שלי ברובי ציד ופנטזיות שאני מלך מרוקו. 

מישהו החליט לרחם עלינו שכן אנחנו מתחילים את היום עם הקפצה לראש ההר. מוחמד מוביל אותנו עם עליה לחימום, בשיפועים כואבים. הרגליים כבר גמורות, לא ברור מאיפה אנחנו מוצאים את הכוחות להמשיך לטפס. לפי מוחמד המדריך, זה הסינגל שלו, הוא נוהג לרכוב כאן הרבה אפילו בזמן הרמאדן. לטפס את העליה שעלינו ברכב במשך שעה ולרכוב את הירידה תוך כדי הצום. הזוי. 

הסינגל מתחיל עם שיפוע צד רציני ומדי פעם התוואי משתנה לחלוטין ובמקום אדמת ההר המדורדרת הקרקע משתנה לאדמת החימר האדומה והמוכרת שמהווה בסיס בניה בכל כפר. הסינגל זורם ברובו עם סוויצ'בקים כמו שמוחמד אוהב. השוס האמיתי קורה כשאנחנו מסיימים את הסינגל באחד הכפרים הסמוכים ומתחילים לנו מסלול ארובני בין הכפרים ישר לארוחת צהריים ביער אורנים. זוהי הארוחה האחרונה שאיברהים מבשל לנו וכרגיל כולם מרוצים ממלך הטאג'ינים של המזרח התיכון. 

 

אחרי מנוחת צהריים קלה על מזרונים בצל, ממשיכים לכיוון הסכר של אגם באראג' אותו משחררים במשך 3 ימים פעם ב-4 חודשים כדי להזרים מים לכפרים שנמצאים למרגלות השפך של האגם. הגענו בדיוק בזמן שחרור המים בזרם עצמתי שגרם לכולם לרצות לרוץ למטה בחום הצהריים הכבד כמו ילדים לתותח המים במימדיון ורק הידיעה שהראש יערף מעצמת הזרם עצרה בעדנו. מטפסים בסינגל אחרון להיום עד לפס הקרוב ומשם מתגלגלים למטה אל הנהר לאיסוף של ג'אמל ויאללה לבריכה. אחרי התרעננות קלה במלון אורזים את האופניים ונוסעים שעתיים ל

איפני שטח מרוקו

מרקש (יום אחרון)

את הטיול אנחנו מסיימים ב-24 שעות במרקש, תחילה בערב בכיכר המרכזית "ג'אמה אל פאנה" הומת האדם עם מופעי רחוב, דוכני מזכרות, מזון ומיצים. מרקש לוהטת בשעות היום ולכן העיר קמה לתחיה כל לילה מחדש. בוחרים באקראי דוכן מזון שלא מציג ראש של כבש בכניסה שלו, ונהנים ממיטב השיפודים שיש להם להציע. משם אנחנו עולים לשתות תה על אחד מבתי הקפה שממוקמים על גגות המבנים הסובבים את הכיכר, כדי להתרחק קצת מהרעש וההמולה. מחליטים לסיים את הערב מוקדם בעיר אבל מאוחר במלון עם בקבוק ערק שני והרבה סיפורי אלף לילה ולילה.

למחרת יוצאים לסיור בעיר העתיקה, ברובע היהודי ובארמון ראש הממשלה. מצחיק לשמוע שבמרוקו שומרים את ארמון ראש הממשלה כאטרקציה תיירותית (ג'סיקה אלבה חגגה פה יום הולדת 40 אפילו!) ובארץ הארמון של ראש הממשלה היא אחת העדויות לשחיתות והשמצה. ממשיכים לסייר בסמטאות הרובע, חולפים על פני בית כנסת שהוקם לאחר גירוש ספרד וביקור קצר במאפייה כשרה שפעילה עד היום ומוציאה מאות של פיתות כל יום. 

מרקש מרוקו

הרובע היהודי ידוע כרובע התבלינים, שכן מלח ותבלינים היו המטבע לפיו סחרו בעבר וליהודים שהגיעו למרקש לאחר גירוש ספרד היו קשרים טובים עם סוחרים מכל העולם. אנחנו זוכים לחוות ריחות מעניינים ועומדים בפיתוי לקנות את "הזעפרן המקורי רק בדוכן הזה, כל השאר שקרנים" אחרי עצירת מיץ להתרעננות עוברים לסייר בשוק, לקנות מזכרות לילדים ולשחק במשחק ההתמקחות. ברגע שנהיה חם מדי חותכים למלון להתקרר בבריכה עד לטיסה חזרה לארץ ולחשוב איך אני מתרץ לחברה שלי שאנחנו פשוט חייבים טאג'ין בבית. 

להזמנת טיול במרוקו של בוץ הרפתקאות

מאת: יואב גריבי