יש אתגרים שנועדו לרוכבים חזקים, ויש אתגרים שנועדו לרוכבים שנהנים מהסבל יותר מהרכיבה עצמה. כך באמצע הדרך לאילת עם 2800 מטר טיפוס עוד לפני מצפה רמון, מקס מהרהר על המשפט הידוע – ״בוא נרד לאילת״. נוורסטינג לאילת עם מקס ביכובסקי.

אתגרים לרוכבים

קיימים כמה אתגרים או תחרויות לרוכבי אופניים מן השורה, ויש אתגרים מסוימים שנועדו לרוכבים שהסבל בהם כנראה יותר חשוב מרכיבה עצמה. הידועים בהם הוא האוורסטינג. אתגר אכזרי, שבמהלכו נדרש הרוכב לטפס את גובה הר האוורסט 8,848 מטרים אנכיים מצטברים על עלייה אחת, ברכיבה אחת רציפה, ללא שינה. הרוכב בוחר לו מקטע עליה ופשוט עושה ראנים עד השלמת המספר הנשגב של גובה מצטבר. 

הראשון בארץ, שעשה את האתגר הזה, וגם כמות הפעמים הרבה ביותר (16 פעם) בפער עצום משאר הרוכבים, הוא ארז צרום. ארז עשה אפילו כמה פעמים עליה של 10 ק”מ, כמו כן עשה את האתגר גם בספרד, כמה פעמים באיטליה, שוייץ וכמה פעמים בזוויפט (דבר מטורף לכשעצמו). בסופו של דבר, אולי יהיה עוד רוכב ישראלי שיוכל להתקרב לכמות האוורסטינגים המטורף של ארז, אך השיא שלו, 18.75 ק”מ עליות, על 565 ק”מ מרחק, אני בטוח שאף אחד לא ישבור, כי לא נולדים כבר משוגעים כאלו.

קבלו את הכתבות שלנו בווטסאפ:
בייקפאנל ווטסאפ

את האתגר הזה עושים בדרך כלל בעליות ש״נוחות״ לצבירת גובה מצטבר כמו נס הרים, אשתאול, אשכולות או בכל עליה שמכבדת את עצמה בשיפוע ממוצע של 7%+. אוורסטינג בשיפוע כזה יכול להימשך נטו כ 16 שעות, אך ככל שהשיפוע קטן יותר, כמות העליות ומרחק הרכיבה בהתאם גודל משמעותית, כך גם משך של זמן האתגר. כאשר שיפוע ממוצע מעל 10%, את האתגר אפשר לסיים בפחות מ 10 שעות.

אבל בנוסף לאתגר עצמו, זה לא פשוט גם במנהלות שלו. את המקטע צריך לאשר מול המארגנים כדי להיכנס לתהילת המסיימים ברשימת שמות סתמית באתר האתגר. כרגע יש 24088 פעמים שרוכבים בעולם כולו סיימו את האוורסטינג. תנסו לאשר מול מארגנים את העליה ברחוב הרב חנזין בפתח תקווה, כמקום לביצוע האתגר. לא מאמין שיש סיכוי, כי בטח אסור לבחור סגמנט עם חתיכה אפילו קטנטנה של מישור או עוד איזו ביורוקרטיה כזו או אחרת.

דרך אגב, לפי אתר רשמי, האתגר הבא שיבוצע בישראל (חצי, מלא או 10K), יהיה אוורסטינג ה 50. אז מי שמתכנן ומתכונן – זה הזמן! אישית לא מודע אם יש צורך בתשלום על הרישום של ביצוע האתגר, אבל בתשלום של 79 דולר, לאחר סיום האתגר, ניתן להזמין יופי של מדליה.

ברווט

אתגר “ברווט” (רוכב למרחק) – שנחשב לאתגר עממי, כאשר משתתפים באתגר זה אמורים תוך זמן מוגדר לעבור ברווטים במרחקים 200, 300, 400, 600 ק״מ בזמני הגג של 13:30, 20, 27, ו 40 שעות בהתאמה. למתקדמים בלבד, לאחר סיום של כל הרביעיה של המרחקים, יש את 1000 ק״מ (75 שעות גג) ואת 1200 ק״מ עם 90 שעות גג.

יש חוקים ברורים לאתגר זה. הרכיבה כמובן לפי מסלול הברווט עם עצירות בכל נקודות ביקורת. כמו כן, נדרש לספק הוכחות לעצירות בנקודות אלו. אסור לרכוב עם מלווה ואסור לקבל עזרה מאף אחד. על מנת לשמור כמה שניתן על הרוכבים בזמן החשיכה, יש חוקים מדויקים איזו תאורה הרוכב חייב להפעיל ואיזה וסט ללבוש ברכיבה בחושך. 

שמות הכי מפורסמים לרוכבי הברווט – הם טל קציר (הרכז הרשמי) ואסף צפתי (אומרים שהוא הכי מהיר בארץ לכל המרחקים). בסוף האתגר מקבלים מדליה של המרחק, אך המטרה העיקרית של הברווטיסטים, הוא הזימון לפריז-ברסט-פריז, האתגר המטורף בצרפת שמתקיים פעם ב 4 שנים (סוג של אולימפיידת הסובלים). כאשר רק מי שעבר את המרחקים 1000 או 1200 משאירים לעצמם סיכוי להגיע לשם, עקב ביקוש רב ברחבי העולם. גם במקרה והצלחתם להירשם ולהתקבל לרכב בצרפת, עדיין הנרשם חייב לעבור בשנת “פריז” את כל הסדרה 200,300,400,600, אחרת לא יוכל להשתתף.

אני אישית חשבתי פעם לעשות ברווט, אבל בסופו של דבר, לישון על ספסל של תחנת אוטובוס או בתוך שק”ש בצידי הכביש, לדעתי גם לסבול צריך לדעת בסטייל. אם כבר, תגידו שאפשר לישון בצימרים (ולא תמיד יש צימרים באזור המסלול), אז למה אי אפשר לרכוב עם רכב ליווי שלא אצטרך להעמיס על האופניים את כל הציוד? למה להפוך את האתגר למשהו מאוד לא אסתטי, מבחינת נראות. כי כאשר אני מרכיב תיקי צד ותיק אוכף גדול ועוד תיק על הכידון, אני הופך לאלטיזאכן יותר, מאשר לרוכב כביש.

אתגר נוסף, שגם בו אפשר לסבול קצת – Twenty Peaks. מטרת האתגר, תוך חצי שנה לסיים 20 עליות, בין 57 עליות כביש שונות ברחבי הארץ. לכל עליה אין פרק זמן לביצוע, דבר שמאפשר בהחלט לעשות את האתגר הכי באיזי ובכיף. מצד שני, אני לא מכיר רוכב אחד, שמכבד את עצמו, שיגיע לעשות עליה מסוימת – באיזי. החסרון של האתגר, שהוא נמרח למשך של חצי שנה, וקצת מאבד מהקטע של הקושי המנטלי, שזה חלק בלתי נפרד משני האתגרים שהזכרתי לפני. היתרון באתגר זה, מעבר להכרת עליות של ארץ ישראל, שעם הרישום אליו, מקבלים סט רכיבה נחמד עם כיתוב finisher (את הביב מקבלים רק אם מסיימים). מצד שני, מדליה תשאר כזכרון מהאתגר עוד שנים, בזמן שהסט כעבור שנה יחשב כמפגע אופנתי בכביש – בדיוק כמו לפגוש עכשיו רוכב עם חולצה ירוקה של גראנד פונדו ירושלים 2019.

משהו חדש ומרענן

בסוף 2020, במהלך שיחת וואטסאפ רגילה עם נתן, שותפי לפשע, נולד אתגר חדש המשלב את השניים המפורסמים. קראנו לו נוורסטינג. מה זה נוורסטינג? פשוט מאוד, וללא הרבה לוגיסטיקה של אישורים. מחליטים על מסלול מאתגר, רצוי שאף אחד עוד לא עשה אותו וגם לא כל אחד יכול לעשות אותו, ולעשות. מאוד פשוט. אפשר לעצור לקפה (חובה), אפשר גם לאכול באמצע, אבל אם יצאת לרכוב – אז תרכוב, אל תישן לי באמצע האתגר. על ספסל נידח כמו הומלס.

לדוגמה רכיבה מתל אביב לירושלים וחזרה. מאתגר? קצת. כל אחד מסוגל לעשות? כנראה שהרוב. אז לא מתאים. אבל רכיבה מתל אביב לים המלח וחזרה – זה מאתגר, ורק בודדים יכולים לעשות. לכן זה בהחלט מתאים. מי יכול לעשות את הנוורסטינג? כל אחד שנמצא בכושר מצוין פלוס, ובעל יכולת להתמודד עם כאבים מנטליים ורגעים קשים בזמן הרכיבה – כלומר בעלי כושר וראש חזקים מאוד. בסוף הרכיבה, בסטראבה אתה מדביק לתיאור הרכיבה neveresting@ – והינה, מזל טוב, עשית את האתגר.

היתרון באתגר זה, שאין לך צורך לשלם, לתאם או לאשר מול אף ארגון את הרכיבה ואת המסלול. אולי רק מול בת או בן הזוג שלכם. אם יש לך כושר טוב מאוד וחלקי אופניים תקינים, סע ברכה ובהצלחה. זה יתרון חשוב לרוכבים ספונטניים, רוכבים שלא מחפשים להיות רשומים באתר כלשהו (אוורסטינג) או לקבל מדלייה (ברווט) – לא שיש לי משהו נגד. להיפך, כל אתגר, שגורם לרוכב לרכוב והרבה, לסבול והרבה – מבורך. יתרון נוסף בנוורסטינג, שבמסגרתו אפשר לעשות עליה שלא נמצאת ברשימת ה 20 עליות, או לעשות מסלול שלא הוגדר על ידי הנהלת הברווט, או בסופו של דבר לרכוב את פריז-ברסט-פריז בלי שיזמינו אותך וללא מבחני קבלה. אבל צריך לזכור, במרחקים כאלו לא רק כושר שיא הוא העיקר, וגם חוזק מנטלי חשוב לא פחות אם לא יותר.

ניסיון ראשון

את הרכיבה הראשונה של הנוורסטינג עשינו מצומת גינתון להר תבור וחזרה. זה היה הנסיון הראשון שלי לרכוב צפונה בכביש 65 המאוד לא נעים. לכביש 65 יש כמה בעיות, אך אולי הבולטת בהן, זה שהוא מגיע אחרי כביש של בת חפר וחריש. שני כבישים בין הכי נחמדים לרכיבה. כאשר אחרי כביש רגוע ונוח אתה נוחת על אחד הכבישים הכי עמוסים, הכי משובשים והכי סואנים בארצנו, זה נצרב חזק בזכרון. מכל הרכיבה של 300 ק”מ עם 2500 עליות, עם זמן של 10:30 שעות נטו וכל הכיף והאתגר שמסביב, אני זוכר דווקא את החוויה הפחות טובה מהרכיבה. את כביש 65. למרות שיצאנו ביום שני ב 6 בבוקר מהמרכז, דבר שהיה אמור לתרום לכביש 65 להיות נחמד יותר, גם בסביבות 12 בצהריים, כמות המשאיות עליו היתה גדולה מדי, אפילו בשבילי. 

סה”כ מסלול היה מאוד כיפי ורוח גבית קלילה בדרך חזרה, עזרה לנו לסיים אותו עם הרבה כוחות להמשך. כבר למחרת רכבתי עוד כ 120 ק”מ עם 1100 עליות.

יורדים לאילת

עוד בהתכתבות הראשונה על המצאת האתגר, נולד הרעיון הדי מעניין – לרכוב ממרכז הארץ לאילת וחזרה. כלומר סביב 700 ק״מ נון סטופ. מנסיון של רכיבות ארוכות, ידעתי ש 700 רצוף זו משימה כמעט בלתי אפשרית. בכל זאת, לא מדובר בברווט שאפשר לשים ת’ראש על איזה ספסל, מדובר ברכיבה רצופה, ללא שינה. אנשי ברווט, שרוכבים 1100 ק”מ, בדרך כלל מסיימים את היום הראשון של הרכיבה עם 500 ק”מ, והולכים לישון. 700 ללא שינה, כאמור, הרבה יותר קשוח. אפילו במהירות ממוצעת של 25 קמ”ש, רכיבה נטו יכולה להימשך מעל 28 שעות. אתגר שחייבים להיות מוכנים אליו קודם כל מנטלית ורק אז, מוכנים פיזית.

כחלק מההכנה לרכיבה זו, נדרש כמובן להחליט מתי עדיף לעשות את האתגר. מאחר ומדובר ברכיבה דרך המדבר. בחרנו חודש שלדעתינו הכי מתאים לרכיבה מדברית על מנת לצלוח אותה בתנאים הכי אופטימליים – נובמבר. כבר לא חם ביום ועדיין לא ממש קר בלילה, אך בכל מקרה נדרשים כמה סטים של ביגוד – קצר ליום, ארוך לערב ושכבה נוספת ללילה ושעות הבוקר המוקדמות.

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

בנוסף לביגוד רכיבה, צריך לחשוב גם מה ואיפה שותים ואוכלים. ברכיבות של המרכז וגם בצפון, לא חייבים לסחוב עליך שימורי טונה, אפשר להתפנק בתחנות הדלק המפוזרות על הכבישים כל כמה קילומטרים. בדרום, ברגע שיורדים מתחת לקו קריית גת – אשקלון, המצב די קטסטרופה. דבר שמצריך חשיבה עמוקה של מה אוכלים, איך ואיפה.

התכנון לסבול, סליחה לרכוב כל כך הרבה שעות עם ביגוד רכיבה, אוכל, שתיה, מטענים לנצנצים, ועוד הכל עליך…. לא מתאים, כי גם לסבול צריך בסטייל. לכן החלטנו על רכב ליווי. בעיקר לתחושת ביטחון אישי ברכיבה מסוג זה, במיוחד באזורים היותר מרוחקים מכל הישובים. אם תהיה בעיה חמורה כלשהי באופניים, תהיה יכולת לחזור הביתה.

הקלקנו

את הרכיבה התחלנו במוצ”ש ב 18:30, והשעה נבחרה משתי סיבות. אחת, כדי להיכנס לאילת בצהריים ולא באמצע הלילה, במידה והיינו יוצאים לרכיבה בשעות הבוקר. סיבה שניה – כדי לרכוב בכביש הערבה באור יום. “נפלנו” גם על סופש חורפי ואת הרכיבה התחלנו בגשם. מה שהדגיש פעם נוספת, למה רכב ליווי היה רעיון מצויין, כאשר בסיום הגשם לא היינו צריכים לחשוב איפה לשים את המעיל או את הערדליים.

בדיעבד אפשר לומר שבחרנו לרכוב במסלול לא אידיאלי, וזה התירוץ הראשון, למה אתגר של 700 ק”מ הפך ל 400 בלבד. מצומת גינתון לאילת, 320 קמ דרך כביש 40. אבל אנחנו לא מחפשים קיצורי דרך, ולכן בצומת רמלוד עלינו על 44 עד נחשון ואז ימינה דרך כביש 3. הרעיון היה “לחתוך את הרמזורים” של רחובות וגדרה, אך זה הוסיף הרבה מטרים של עליות. 

בצומת פלוגות, על מנת לא לרכוב דרך כביש 6, המאוד לא סימפטי (אך המותר לרכיבה באזור באר שבע), פנינו דרך כביש 35 לכיוון אשקלון ומשם דרך בארי למשאבי שדה. סיבה נוספת להארכה זו, כי מעולם לא רכבתי דרך 232 ו 222 וקפצתי על ההזדמנות. מאוד הופתעתי לטובה מהכבישים האלו, ומקווה עוד לרכוב שם מתישהו באור יום, אבל רצוי בכיוון ההפוך. חוויה שונה ומוזרה, כאשר רוכבים בכביש לא מוכר בחושך מוחלט ולא מבינים למה כל כך קשה להתקדם מהר. מסתבר שבנוסף לרוחות פנים חזקות, היתה על 222 עליה מתמדת במשך 30 ק”מ שגרמה לנו לאבד מלא כוחות.  

בתחנת דלק משאבי שדה עשינו עצירה ראשונה. מאוד חיכינו לעצירה זו, כי היה מאוד קר, אבל כאשר אתה כבר בשוונג של הרכיבה, אי אפשר לעצור באמצע כביש סתם ככה, חייבים להגיע לאיזו נקודת עצירה מוסדרת – לפחות ככה הראש שלנו עבד. הגוף לא יודע להתמודד עם דברים מרובים שקורים לו בו זמנית, כלומר אם קר לך, הוא יבזבז את רוב האנרגיה על חימום ולפידול ישאיר הרבה פחות. כאן לדעתי הגיע תירוץ נוסף, למה בסוף 700 הפך ל 400. לפחות שעתיים של רכיבה, במקום לעצור ולהתלבש. הגוף שלנו סתם מבזבז יותר אנרגיה. במשאבי שדה היינו עייפים, אך אופטימיים.

700 הפך ל 400

כעבור עוד שעתיים, הגענו למצפה רמון, פה גם סופית הגענו להחלטה שזו תהיה דרך לכיוון אחד – עד אילת בלבד. רוח, קור וחושך, מחשבה על “ירידה לאילת” כאשר על השעון מעל 2600 עליות – עשו את שלהם. הבנו שבעוד 160 ק”מ, כאשר נגיע לאילת, ללא הפסקת שינה, לרכוב חזרה 300 קמ, כאשר כ 100 מהם יהיו בעליה מתמדת ורוח נגדית מטורפת עד פניה חזרה לכביש 40 – זו בהחלט משימה בלתי אפשרית, גם לטום קרוז.

זה היה מוצש של מונדיאל, משחקים גם של ארגנטינה וגם של צרפת. ציפינו שהכבישים יהיו ריקים לחלוטין, אך לא. לכן התנהלות עם רכב ליווי עד צומת פלוגות ואחריו היתה שונה. בקטעים הראשונים הרכב היה ממתין לנו בצמתים כ 10 קמ קדימה. כביש 35 היה די עמוס ברכבים ומאוד חשוך, במקרה זה הרכב נסע מאחורינו. בכביש 90, שהיה עמוס במכוניות ומשאיות (בוקר של יום ראשון), למרות תחושת הביטחון, הרגשתי פחות נוח עם זה, כי לדעתי הרכב הפריע קצת לתנועה.

רכב ליווי זה בהחלט משהו חיובי באתגר מסוג זה אבל גם היווה כתירוץ אחרון למה 700 הפך ל 400. כנראה זה החיסרון היחיד שיש בו, אתה יכול להחליט שהאתגר שלך הוא 400 ק”מ (שזה גם חתיכת אתגר במסלול מאתגר ולכן גם עומד בקריטריון של נוורסטינג). פשוט לעלות על הרכב ולחזור הביתה. עצם השימוש באפשרות זו, מלמדת גם את הקשוחים שלא היינו מוכנים לגמרי מנטלית לרכוב 700 ק”מ. 

 ים סוף מסמן את הסוף

את הרכיבה סיימנו עם 400 ק”מ ב 14 שעות ו 2800 עליות. גם רכיבה מצוינת וגם נתונים מצוינים. הנוורסטינג הזה השאיר טעם של עוד, למרות שבמהלך הרכיבה בא לך לזרוק את האופניים ממעלה העצמאות לתוך המכתש. האמת זה די מצחיק, אם סיום רכיבת הסבל כשהפצעים עדיין פתוחים, הגוף מותש לגמרי, באחת העליות חזרה למרכז, כבר התחלנו לחשוב על המסלול שנעשה בפעם הבאה… וזה יהיה מאתגר מאוד.

מאת: מקס ביכובסקי
אם אהבת את הכתבה שלנו, התודה הגדולה ביותר היא שיתוף שלה, ממש כאן: