ספורטאים רבים משתמשים בתרופות נוגדי דלקת שאינן סטרואידיות לפני, במהלך, ולאחר אימונים קשים כדי לשכך את תחושת הכאב. האם זה מסוכן וכיצד כן להשתמש בתרופות אלה?
בעוד שחלק מהספורטאים דוגלים בשיטה הזו בתחרויות אולטרא ארוכות ומשתמשים בה כדרך "לשרוד" את המרוץ – הספרות הרפואית מזהירה מפני שימוש עודף בתרופות אלה, במיוחד סביב אימונים ספורטיביים. כל מה שצריך לדעת על נוגדי דלקת בספורט – בכתבה הבאה.
את רוב התרופות נוגדות הדלקת ניתן לחלק לשתי משפחות עיקריות: האחת – סטרואידים, תרופות שפועלות על ידי התערבות בגנים בגרעין התא, ונוגדי דלקת שאינם סטרואידים (Non-Steroidal Anti Inflammatory drugs – NSAIDs) – משפחה של תרופות המעכבות אנזימים בציטופלזמה וכך מונעות יצור של חומרים מעודדי דלקת. ניתן לומר, בהפשטה רבה, שסטרואידים מעכבים את "המכונה" ו-NSAIDS מעכבים את ה"מוצר", כשה"מוצר" הוא חומרים מעודדי דלקת שתפקידם להעלות חום, להגביר את החדירות של כלי הדם (וכך להביא יותר תאים לאזור הפגוע) וכתוצאה מכך לגרום לנפיחות, כאב ואודם מקומי.
אל תפסידו את התוכן המושקע והאיכותי בישראל של הפאנל
נוגדי דלקת שאינם סטרואידים NSAIDs
עיקר הפעולה של NSAIDs היא הורדת חום ושיכוך כאב, והם עושים זאת על-ידי עיכוב התהליך הדלקתי. זו הסיבה שספורטאים נוטים להשתמש בהם לפני, בזמן ואחרי אימונים קשים או תחרויות ארוכות. בנוסף לטיפול בפציעות שכבר קרו, קיימת תופעה של שימוש מקדים המבוסס על האמונה שעיכוב התהליך הדלקתי, ולצידו גם שיכוך הכאב, מאיצים התאוששות ומעכבים את הנקודה שבה הספורטאי כבר אינו יכול יותר להמשיך.
מרטינז ושותפיו (Martinez et al, 2017) חקרו את תדירות השימוש בNSAIDs במירוץ Ultra Mallorca Serra de Tramuntana בספרד. המרוץ כלל שלושה מקצים: 44, 67 ו-112 ק"מ, ונמצא שככל שמרחק הריצה גדל – כך גדלה גם תדירות השימוש בתרופות (מקצה 112 ק"מ – 60.3%, 67 ק"מ -49.2%, 44 ק"מ – 35.5% מהרצים). בממוצע, כמעט מחצית מהרצים במרוץ נעזרו בתרופות נוגדות דלקת לפני, תוך כדי או אחרי הריצה! מחקר אחר שבוצע על ידי נימן ושותפיו (Nieman et al. 2006) בדק תוצאות דם ושתן של רצים באולטרא מרתון Western States למרחק 100 מייל. הם מצאו שדווקא אצל הרצים שצרכו איבופרופן לפני ובזמן התחרות היו רמות גבוהות יותר של מתווכי דלקת בדם ובשתן, והם לא נהנו מפחות נזק שרירי או כאבים (DOMS).
משלמים את המחיר עבור סמלי סטטוס
בשנים האחרונות עולם הריצה נמצא בהתפתחות מתמדת: אירועים שבעבר היו שמורים ליחידי סגולה הפכו כיום לאירועים המוניים שמושכים אליהם אלפי משתתפים במגוון מקצים. נדמה כאילו המשוואה שלפיה "ארוך יותר = נחשב יותר" נהיתה המנטרה המקובלת אצל ספורטאים חובבים ומקצועיים, וכל עוד המטרה מקדשת את אמצעים – יש כאלו שמוכנים לקחת את הסיכון אפילו ברמות הגבוהות ביותר, כולל פיפ"א והאולימפיאדה.
הסיכון, כאמור, עלול להיות משמעותי: בעוד ש- NSAIDs מהווים כמעט תמיד את תרופת הבחירה בטיפול בפציעות ספורט, ספורטאים רבים צורכים את התרופות הללו בלי הכשרה ובלי להכיר לעומק את דרך הנטילה, האינדיקציות או תופעות הלוואי שלהם. בנוסף, רבים מהספורטאים נוטלים את התרופות במינונים גבוהים בהרבה מהמינון המומלץ, וכל זאת בהיעדר פיקוח רפואי מתאים. מחקרים שבדקו את תופעות הלוואי של תרופות שונות מצאו כי כ-30% מהאשפוזים על רקע תופעות לוואי היו על רקע שימוש ב-NSAIDs, כשהתופעות כללו דימומים ממערכת העיכול, אוטמים בלב, אוטמים במוח ונזק לכליות. NSAIDs אומנם עוזרים להפחית את יצור מתווכי הדלקת, אך מכיוון שהתרופה נלקחת דרך הפה ומתפזרת לכל הגוף דרך הדם – ההשפעות אינן מוגבלות לאתר הפציעה ועלולות להזיק גם באיברים אחרים שאינם קשורים בהכרח למערכת השריר-שלד.
משלמים מחיר עם נוגדי דלקת (צילום אילוסטרציה: TREK)
השילוב הקטלני של התייבשות + נוגדי דלקת
רץ מרתון או אולטרא-מרתון ממוצע יאבד מספר ליטרים של נוזלים במהלך התחרות, ויצרוך כמות קטנה יותר של מים, משקאות איזוטוניים או משקאות המכילים קפאין. כתוצאה מכך, רוב הספורטאים בענפי הסיבולת הארוכים סובלים מהתייבשות ברמה זו או אחרת, כתלות באורך המרוץ, סוג הביגוד, מזג האויר ורמת ההתאקלמות אליו. בנוסף, מאמץ גופני עצים שנמשך לאורך שעות עלול להוביל לפירוק חלבונים בשריר והובלה של חומרי הפסולת אל הכליות. המצב הזה, שמוכר בשם "רבדומיוליזיס", בשילוב התייבשות יחסית (שמורידה את כמות הנוזלים שמגיעה אל הכליות) הוא מצב חירום שעלול להוביל לאי ספיקת כליות. אחד האפקטים של תרופות ממשפחת ה-NSAIDs הוא כיווץ כלי הדם שמגיעים אל הכליות, וכאשר נוטלים NSAIDs בשילוב של התייבשות ורבדיומיוליזיס – הנזק לכליות עלול להיות חמור מאוד והוא אף משמעותי יותר בנוכחות של גורמים נוספים כמו מחלת חום או מחלת שרירים לא מאובחנת. מחקר שנערך במסגרת הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד ב-2017 מצא שבממוצע יותר ממחצית מרצי האולטרא סבלו מאי ספיקת כליות בסוף מרוץ של 50 מייל (כ-80 ק"מ).
לא רק מזיק, גם לא עוזר!
רוב המחקרים הגדולים שנערכו לא מצאו שנטילה של נוגדי דלקת לפני או בזמן תחרות מקצרת את זמני ההתאוששות או מפחיתה את רמת הכאבים המאוחרים (DOMS). מעבר לכך, יש לזכור שרוב הספורטאים נוטלים את התרופות הללו שלא דרך המלצת רופא וללא מעקב של צוות רפואי (כמו שקורה אצל ספורטאי עילית, למשל). כך, אותם ספורטאים חובבים מסכנים את עצמם שלא לצורך, נוטלים תרופה בעלת פוטנציאל גבוה לנזק, כשבו-זמנית הם לא נהנים מה"הטבות" שהיא כביכול אמורה ספק.
מעבר לאפקט הגופני הישיר, ל-NSAIDs עלול להיות אפקט עקיף, במיוחד בספורטאים שנוטלים תרופות אחרות באופן קבוע. אחת הדוגמאות היא ספורטאים שנוטלים אספירין (תרופה נפוצה למניעת יצירת קרישי דם) שעלולה להיות פחות יעילה בנוכחות NSAIDs. דוגמאות נוספות הן ספורטאים שנוטלים תרופות לאסטמה, סכרת סוג-2 או יתר לחץ-דם, מחלות ששכיחותן עולה בשנים האחרונות וספורטאים חובבים רבים נוטלים תרופות לטיפול בהן.
הגיבו לכתבות בייקפאנל בטלגרם, לחצו פה!
טיפול בסימפטום מול טיפול בבעיה הבסיסית
כספורטאים, אנחנו שואפים לשיפור הביצועים, ולשם כך אנחנו מנסים לשמור על שגרת אימונים תוך הימנעות מפציעות. רוב הספורטאים, בכל תחום כמעט, יחוו פציעה בשלב מסוים בקריירה שלהם וידרשו לעזרתם של אמצעים חיצוניים: עיסוי, דיקור, טיפול תרופתי או שילוב של כמה שיטות יחד. בעוד ששאר השיטות ניתנות גם על ידי מטפלים פרא-רפואיים והם בעלי פרופיל בטיחות גבוה, לטיפול התרופתי יכולות להיות תופעות לוואי ולכן צריך להינתן לאחר יעוץ רפואי בלבד.
מעבר לכך, בעוד שרובנו מתמקדים בשיכוך הכאב – יש לזכור שהכאב הוא רק סימפטום. ברוב הפעמים כאב הוא סימן לבעיה אחרת, בסיסית יותר, כמו חולשת שרירים, חוסר סימטריה אנטומית, טכניקה לקויה או שילוב של כמה גורמים. כך, שנטילה של נוגדי דלקת אולי תמנע את הכאב בטווח הקצר אך בוודאי לא תסייע לפתרון הבעיה בטווח הארוך. רצוי מאוד להיוועץ באיש מקצוע שיוכל לאבחן ולהציע טיפול לתיקון או שיפור מצבים בסיסיים אחרים שיכולים לגרום לכאב תחת עומס.
מה כן ניתן לעשות?
ראשית, מניעה: חשוב לא להתאמן בזמן מחלת חום או להפסיק את האימון כאשר כמות השתן מועטה, לשתן יש צבע כהה ("שתן קוקה-קולה") או שמרגישים כאבים בגב האמצעי-תחתון. יש לזכור שאצל ספורטאים צעירים ובריאים ללא מחלות רקע וללא טיפול תרופתי קבוע שנוטלים נוגדי דלקת לטווח קצר ולא במסגרת תחרות או אימון – הסיכון הוא נמוך מאוד עד אפסי, אך לעומתם, לספורטאים מבוגרים יותר, במיוחד כאלה עם רקע רפואי, מומלץ להשתמש בשיטות אחרות לשיכוך כאב. נטילת אקמול (במידה ואין רגישות או מחלות כבד), אמבטיות קרח, עיסויים ודיקור יבש הן רק חלק מהשיטות, ובכל מקרה, בכל מקרה שבו יש חוסר ידע או חוסר ודאות לגבי שימוש בתרופה או תוסף תזונה כלשהו – רצוי להיוועץ באיש מקצוע טרם תחילת הנטילה לעשות זאת לתקופה קצובה תוך מעקב של רופא או מאמן.
מאת: נדב בנדל
נדב הוא רופא לקראת סיום סטאז עם תוכניות להמשך התמחות באורטופדיה. רץ ורוכב מרתונים ואולטרה-מרתונים עד 66 ק"מ, בארץ ובחו"ל. מאוד אוהב לנתח את הצד המדעי של דברים הקשורים בספורט ובפציעות ספורט.
מקורות:
- Martínez S, Aguiló A, Moreno , Lozano L, Tauler P, Use of Non-Steroidal Anti-Inflammatory Drugs among Participants in a Mountain Ultramarathon Event, Sports (Basel). 2017 Mar; 5(1): 11.
- Nieman D, Henson D, Dumkea CL, Ibuprofen use, endotoxemia, inflammation, and plasma cytokines during ultramarathon competition, Brain, Behavior, and Immunity, November 2006, Pages 578-584.
- Chabbey E, Martin PY et al, Renal risks of NSAIDs in endurance sports, Rev Med Suisse, 2019 Feb 20;15(639):444-447.
- Lipman GS, Shea1 K, Christensen M et al, Ibuprofen versus placebo effect on acute kidney injury in ultramarathons: a randomised controlled trial, Emerg Med J, 10.1136/emermed-2016-206353 on 5 July 2017.
- Davis A, The dangers of NSAIDs: look both ways, Br J Gen Pract. 2016 Apr; 66(645): 172–173.
