הודעות לעיתונותמועדון Recycles גראבל קלאב – אחד הדברים המרעננים והמעניינים ביותר שחידשו פה בענף האופניים לאחרונה. נפגשנו עם היזמים לשיחה מרתקת על המועדון והתחום.
זה פרויקט שהחל בלימוד ומחקר והוא עדיין מחקר בהתהוות, אבל מה שיפה בו הוא החדשנות והגישה של היזמים שלו – צחי אוחובסקי, נמרוד כהן וערן גיל בר שזרקו כפפה לארז וייס (מהבעלים של O.R. Cycling יבואני קנונדייל וניינר), והוא הרים את הכפפה והמשימה: לדחוף את הגראבל בארץ.
מאת: גיאחה עם ערן גיל בר, צחי אוחובסקי ונמרוד כהן מ Recycles Club.
צילום: צחי אוחובסקי וגיא חלמיש
Recycles גראבל קלאב ברכיבה מחנות Recycles bike clinic ברמת ישי לרמות מנשה
ערן גיל בר, איך החלה היוזמה שלכם לקדם את תחום הגראבל?
הגעתי ביוני שעבר למפגש של Niner בקולורדו, וחצי מהמפגש הוקדש רק לנושא הגראבל. זה היה קצת לי מוזר בהתחלה – כי זה סה”כ תחום די איזוטרי באופניים. אבל הרכיבה הייתה מאוד כיפית, ובהרצאות הבנו שכל התפיסה היום של ענף האופניים שגויה: המודל לחיקוי, לשיפור, לשדרוג לעדכון בענף האופניים מתבסס על הזווית התחרותית. באופני הרים, הכיוון התחרותי של הקרוס קאנטרי לא מתאים לרוב הרוכבים, ולמעשה 90% או יותר מהרוכבים בעולם הם לא מתחרים, לא יהיו מתחרים וזה לא רלוונטי עבורם.
השוק רווי גם במוצרים וגם בקטגוריות, והעתיד של האופניים הוא בלהכניס קהל חדש של לקוחות לענף שמה שמענין אותם זה לא טכניקה, לא סינגלים ולא לטפס את ההר הכי גבוה, אלא פשוט לעשות ספורט. ספורט כיף – לצאת מהעיר, לעשות קמפינג, לעשות פיקניק ולשלב את זה בפעילות ספורטיבית שלא מצריכה ידע טכני מפואר והפיתרון לכך היא רכיבה שמשלבת גם כביש וגם שטח. וזה הגראבל. על מנת לייצר את זה צריך להתאים את האופניים שיהיו באמת הכי מתאימים לכיוון הזה של הרכיבה וזה מה שעשו פה בתחום הגראבל.
לצד הבסיס העממי הרחב יותר, יש גם את ההסבר של התפתחות מתוך צורך של רוכבים רציניים ומקצועיים יותר. לא רייסרים בהכרח אבל גם רייסרים שבאזור שלהם יש את השטחים האלה שמתאימים לגראבל, ולכן מהם צומח התחום והתעשייה מאמצת.
ברגע שהחלטנו שאנחנו רוצים לפתח את התחום הזה, עשינו בדיקה של המוצרים שיש לנו וגילינו ש Recycles מחזיקה למעשה בהרבה פתרונות לתחום של הגראבל, וגם לתחום התחרותי של הסייקלוקרוס. אנחנו עובדים עם שני מותגים שיש להם הרבה “say” בתחום: גם קנונדייל וגם ניינר שהן שתי חברות מאוד מהפכניות וחדשניות. החלטנו קודם להגביר את המודעות של קהל הלקוחות הקיימים והלקוחות הפוטנצייאלים לתחום הגראבל בכלל, ובמקביל לייצר סוג של זהות בין המילה גראבל לבין המילה Recycles – מי שחושב היום על גראבל כבר ישר עוברר לו בראש המושג Recycles כי שם מוצאים את הפתרונות הכי אטרקטיביים, שם יש את הציוד, שם יש את הרכיבות והחבר׳ה, וזה המקום שרוצה להעצים ולהגדיל ולפתח את הגראבל בכלל.
ערן גיל בר וה Niner חוצים את עמק יזרעאל על אוטוסטראדת הגראבל
נימי: ערן חזר ארצה עם האסטרטגיה של Niner, וכעת קיבלנו משימה מארז וייס, מהבעלים של O.R. Cycling יבואני קנונדייל וניינר, לבדוק אם האסטרטגיה ישימה לארץ ישראל שלנו. הפורום של ערן, צחי ושלי החליט ששווה להיכנס בזה בכל הרמות, וכתב קונספט כוללני של חיבור לתחום הזה בכל הרשת. למה זה מאוד מתאים לארץ ישראל? ת׳כלס? מדי הרבה סיבות:
- יש פה קטל בכבישים וזה נותן אימון/רכיבה עם מאפייני כביש, רק כמעט ללא כלי רכב בצדדים.
- יש בארץ דרכי כורכר ועפר מגוונות אול אובר.
- יש תחרויות ואירועים פיראטיים בהתהוות א.ק.א זיו ענפי, יואב מאור.
- יש בריסייקלס נפשות מאוד מעורבות בז׳אנר עוד הרבה לפני שחיברו אליו את השם הספק מגניב ספק מעצבן הזה (גראבל…): זיו, יואב, ערן, ארז, אני.
- יש מלא כבישונים שזה יהיה צינור ראשון שלהם לשטח ולהיפך, צינור של רוכבי שטח לטעום מחוויית הכביש הממכרת ועוד.
מימין: ינון פפר, נמרוד כהן ויואב מאור על צמיגים דקים-עבים
בארץ, נראה שזה מתחיל בעיקר מהקבוצה השנייה – של הרוכבים המחויבים ביותר…
ערן: “נכון, אני מסכים איתך והסיבה לכך היא שאנחנו נמצאים היום בשלב חיי המוצר שנקרא “early adopters” (מאמצים מוקדמים) – השלב שבו מצטרפים רוכבים שאוהבים לאמץ חידושים. אנחנו מאמינים שהבסיס, הגרעין הקשה הזה של לקוחות שהם חזקים בתוך התחום ואוהבים לנסות דברים חדשים, ייצר את הבשורה. הקבוצה הזו, אם תהייה מרוצה גם מהרכיבה, וגם ממה שזה מייצר מסביב – חווית המשתמש יכולה לגרום לבאזז הדרוש כדי להכניס אנשים חדשים שעדיין לא מצאו משהו בתחום האופניים.
אחד ממקורות הצמיחה החשובים ביותר בענף יגיעו מהנשים – כמו שאני רואה את זה, נשים היום לא מוצאות את עצמן ברכיבת שבילים. הן משתלבות טוב יותר בטריאתלון וברכיבת כביש ואנחנו רוצים לגייס אותן גם לרכיבה בטבע. אנחנו חושבים שהפעילות הזאת שמשלבת גם שטח, גם כביש, גם כושר גופני, וגם טכניקה ברמה יחסית בסיסית שלא מצריכה יותר מדי מיומנויות טכניות לרכיבה על אופניים תתאים בצורה טובה מאוד לקהל הנשי.”
צחי: דווקא היום כחצי או שליש מחברי המועדון הם רוכבים לא תחרותיים שמאוד אוהבים את ההרפתקאה ואת הייחודיות שבתחום, והאפשרויות החדשות שהוא פותח.
פה ושם נכנסים גם לסינגלים
נימי, צחי, ערן, אני חושב שכל מי שמכיר אתכם, יודע עד כמה זה אותנטי ועקבי העניין של הגראבל. מה מושך אתכם לעשות מסלולים לא קלים, דווקא עם שלדה קשיחה וגלגלים דקים?
צחי: מי שחיבר את עולם האפיק\מרתון לסייקלו\גראבל היה זיו ענפי. לפני כן היינו רוכבים רכיבות של שעתיים-שלוש עם עליות קשות ולא מעט סינגלים, כשהכיף היה בתחושת הפשטות – היכולת לפצח מסלולים ללא ‘עזרה’ של בולמי זעזועים וצמיגים סלחניים, וההרגשה הנהדרת של אופני כביש בשטח מבחינת הזויות והקשיחות. זיו התחיל מסורת של טיולים ארוכים של יום או יומיים אותם עשינו רובנו עם אופני סייקלוקרוס תחרותיים – צמיגים דקים, שלדה קשיחה וכו’, ונהנינו מאד מהיכולת להרחיב את המעטפת ולתפור מרחקים ארוכים בשטח. עם התפתחות התחום והמעבר לאופני גראבל נוחים יותר, צמיגים מעט עבים יותר, זה נהיה עוד יותר מהנה. כמו כן למדנו לבחור מסלולים בצורה ‘בוגרת’ יותר, כך שאכן יתאימו יותר לז’אנר לא ינסו לאנוס מסלולים המתאימים פחות לצמיגים הדקים והשילדה הקשיחה.
הכוונה העליונה היא לרכב בשטח על דרכים נוחות ויפות ולהמנע מכבישים מסוכנים ככל היותר, אבל אין לנו בעיה לשלב מקטעי כביש פה ושם בשביל לחבר בין תאי שטח או כדי להמנע מקטעים פחות נעימים ומדרכים מטלטלות עצמות. אנו גם מאד אוהבים דרכי אספלט צדדיות כמו באיזור עדולם. זה משתלב נהדר עם סגנון הרכיבה הזה.
המועדון עצמו דווקא לא הלך לכיוון של רכיבות מאד ארוכות אלא דווקא רכיבות של כ3 שעות ברוטו – זהו משך זמן אופטימלי לרכיבה שמאפשר לכסות תא שטח משמעותי יחסי, בקצב סביר, אך מבלי לדרוש יכולות סבולת גבוהות במיוחד. המועדון פונה לכלל סוגי הרוכבים וזה נראה לנו המכנה המשותף המתאים ביותר. במשך 3 שעות הרכיבה אנו מתפצלים לשתי קבוצות כך שהחזקים יותר מכסים מרחק רב יותר על אותו פרק זמן, אך עדיין מתחילים ומסיימים ביחד בכדי ליצור אוירה קבוצתית. גם הרמה הטכנית אינה אחידה כך שאנו משתדלים לכלול שבילים טכניים במינון נמוך שיעלה עם הזמן בהתאם להתפתחות הרוכבים.
נימי: אני חייב להגיד שפעם כל מסלול היה ״צחי צ׳אלנג׳״ עם עליות קשות בטירוף על הילוכי סייקלוקרוס, סינגלים טכניים ודרדרת על צמיגים צרים בלחץ אוויר גבוה וגוף מפורק אחרי 70 ק״מ. ולקח לנו הרבה זמן ורכיבות ופנצ׳רים למצוא את שביל הזהב. כיום כמעט אין עצירות ברכיבה קבוצתית על פנצ׳רים כי לצד ההתמקצעות בבניית מסלול נכון ומאוזן, חלה התפתחות משמעותית בטכנולגיית הצמיגים וגם בכמות הצמיגים הייעודיים שמיובאים ארצה. לסינגלים טכניים יש לנו אופני הרים ״אמיתיים״ בבית (-: עם זאת, לא באנו מהכביש, ואנו משתדלים לתפור סינגל אחד או שניים או שלושה, פשוטים יחסית, בכל רכיבה.
ינון פפר מוביל ומבסוט מהביב החדש
מבחינת ציוד – איך חלה ההתפתחות שלכם ביחס לצמיגים, לאופניים? מה הלקחים העיקריים, או הטיפים לקוראים – שתרצו לתת מנסיון מאוד עשיר שלכם בעניין?
צחי: האופניים והציוד התפתחו הרבה בשנים האחרונות, ומאופני סייקלוקרוס תחרותיים יותר או פחות היום יש בז’אנר מגוון של אופניים. ההבדל העיקרי הוא בגיאומטריה, בחומרים, ברוחב הצמיגים ובמערכות ההילוכים והבלמים. אני למשל עברתי לאחרונה משלדת אלומיניום קשיחה עם צמיגים דקים ובלמי v לשלדת פלדה מודרנית עם מקום לצמיגים רחבים יותר ובלמי דיסק הידראוליים. זה בהחלט עולם אחר מבחינת נוחות הרכיבה, מגוון הצמיגים ויכולת הבלימה.
אישית אני אוהב צמיגים ברוחב של עד 35 מ”מ, בעיקר בחורף הבוצי, צמיגי 40 מ”מ מספקים רכיבה רכה יותר ואחיזה משופרת בתנאים יבשים. בחירת צמיגים היא משמעותית, וטיובלס הכרחי למניעת תקרי צביטה. גם נושא יחסי ההעברה קריטי, כאשר קראנק סייקלוקרוס של 36/46 עם קסטה 28 מאחור עשוי להוות בעיה במסלולים ארוכים ותלולים. אנחנו מעדיפים קראנק קומפקט 34/50 וקסטה 32. טרנד הפלטה הבודדת מתחיל להכנס לתחום אבל לדעתי למרות היתרון שבמשקל ובפשטות הוא פחות מתאים לרכיבות אפיק.
גיאחה על הניינר BSB של נימי עם אוכף ברוקס Kambium C17, אולטגרה חשמלית Di2 עם דיסקים הידראולים ויחס הילוכים מפנק – מרגישים מיד שזה עובד טוב יותר לז’אנר
נימי: הטיפ הראשון שלי הוא לקנות אופני גראבל ייעודיים ולא אופני קרוס תחרותיים אם הדבר מתאפשר. לאחרונה עשו סקר בפורום גראבל סייקליסט האמריקאי. מתוך כ-500 רוכבים שענו, רבע בערך רוכבים גראבל על אופני גראבל ייעודיים והשאר על אופני סייקלוקרוס. אבל הסיבה היא שניתן לרכוש אופני גראבל פר-סה רק כשנתיים, ואופני קרוס רק כ-55 שנים… אז הרבה רוכבים על אופני קרוס כי זה מה שהיה עד לא מזמן, והזוג הבא שלהם יהיה כבר ייעודי.
ההבדל הגדול בין שלדת קרוס לשלדת גראבל עבור רוכב ישראלי הוא מרווח הצמיגים. על אופני קרוס מקצועיים קשה להלביש גומי ברוחב מעל 35 מ״מ מאחור, וגם זה רק בקיץ, כי בחורף אין מספיק מרווח בוץ. הדרכים בארץ לא חלקות ומסודרות, וצמיג צר מחייב לחץ אוויר גבוה, לא נוח, אין אחיזה וכולי. אז היתרון הכי מוחשי של אופני גראבל ייעודיים הוא מרווח צמיגים מאחור ומלפנים עד לרוחב של 42 מ״מ. זה הבדל תהומי.
חוץ מזה באופני גראבל ייעודיים זווית הראש מתונה יותר ועוזרת הרבה בירידות כורכר ועפר מהירות ותלולות לעומת ההיגוי העצבני והמהיר מאוד של אופני קרוס. גם נושא ה-toe overlap מטופל באופני גראבל בעוד שבאופני קרוס הרגל הקדמית לרוב תיגע בצמיג בסיבוב המזלג. ציר מרכזי נמוך יותר לאופני גראבל מנמיך את מרכז הכובד ועוזר בהשכבות בסיבובי כורכר חלקים. תומכות שרשרת ארוכות יותר ובהתאמה בסיס גלגלים ארוך יותר מאפשר יציבות טובה יותר כשהמהירות עולה ובקו ישר.
כל אחד מהפקטורים האלו הוא אולי קטן, אבל ביחד הם עושים הבדל מאוד מורגש ומהותי. מי שלא מתחרה בתחרויות קרוס בתור מטרת על ויכול להרשות לעצמו שלדת גראבל ייעודית – לא יתחרט. זה גם עובד טוב יותר ברכיבות כביש עם צמיגי כביש לטעמי בגלל הציר המרכזי הנמוך יותר וההיגוי הפחות עצבני.
הטיפ השני הוא הדיסקים ההידראולים. זה game changer. השליטה בירידות כורכר תלולות וארוכות או בסינגלים עם דיסק הידראולי היא ברמה אחרת לגמרי משל כל מעצור אחר: וי ברייק, דיסק מכאני או קנטיליבר. זה ממש פריט ציוד שמעלה לך את המהירות, הביטחון, יכולת השליטה והעצירה ועוד. גם פה, לכל מי שיכול אין שאלה בכלל: דיסק הידראולי נקודה.
ג’ו (נו פלאטס המקורי!) שם את הציוד בפרופורוציה: על אופניים שהרכיב בכ-1500 ש”ח…
ערן: זה תחום בהתהוות ולכן יש מוצרים שונים שמנסים כיוונים חדשים גם מבחינת הציוד – למשל שיכוך. אנחנו כבר רואים סנוניות ראשונות לזה בקנונדייל: הם באו עם ה Slate – אופניים באוריינטציה של גראבל אבל עם בולם Lefty קדמי כבר, שזה יכול להיות משהו שמאוד משפר את חווית המשתמש ומעלים הרבה מאוד מהרעידות והמהמורות שהאופניים האלה סופגים. לדעתי נראה עוד פיתוחים בתחום הזה. אני מאמין שהטכנולוגיה והאמצעים יעברו גם לתחום הזה של האופניים.
אם כבר מדברים על ציוד – אני יודע שהיו מקרים שאתגרו אתכם מבחינת גבולות הכניסה למועדון. מה נדרש כדי להצטרף? אם אני רוכב הארדטייל 29 ושם עליו כידון גראבל וצמיגי סליק דקים ומהירים יותר – אוכל להצטרף? (ושאלה פילוסופית יותר – הרי יש Lefty באופני ה Slate של Cannondale, ואופני גראבל כמו אלו של OPEN יודעים לקבל רוחב של צמיגי שטח על גלגלי 27.5. הגראבל הוא ההארד טייל ריג’יד החדש?)
צחי: אנו מנסים לבדל את המועדון לאופני גראבל בלבד, במובן הרחב של ‘אופני הרפתקאה’. החלטנו להגביל את ההשתתפות לאופניים בעלי כידון מעוקל, למרות שאופני מונסטר (אופני הרים עם כידון מעוקל ומזלג קשיח) שונים מאד מאופני סייקלוקרוס. בכל זאת החלטנו שכאן הבידול מבחינתינו, כי תנוחת הרכיבה דומה, והיא משפיעה על יכולת ההתמודדות עם קטעים טכניים, על תנוחת הרכיבה מול הרוח, עבודה קבוצתית בפלוטון וכד’. כשהגיע מישהו עם אופני הרים ריג׳יד עם צמיגים דקים אבל כידון שטוח רמזנו לו שזה לא בדיוק מתאים. כנ”ל לגבי מישהו שהגיע עם אופני סייקלו שהוסבו לכידון שטוח. אני לא מת על האנאליות הזאת, ובסוף כולנו רוכבים וחברים, אבל אנחנו מנסים ליצור פה משהו חדש ואילו תנאי הפתיחה עליהם החלטנו.
מצד שני הטכנולוגיה משתפרת והז’אנר כולו עדיין מתפתח, ואנחנו ממש לא מתנגדים לקדמה הזאת. הLefy Oliver שהושק עם הCannondale Slate הוא מזלג מודרני עם מהלך 30 מ”מ בלבד שמותאם בדיוק לז’אנר (הוא מקבל גלגל 700). אחד מחברינו הרכיב כזה על שלדת קרוס של Cannondale והתוצאה מדהימה. כנ”ל לגבי צמיגים – לדעתי 40 מ״מ יתקבע כסטנדרט בתחום מפני שהוא מציג פשרה מעולה בין גלגול לשיכוך ועמידות, אבל אין ספק שצמיג 2.0 יאפשר רכיבה מהירה יותר בירידות טכניות ומי שמעדיף לרכב ככה אז בכיף.
דווקא OPEN היא דוגמא מעולה להבדל בין שלדת גראבל פלוס (כך הם קוראים לשלדת ה-.U.P שלהם) לשלדת זנב קשיח, אפשר לראות הבדלים מהותיים בגיאומטריות שלהם באתר החברה. גראבל/קרוס דומים בגיאוטמטריה ובמנח הרוכב לאופני כביש. אופני הרים דומים לאופני הרים.
הניינר של צחי – פלדה, בלמי דיסק, וצמיגים רחבים יחסית
אם אתה במועדון יש לך איזה שש – שמונה או עשר רכיבות בשנה, ועוד איזה כמה תחרויות – ובעצם יצרתם סיבה להצדיק את הקנייה של אופניים כאלה.
ערן: זה בדיוק העניין. בנוסף תחום האופניים זה תחום שכל אחד יודע שהוא ענף ספורט שהוא מאוד חברותי. אנשים אוהבים לרכב בקבוצות, בחבורות, להיות שייכים למשהו והרבה מאוד רוכבים לא לבד. כשאתה נותן מסגרת מסודרת שבה הרוכבים שלך מרגישים שייכים (ומיוחדים), זה נותן להם רצון לבוא ולרכב. אנחנו רואים את זה מרכיבה לרכיבה איך זה מתעצם.
הפעילות של המועדון עצמו, ההכנות והחפירה הלוגיסטית לפני הרכיבות, השילוב של ה pre ride והאווירה שאנחנו מייצרים apres ride, וגם התמיכה בתחרויות של חנויות Recycles דוחפות ומפתחות כמו המתיש לכיש, הגרבל שמאבל – כל המעטפת הזאת יוצרת איזושהי פעילות בתחום… יוצרת ענף פעיל שמי שנכנס אליו יש לו מה לעשות בו כמעט כל השנה. הפעילות מכוונות לרכיבות האופניים של המועדון ופותחת אופקים חדשים לרוכבים חדשים להיכנס.
הבירות של אחרי הן חלק חשוב מהרכיבה
זה די יוצא דופן – הרי אנשים משלמים לא מעט כסף לקבוצות רכיבה- לא רק עבור המאמן – אלא עבור כל החוויה. Recycles בעצם מממנת את זה חינם!
ערן: נכון. מה שמוביל אותנו במחשבה השיווקית שלנו היא כשאתה נותן אתה מקבל. בתפיסה שלנו “חוויית משתמש” היא רחבה יותר מההרגשה על האוכף בעת הרכיבה – אנחנו מאמינים שאופניים זה לא מוצר שאתה קונה ושם אותו בארון, אלא מוצר שאתה משתמש בו כל הזמן והוא יוצר לך חוויה מתמשכת. אם אתה תהיה שייך ותרגיש שייך, ואם אתה תרגיש שהמותג הזה וכל השינוי הזה מאז שרכשת את האופניים שלך, תורם לך בהמשך לחווית המשתמש לאורך זמן – אתה תהיה לקוח נהדר ואנחנו חושבים שזו השקעה שמשתלמת.
צחי, אחריות על רוכבים, תקתוק של הלוגיסטיקה, ישיבות עם הספונסר, תכנון מסלולים, קידום צילום ותקשור בפייסבוק… לא מעט עבודה בלהרים מועדון אמיתי שמושך קהל. למה (בתור מישהו שיש לו עבודה ב Hi Tech) אתה צריך את הכאב ראש הזה על הראש?
צחי: אנחנו באים ממקום של לקדם את התחום הזה שאנחנו מאד אוהבים כשהראיה היא לחשוף אותו ליותר ויותר אנשים. ככל שהוא יגדל נהנה מיותר מבחר של אופניים, ציוד ואירועים. המסגרת הזאת אמנם דורשת מעט התעסקות אבל יש תמיכה רבה מריסייקלס. חלוקת האחריות יחסית ברורה כשכל אחד מתעסק בתחומים שיותר קרובים אליו. לי למשל אין בעיה לתכנן מסלולים ולדחוף את האירוע במדיה החברתית. אמנם ברכיבה עצמה צריך לדאוג לרוכבים ולקחת אחריות, אבל אין לי עם זה בעיה. האמת היא שזה לא דורש יותר מידי התעסקות ואני מצליח לעשות את זה בזמני החופשי מבלי לפגוע בתחומים אחרים כמו עבודה, משפחה ורכיבות פרטיות.
משמאל: צחי אוחובסקי בתדרוך לפני היציאה
נימי: המקור של כולנו הוא חבורה של רוכבים וותיקים וחזקים, שלא מקבלים כל אורח בעין יפה ולא לוקחים שבויים, כלומר רוכבים חזק מאוד ומי שלא עומד בקצב – בעיה שלו. ממש רצינו לייצר אווירה אחרת ומודל אחר במועדון, הרבה יותר מסביר פנים, ״רכיבה״ ולא ״אימון״, מחכים לאחרונים או אוספים אותם בסוף עלייה, מראש יש חלוקה לשתי קבוצות בשתי רמות קצב. בקיצור, לאפשר גם לרוכב פחות מיומן או חזק כניסה נעימה וחברותית לתחום.
צחי, מתכנן פרישה מההיטק ומעבר למועדון Recycles במשרה מלאה? זו כבר הצלחה עם כמות הרוכבים שראיתי – אבל לאן רוצים להגיע?
צחי אוחובסקי: התקווה היא לייצר פה מודעות לענף ולהכניס יותר רוכבים לתחום. כיום המועדון עדיין קטן יחסית – מאגר של כמה עשרות רוכבים עם אופניים מתאימים וכ20-25 רוכבים בכל רכיבה. ברור לנו שזה תחום נישתי יחסית, אבל גם בייקפאקינג זו נישה ותראו כמה אנשים נמשכים לזה. ההבדל הוא שכאן צריך אופניים נוספים וכנראה שלרוב הרוכבים אופני גראבל אינם מתאימים כזוג אופניים יחיד, כך שנדרשת השקעה נוספת. מצד שני אופני גראבל זולים יחסית לאופני הרים. כשרוכבים פוגשים אותי בסינגל חדיד ושואלים “אה, זה גראבל?” אני מבין שאנחנו מייצרים איזה באזז. ברוב המקרים פשוט צועקים לנו שהתבלבלנו באופניים\מסלול. אם נצליח ליצור קהילה של כמה מאות רוכבים, עם אירועים כמו המתיש לכיש שיביאו כ150-200 רוכבי גראבל, זה כבר יהיה כח משמעותי. יהיה יותר מבחר בחנויות, יותר צמיגים בארץ, יותר שוק לאופניים יד שניה, ויותר אירועים ורכיבות.
מאת: גיאחה עם ערן גיל בר, צחי אוחובסקי ונמרוד כהן מ Recycles Club.
צילום: צחי אוחובסקי וגיא חלמיש
להצטרפות למועדון ולטיפים מהחברים לקראת רכישת זוג אופני גראבל, כנסו לעמוד הפייסבוק של הקבוצה: https://www.facebook.com/groups/1126354697377459/?ref=ts&fref=ts