ביום שישי האחרון התקיים כנס רוכבים בטוח. את הכנס ארגנו מתנדבים מסורים ובראשם אידוב תורן והראל נחמני וצוות “רוכבים בטוח” שפועלים למען שיפור הבטיחות של רוכבי הכביש: ד”ר אבנר רשף, איציק הימן, פוחי שטורכן, ויותם אביזוהר מנהל עמותת ישראל בשביל אופניים. רוכבים בטוח הוא צוות שפועל במסגרת עמותת ישראל בשביל אופניים ומטרתו הגברת הבטיחות של רוכבי הכביש.
אל הכנס הגיעו ונשאו דברים נציגים חשובים המובילים את פעילויות הרשויות בתחום בטיחות הרוכבים:
– נצ”מ אורית ידיד, ונצ”מ מאיר אור – בכירי המשטרה אשר מובילים ומשפיעים על מדיניותה בתחומינו.
– פרופ’ שלום הקרט – ראש הועדה של משרד התחבורה שתוציא המלצות למדיניות בתחום בטיחות הרוכבים
– נורית אור בוריה, מנהלת אגף קהילה וחינוך ברשות למלחמה בתאונות הדרכים
– ד”ר דן לינק יועץ של החברה הלאומית לדרכים וראש ועדה החוקרת את התאונה בכביש 3
היו גם אנשי ענף האופנים. בפאנל שהתקיים לאחר ההרצאות השתתפויותם אביזוהר מישראל בשביל אופניים, בוני אשל – יו”ר איגוד האופניים, יובל חץ דובר איגוד הטריאתלון, וכותב שורות אלה (גיא חלמיש).
אל הכנס הגיעו עוד רבים מוכרים מהענף, אולם מה שכן בלט לעיני רוב מי שהיה שם, היא היעדרותם היחסית של המאמנים ורוכבי הקבוצות המתחרות, ובעיקר ניכרה הנוכחות המבוגרת יחסית בקהל. היעדרות הדור הצעיר יותר של הרוכבים הייתה חד משמעית, ואני לא מדבר על היעדרות בני העשרה אלא על היעדרות בני ה 20-40.
צילום: לידור יפת
מחשבות לאחר הכנס
משטרה – נקודת אור
אני קיבלתי תחושה טובה לגבי המשטרה, ומסרים שמראים שדווקא בעלי הסמכות אינם פועלים מתוך גישה כוחנית אלא ההפך דווקא: מתוך הבנה עמוקה של תפקידם הקריטי והחשוב לקיום חיים נורמליים בישראל. גיליתי משטרה שרואה בתפקידה להגן על האזרח ולסייע לו – ולא להגביל אותו באורח החיים שיבחר לעצמו. גיליתי אנשים שמכירים את תחום הרכיבה מקרוב. שהם רוכבים בעצמם או בעלי משפחות של רוכבים ושיש להם אמפתיה לצרכי הרוכבים ולספורט הזה. אחת ההתבטאויות החד משמעיות בכנס היתה של נצ”מ מאיר אור – שאם רכב ליווי יקבל קנס משוטר על נסיעה אחרי קבוצת רוכבים, הוא אישית ידאג לבטלו. אגב, אמירה חשובה נוספת שכדאי שתדעו: ראשית כל רוכב חייב לשאת עמו תעודה מזהה. דבר שני – אל תחצו באדום ושמרו על חוקי התנועה. את האמפתיה שיש לנו ולספורט שלנו אל לנו לצפות לקבל ביחס לעברייני תנועה מקרבנו.
הועדות הבודקות – נקודה מטרידה
פרופ’ שלום הקהרט החל בציון העובדה שהתניידות על אופניים היא זכות דמוקרטית, אולם ניכר שנושא איסור הרכיבה בכבישים מסוימים הוא נושא שנמצא על השולחן של הועדה בראשותו, ומבחינתנו, הרוכבים מדובר באיום ובסכנה. ההתרשמות שלי היא שהמלצה שתכלול את הפתרון הקל של איסור רכיבה בכבישים שנמצאו כמסוכנים, במקום לבצע שינוי מהותי בתשתיות ולהתאימן למגמות הבינלאומיות והחשובות של קידום הרכיבה (גם למדינה ולאינטרסים שלה), הוא משהו אפשרי, ואיום אמיתי שנמצא על השולחן.
התוכנית הגראנדיוזית (כן – מותר להיות סקפטיים לגבי הסבירות של המימוש שלה), והמבורכת יש לאמר של סלילת שבילי אופניים לאורך מאות ק”מ של כבישים מסוכנים יכולה להיות חרב פפיות עלינו – רוכבי הספורט, עת נגלה שבגלל שביל צר שמתאים לרוכבי משפחות וקומיוטרים בדרכם לעבודה, נאסר עלינו לרכוב בחופשיות בחלק ניכר מהכמות הקטנה כל כך של כבישים בינעירוניים בישראל. ברור לכל רוכב כביש, שרק הכביש הוא מקום שבו ניתן באמת לרכוב מאות ק”מ ברציפות, אפקטיביות, והנאה. במציאות של איסורי רכיבה עקב שבילי רכיבה ייעודיים, נגיע מהר מאוד למצב שבו פעולה למען רוכבי האופניים היא למעשה פעולה כנגדנו – רוכבי הספורט. שבילים צרים שיתמלאו בשברי זכוכיות ויתוחזקו בצורה עלובה כמו הרבה שבילים כאלה שכבר קיימים כיום – יכולים רק לסכן את ספורט רכיבת הכביש.
מחשבות נוגות על זכויות אזרח
לצערי סביב כל הדיון הזה על בטיחות הרכיבה אני נתקל שוב ושוב בגישות פטרוניות, אלימות, שרוצות להכתיב לרוכבים עשה ואל תעשה מסוגים רבים – חלקם מטופשים פחות וחלקם מטופשים יותר. דומה שבקרבו של כל ישראלי שני מסתתר דיקטטור קטן ואלים שרק רוצה לצאת החוצה ולהכתיב לכל מי ששונה ממנו לציית לערכים שהוא יקבע ולחוקים שהוא בטוח שהם הפתרון לחיים נכונים, ארוכים וצודקים.
לא מעט רוכבים, לא יהססו לתמוך בשלילת זכויותיהם של אזרחים ורוכבים אחרים לחופש התנועה ולבחירה חופשית, כולל בחירה חופשית בסיכון עצמי. נכון, כביש 4 מסוכן, אבל האם זה אומר שצריך לאסור את הרכיבה עליו? לא ולא – עבורי זה אומר שצריך לשפר את התשתית שבו לטובת רוכבי האופניים. נכון שפסים זוהרים או חולצה צהובה נראית טוב יותר מרחוק, אבל האם יש קשר בין הנראות הזו לתאונות ולהרוגי הספורט? כנראה שאין שום קשר! רבים מהם לבשו בגדי רכיבה צבעוניים מאוד, חלקם אף כחלק מפלטונים של כמה רוכבים, אבל זה לא יפריע להצעות הזויות להכתיב לאזרחים רוכבים את צבע הבגדים שלהם כאילו כל רוכב הוא אסיר בכלא ועליו ללבוש מדים כתומים לזיהוי ומניעת בריחה. הקשר בין רבות מההצעות, לבעיות שהיו בפועל בתאונות בהן נהרגו רוכבים אינו קיים, אולם זה לא מפריע להצעות האלה להתעופף לחלל האוויר, ואני מקווה שהן יפסלו. המסקנה שלי היא שחייבים לפעול כשדולה פעילה שרואה לנגד עיניה הגנה ומלחמה בכל הצעה מגבילה ופוגעת ברוכבים מחד, ותמיכה ועידוד בהצעות רלבנטיות ותורמות לרכיבה ולרוכבים מאידך.
ערוץ האופניים של BIKEPANEL בטלגרם
הפתרון – מתחת לפנס
כל כך הרבה רעיונות, חלקם הזויים, אבל הפתרון האחד, והיחסית פשוט לביצוע הוא זה שלדעתי הצנועה כולנו צריכים לקדם, כדי לאפשר רכיבה בטוחה יותר בכבישים בינעירוניים. התנאים שאני מחפש בפתרון כזה הם שהוא לא יגביל את זכויותינו לרכוב בכל הכבישים הבינעירוניים (למעט כבישים כחולים-מהירים בהתאם לסטנדרטים הבינלאומיים בנושא) מצד אחד, ושהוא יהיה ישים ובר מימוש בתקציבים צנועים יחסית ומהיר לביצוע. הפתרון הזה נמצא מתחת לפנס: להחליף את הפס הצהוב בפס הרעדה רחב ומשמעותי – כזה שיעיר גם נהג משאית רדום, וודאי נהג רכב פרטי שנרדם. פס הרעדה שלא תוכל שלא להבין שסטית כשעברת עליו כי כל הדש בורד של הרכב שלך יתחיל להתפרק אם תשאר עליו… פס כזה, שיהפוך לסטנדרט לכבישים הבינעירוניים בישראל, בשילוב עם שוליים רחבים, נקיים ומסומנים כשביל אופניים יכול יפחית את כמות ההרוגים: הוא יעיר נהגים נרדמים שיספיקו לתקן את טעותם לפני הפגיעה, והשילוב שלו עם סימון שביל אופניים יסמן לכולם: רכיבת אופניים בכביש בינעירוני היא לגיטימית. הכבישים הם גם שלנו, ואופניים הוא אמצעי תחבורה וספורט לגיטימי שזהו אינטרס ציבורי לעודד אותו.
מאת: גיא חלמיש