אהרון אריאל לביאלדרישה לבידוד חברתי גם בספורט יש מחיר. האם העובדה שאתם מתאמנים לבד או בקבוצה בספורט שלכם קשורה גם לבריאות שלכם?
פורסם במקור ב fitpanel – פאנל הכושר והבריאות
בדידות – המגפה שלפני, בזמן ואחרי הקורונה
על-פי מחקר של אוניברסיטת הרווארד, בדידות מעלה את הסיכון למחלות לב כמעט כמו עישון סיגריות ואפילו יותר מחוסר פעילות גופנית. כלומר, אם אתה יושב כל היום על הספה ואוכל תפוצ’יפס, אבל יש לך מלא חברים וקשרים חברתיים, אתה בסיכון נמוך יותר לחלות במחלות לב מאשר רוכב אופניים פעיל שנמצא כל הזמן לבד. רק המעשנים לוקחים את כולם בסיבוב עם רמת הסיכון שלהם.
כיצד זה יתכן? הרי הורגלנו לחשוב, ותרמו לכך אינספור מחקרים בעשורים האחרונים, שפעילות גופנית הנה אחד הגורמים הבדוקים ביותר להורדת מפלס הסיכון לאינספור מחלות, ולהארכת תוחלת ואיכות החיים. כדי להבין את זה אנחנו צריכים להיכנס צעד אחד פנימה ולהבין את המנגנון שנקרא עקה, או סטרס בלעז, וכיצד הוא משפיע עלינו.
למה לא לבד?
“לא טוב היות האדם לבדו” היא הקביעה הישנה והעתיקה ביותר במסורת שלנו לגבי טבע האדם. לפני שהאדם הנו יצור חושב, אוהב, שונא, אוכל או מתפתח, הוא צריך עוד כמוהו סביבו. גם היוונים הקדמונים הבינו את זה די מוקדם, ואריסטו קרא לאדם “יצור חברתי”- זואון פוליטיקון. כן, יש קשר לפוליטיקה, שהיא הביטוי הרחב להיותנו יצורים חברתיים, בין אם אנו אוהבים אותה או לא. מה בעצם עומד מאחורי הצורך הזה באנשים נוספים סביבנו, וכיצד זה קשור לרכיבה בחבורה?
עקה – סטרס
בגדול, כשהגוף נכנס למצב של עקה, או סטרס, הדופק וקצב הנשימה עולים ומתרחשת פעילות הורמונלית שמטרתה להכין את האדם לסכנה אפשרית. זה מנגנון חשוב מאוד להישרדות שלנו, זה מה שמציל אותנו כשאנחנו הולכים בלילה ושומעים רכבת מתקרבת, או מה שהציל את אבותינו כשהם שמעו רשרוש לא מוסבר בין השיחים והספיקו לברוח לפני שהנמר טרף אותם. כשזה קורה מדי פעם זה בסדר גמור, אבל כשזה נהיה כרוני והגוף כל הזמן חווה סטרס הוא גם מפתח מחלות כרוניות, ביניהן מחלות לב-ריאה שמעלות את הסיכוי למוות בטרם עת בצורה משמעותית.
כיצד זה קשור לבדידות?
קודם כל צריך להבחין בין “להיות לבד” לבין “להיות בודד”. לכולנו טוב להיות לבד קצת מדי פעם, לנקות את הראש, לחשוב ואפילו סתם להשתעמם. “בדידות” הנה משהו אחר, זה מצב קיומי בו האדם מרגיש שאין לו רשת תמיכה חברתית, שאין לו למי לפנות ואין מי שישמור עליו. מדוע זה גורם לסטרס כרוני? מכיוון שלמרות כל ההתפתחות הטכנולוגית והרפואית, המח שלנו עדייו נשאר הרחק מאחורה והוא חושב כמו צייד ביער. מבחינתו, הוא נמצא בגוף שהנו אחד הגופים החלשים ביותר בטבע, אפילו נחש או עקרב קטנטנים יכולים לחסל אותו, זאב ששוקל שליש ממנו יכול לקרוע לו את אבי העורקים ומול יצורים גדולים יותר בכלל אין לו סיכוי. הוא יותר חלש מהם, יותר איטי מהם והחושים שלו הרבה פחות מחודדים משלהם. הם מריחים אותו מקילומטרים, ועד שהוא ישמע אותם השיניים שלהם כבר ינעצו עמוק בבשרו.
המח שלנו יודע את כל זה ויודע שההישרדות שלנו, ושלו, תלויה מעט יחסית בכח ובכושר פיזי והרבה יותר ביכולת לתקשר עם יצורים אחרים כמוהו ולפעול בשיתוף-פעולה. כשאנחנו נמצאים בקבוצה, אנחנו יודעים שכל אחד פוקח עיניים ואזניים לכיוון אחר, והוא יתריע בפני השאר אם סכנה תתקרב. ואם לא נספיק לברוח, נוכל להילחם יחדיו, וכשבני אדם נלחמים יחד הם יכולים לנצח גם פילים ואריות ללא בעיה.
לכן בדידות מפחידה אותנו, הפחד הזה מוליד סטרס, וכשזה נהיה תדיר מדי הסטרס מוליד מחלות כרוניות. יש עוד סיבות לסטרס כמובן, כגון לחץ ואתגרים בחיים, אבל בדידות הנה אחד משורשי הבעיה הזו.
צילום: עופר עברי
אפשר גם למדוד בדידות
אחת הדרכים המעניינות שמצאו כדי לעשות זאת הנה לשאול אנשים את השאלה הפשוטה הבאה: כמה אנשים אתה מכיר, שאינם חלק ממשפחתך הקרובה, שאתה יכול לדפוק אצלם בדלת בשעה 2 בלילה ולבקש עזרה באיזשהו עניין? כשבדקו את זה בארה”ב בסוף המאה ה-20 המספר הממוצע שאנשים נתנו היה 2-3 אנשים. בבדיקות שנעשו בשנים האחרונות זה כבר ירד ל-0 או 1. לישראלים רבים זה נשמע מופרך, כי אנחנו חברה קצת יותר מגובשת, קטנה ומשפחתית. אבל זה לא מופרך. גם סביבנו יש אנשים שאין להם אף אחד, או כמעט אף אחד, בעולם. חשבנו פעם להזמין אותם לרכיבה? אם לא, אז זה הזמן.
מציידים למתאמנים
אפשר להילחם בסטרס באמצעים מלאכותיים כמובן, כגון תרופות פסיכיאטריות כאלו ואחרות, אבל כמו עם ה-BDNF, כנראה שהמנגנונים הטבעיים מוצלחים יותר והדרך הטובה ביותר להתמודד עם בעיה, או מגיפה, הנה למנוע אותה. אפשר גם לקוות שהממשלה תפתור את הבעיה הזו, ואכן יש ממשלות שמנסות כגון ממשלת בריטניה שהקימה בשנת 2018 את המשרד הממשלתי הראשון בעולם לעניין הבדידות, לאחר שהבינו שם שקרוב לרבע מהאוכלוסייה סובלת מבדידות.
אך עדיין, לעניות דעתי לפחות, האמצעים הפשוטים והטבעיים “של פעם” הנם עדיין היעילים ביותר להתמודדות עם משבר הבדידות, ובראשם הקהילה, או החבורה. אם חשבנו שרכיבת אופניים טובה לגוף רק כדבר בפני עצמו, ושבעצם מבחינת הבריאות זה לא משנה אם נתאמן לבד על טריינר או נרכוב בחוץ עם חברים, אז כדאי שנחשוב על זה שוב. תחום האופניים מזמן לנו אינספור הזדמנויות לשהייה ממושכת במצבים מאתגרים עם פרצופים מוכרים, מחייכים ותומכים. כשהחוויה הזו הופכת לשגרתית היא מעלה את הבטחון העצמי ומורידה את מפלס החרדות והתעוקות השונות. זו לא הסיבה היחידה לרכוב ביחד, ולפעמים גם כיף וטוב לרכוב לבד. ברור גם שרכיבה זה לא המקום היחידי ליצירת קשרים חברתיים, אבל היא כן פותחת מרחב אפשרויות שנשאר רק להפיק ממנו את המירב.
מקורות: המחקר של אוניברסיטת הרווארד
ערוצי הטלגרם של הפאנל:
