קובי אשל, תייר אופניים, בייקפאקר בסטייל משל עצמו, מביא אלינו טעימה של רכיבת טורינג\בייקפאקינג self supported ארוכה ומסובכת אל דרך הפמיר אשר במדינות הסטאן שבאסיה. BIKEPANEL יפרסם בזמן אמת סדרת תוכן שהיא יומן המסע שלו בזמן אמת תוך כדי הטיול בחו”ל.
הכתבות בסדרה:
- מסע אופניים בדרך הפמיר #1 – קובי אשל יוצא למסע הרפתקני במדינות הסטאן
- מסע אופניים בדרך הפמיר #2: ת”א-בישקק
- מסע אופניים בדרך הפמיר #3 – בישקק איתך במאבקך הצודק
- מסע אופניים בדרך הפמיר #4 – הדרך לסון קול \ קובי אשל
- מסע אופניים בדרך הפמיר #5 – האם זהו גן עדן? \ קובי אשל
19/6 בישקק – איתך במאבקך הצודק!
בישקק היא עיר גדולה, ואף שאין להשוות אותה לבירה מערבית, היא מעניינת ונעימה, ובמיוחד – מעוררת השראה. היא בנויה במתכונת סובייטית של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, עם שדרות רחבות וישרות כסרגל, שתי וערב, עם כיכרות נרחבים מעותרי מונומנטים. הרחובות מוצלים ונעימים, ומים מפכפכים בתעלות השקיה קטנות שמנצלות את מי השלגים מההרים ואת השיפוע המתון שעליו בנויה העיר להשקיה.
בין השדרות רחובות צרים ומתפוררים עם שיכוני פועלים בסגנון סובייטי, טורים טורים של בלוקים בגובה 8-10 קומות ובאורך 50-70 מטר, עם מאות דירות קטנטנות, חלון אחד לכל דירה.
משיחה שתפסתי עם צעיר דובר אנגלית הבנתי שהתושבים גאים מאוד במדינתם הצעירה והחופשית, ומשתדלים בכל מאודם להדביק את שנות הפרסטרויקה האבודות. בכל פינה בעיר ניכרת תנופת פיתוח ושיקום התשתיות המתפוררות. פה ושם אפשר למצוא סממנים של קידמה, כמו מרכזי קניות מודרניים, חנויות סלולר וחנויות נוחות הפתוחות 24/7. מלבד אוש באזר וכמה מסגדים גדולים אין פה אטרקציות גדולות, אבל רוח טובה של פתיחות ואופטימיות נושבת ברחובות.
באמצעות מכשיר ה GPS של חברת עולם קטן ניתן לראות את מסעו של קובי בזמן אמת:
אזהרה חמורה – חלב סוסות!
בכל פינת רחוב יש דוכן עם חביות משקה גדולות שבלוקים של קרח מבצבצות מתוכן, והעוברים ושבים עוצרים ולוגמים כוסות גדולות בהנאה. ניסיתי. נמזג לי משקה בצבע לבן עכור, נוטה לצהוב, חצי תוסס. הייתי צמא, והספקתי לקחת שתי לגימות גדולות, ומיד התהפכה לי הבטן ורצתי לעץ הסמוך להקיא את בני מעיי. עוברים ושבים, שכנראה מכירים את התגובה הזו, רצו והביאו לי כוס מים… חלב סוסות מותסס – לא לגעת!
20/6 – בדרך לטוקמוק
זקן כפוף שעון על מקל רועים עוצר אותי בנפנוף. הרבה מנפנפים לי ואני לא עוצר, רק מנפנף חזרה, לזקן הזה עצרתי. הוא שואל אותי “ג’רמניה?” “יזראל” אני עונה. הוא מקפץ משמחה ומחייך במלוא שן הזהב היחידה שלו. “חנייחה!” הוא אומר בהתלהבות. מה? “פה מיניסטה חנייחה” הוא חוזר בהתלהבות גוברת. זה מדגדג לי בקצה המוח, אני מרגיש שאני אמור להבין מה הוא אומר. אני גורם לו להגיד את זה שוב ושוב, ופתאום אני תופס: פה מיניסטה חנייחה = פריים מיניסטר נתניהו! מה לא ברור? עכשיו אני מתלהב ויורד לכבודו מהאופניים. יפה! אתה קורא עיתונים סבאל’ה, סחטיין עליך! נ-תנ-י-הו אני מנסה ללמד אותו, נה- חנ-יחה, הוא משנן. אני ממשיך: סבא, תגיד בו-ז’י, ז’ו-ז’י, הוא חוזר ושנינו מתגלגלים מצחוק. אנחנו מתיישבים על אבן, מגלגלים סיגריות ומפטפטים איש בשפתו, בלי שום בעיות. (זה לא קצת מוזר להתאהב בזקן קירגיזי בן מאה עם שן זהב ענקית?) סבא, תגיד ‘מוזר’, ‘בוז’ר’ הוא חוזר. יופי! אתה יודע עברית!
אחרי 65 ק”מ הגעתי לעיירה נידחת בשם טוקמוק והחלטתי שמספיק להיום. חשבתי להצטייד במים ומצרכים בעיירה ולהקים את האוהל שלי בחורשה הסמוכה. אני מתגלגל ברחוב בחיפוש אחר השוק, כשלפתע אני מבחין בבית קצת שונה מהשאר, דו קומתי וסימטרי – שני חלונות פה שני חלונות שם, וגם טיפה יותר מטופח מהבתים האחרים. זה מלון, עצמי אומר לי. דפקתי על השער, מה יש להפסיד? פותחת אישה. ‘הוטל’? אני שואל, דה, דה! היא עונה, ורצה להביא צרור מפתחות, ומובילה אותי ללא מילים אל מחסן בחצר האחורית, לאחסן את האופניים. הדיון על המחיר, התשלום ושאר פרטי העסקה התבצעו בהקשות מספרים על המחשבון, עדיין ללא מילה.
ניסיתי לשאול אם יש מסעדה בסביבה, וכאן התחלנו להסתבך… לא הצלחתי להבין מה היא אומרת בשום אופן, רק שהיא לא מתלהבת מרעיון המסעדה. אולי אין בסביבה? אולי זה רחוק והיא לא יודעת איך להסביר? בצר לי, שאלתי אם יש וויפיי. יש! התחברתי, ושאלתי בווצאפ חברה דוברת רוסית מה המילה שהיא חוזרת עליה שוב ושוב. התשובה הגיעה מיד והבנתי הכל: היא בעצמה מבשלת, ואני מעליב אותה עם הדיבורים על מסעדה. עד שסיימתי להתקלח היא פתחה לי שולחן מדהים, עמוס בכל טוב, כולל פחית בירה! לארוחה הצטרף נער שמגמגם טיפה אנגלית, ולשאלתו הסברתי לו קצת על ישראל. בכלל, הם מאוד מעריצים את ישראל פה.
אני האורח היחידי כאן, והחדר, שפעם היה מפואר, ממש ענק ונעים, עם עץ שלם בפינת המבוא, ואני מבסוט. אז התחלנו ליהנות? עצמי אומר לי. תשתוק תשתוק, אני עונה, למה להתגרות בגורל?
21/6 -הדרך לאיסיק קול
אני רוכב על הדרך המקומית, לא הארצית, שנמצאת בפאה השניה של העמק, במרחק כמה קילומטרים. בחרתי בה כדי לא להסתבך בין משאיות ותנועה כבדה. מאחר והדרך שלי גבוהה מהדרך הראשית כי היא רצה על המדרונות, אני יכול לראות את הראשית ואת עומס התנועה שבה. הכביש משובש, על סף מתפורר, בייחוד בשוליים, והרכיבה מלאת מהמורות וקשה. אבל הבעיה היותר חמורה היא העשן והפיח, כי חלק גדול מהרכבים שעוקפים אותי בני שלושים ויותר, טרם המצאת הממיר הקטליטי, ולא עברו אוברול שנים. יש כאן הרבה “לאדה”, גם משאיות נושנות משאריות הצבא הרוסי, ועל הכביש רובץ ענן של פיח אגזוזים שחור ומחניק, ואני נאלץ להשתמש בבנדנה כמסכה כדי להצליח לנשום.
בכל צומת כניסה לכפר יש שוק קטן והומה, ולכל לאורך הכביש פזורים מתקני פנצ’רים שמוכרים שמן מכונות עכור בבקבוקי קולה ממוחזרים, שיהיה לנהגים מה לשרוף… לאחר כשלושים קילומטר מאוקמוק מסתיים העמק, ושני הכבישים מתלכדים ונכנסים אל קניון עמוק בין ההרים, ובו נהר גועש. זה דווקא לטובה, כי כאן הכביש דו נתיבי ומודרני יותר, ונגמרו המהמורות – אבל התחילו העליות, ובאה רוח נגדית לפרצוף, ואני זוחל וזוחל…
עד האגם יש עוד 70 ק”מ וכבר לפנות ערב, ואין סיכוי שאצליח להגיע. החלטתי להתקדם עוד קצת, להשאיר למחר 50 ק”מ, ולחפש פינה להקים את האוהל עם דמדומים. אבל זאת בעיה כי הקניון צר ותלול ואני לא מוצא שני מטר מרובע מפולשים להתנחלות, והערב כבר יורד… לבסוף מצאתי פינה 10 מטר מהכביש, וכאן חניתי בדיוק לפני אור אחרון. לילה ראשון בר בשטח. כל הלילה זחלו על האוהל חרקים שונים ומשונים שלא ראיתי כמוהם. מחר, לגדות האגם, בוודאי אמצא הוסטל הגון להשתכן בו.
22/6 – איסיק קול
כל היום דיוושתי בעליה מתמשכת עם רוח נגדית חזקה, בתוך קניון עמוק ותלול לצד הנהר. זה הנהר שמנקז את אגם איסיק קול, האגם האלפיני השני בגודלו בעולם, כך הבנתי. הוא כל כך גדול, שאתה לא רואה את הגדה שממול (170 ק”מ אורך). הקטע המוזר: כל אגם שאנחנו מכירים, באירופה נניח, אתה מגיע אליו מלמעלה. לאיסיק קול אתה מגיע בטיפוס מלמטה, ורואה אותו רק כשהגעת כמה מאות מטרים מקו המים. משונה.
העיר שעל גדת האגם נראית מוזנחת וחרבה, משהו כמו עזה בימים שעוד טיילנו שם. נכנסתי למלון היחידי על קו המים, גם הוא היה פעם מפואר. שיכנו אותי בחדר, ואז הזיזו אותי לחדר אחר, עם מחיר כפול. כשאמרתי שזה יקר לי הזיזו אותי לחדר שלישי במבנה צדדי, בלי שירותים בכלל, גם לא במסדרון. אמרתי שלא מקובל עלי ואני אמצא מלון אחר, רצו והביאו מלצרית מגמגמת אנגלית, שהסבירה לי שהערב תתקיים פה מסיבת סיום תיכון ויהיה רעש כל הלילה, לכן מחפשים לי חדר שקט, ויאפשרו לי להתקלח בסאונה של המלון (!) והמחיר יהיה נמוך. כבר לא היה לי כח והתרציתי, וכך נקלעתי לנשף הזוי, עם שמלות בלרינה וחליפות טוקסידו, ומוניות בשורה (ומעשנות כמו קטר רכבת…), ומנחה שעושה הפעלות היתוליות וריקודי פסדובלה ודיסקו ניינטיז. מה אני אגיד, שלושים שנה אחורה…
24/6 – הטורר הראשון, הפס הראשון והאגם המהמם
על אף העייפות והלילה דל השינה, יצאתי מוקדם בבוקר לדרך במטרה להגיע לעיירה קוצ’קור, מרחק כ- 65 ק”מ דרך מעבר הרים, מה שאומר עליות… חזרתי על עקבותיי מאתמול עד הצומת, שם עצרתי להצטייד במזון ומים ליומיים הבאים, כי חששתי שלא יהיה לי כח לעשות את זה ביום אחד, למראה הרכס המזדקר מול פרצופי, ואצטרך לחנות בשטח. והנה אני רואה טורר מתקרב, עם ציוד מלא, בדיוק כמוני! איזו שמחה!! קוראים לו ג’יימס והוא אנגלי, וההקלה לדבר אנגלית שוטפת, להחליף חוויות ותכניות הייתה עצומה, לשנינו!
מסתבר שאני מקדים אותו ביום: הוא יצא מבישקק יום אחריי, ישן בערך באותם מקומות, תוכנית המסלול שלו כמו שלי ומאותן סיבות (דרך ארוכה יותר אך מדורגת יותר למען ההסתגלות לגבהים), והוא עכשיו בדרך לאיסיק קול, משם אני יוצא. אפילו הציוד שלנו ממש מקביל, וגם הוויזה שלנו לטג’יקיסטן מתחילה באותו יום! ישבנו לנו בצומת שעה ארוכה על גלון לימונדה לפטפט ולהצטלם, וממש התקשינו להיפרד… אבל אני בטוח שהוא ידביק אותי מתי שהוא – הוא נראה צעיר וחזק ממני. המפגש עם ג’יימס הצליח להשכיח ממני את חוסר השינה והעייפות, וברוח מחוזקת ורגל קלה יצאתי אל ההרים…
על כל צרה יש פרס ניחומים, ולכל מאמץ – תמורה הולמת!
העלייה תלולה אבל אפשרית, וכבר צברתי כמה מאות מטרים גובה כשבא הגשם ועימו הקור. כשהגשם גבר והפך למטר זלעפות, מצאתי צינור ניקוז רחב מתחת לכביש, להסתתר בו, וזה הזמן לארוחה. ואז התגלתה הצרה: מרוב התלהבות מהמפגש עם ג’יימס שכחתי לקנות אוכל! אני מת מרעב ואין לי כלום! מה עושים?
היו לי כמה בסקוויטים, ורציתי להכין קפה לפחות. הרכבתי את הבנזינייה והדלקתי וכנראה הייתה דליפה, ופתאום כל העסק בער! נבהלתי וחששתי שבקבוק הבנזין יתפוצץ וברחתי החוצה אל הגשם… ואז, בפרץ של תושיה, הורדתי את החולצה שלי הרטובה לגמרי והשלכתי אותה על הלהבות. זה עבד וכיבה את האש, אבל עכשיו האסון גדול יותר כי אני לא יכול לבשל אפילו את פסטת החירום שיש לי! זה אומר שרעב או לא, אני חייב להגיע לקוצ’קור עד הלילה! למרבה המזל פסק הגשם והתקפלתי במהירות והתחלתי לטפס במרץ בעליה הבלתי נגמרת…
שלוש שעות לאחר מכן, ברוח צד עזה, והנה אני מגיע לשלט – הפס! אמנם נותרו לי עוד שלושים קילומטר וכבר כמעט ערב, אבל עכשיו אני משער שזה הכל ירידה. צילום קצר וסיגריה להפגת ההתרגשות והשקטת הרעב, והתחלתי לגלוש בירידה החדה, ולאחר כמה דקות נגלה לפניי האגם הכי כוסי שראיתי! (סליחה, לא מצאתי מילה יותר הולמת).
אחרי כל ההתרגשות הזו תפסתי קצב, והגעתי העירה בדיוק עם רדת הערב. במזל מצאתי גסט האוס נחמד ומטופח, וגם ארוחת ערב משגעת הגישו לי, והחלטתי על המקום לקחת לי יום מנוחה, לכביסה ולנסות לתקן את הבנזינייה (היא באה עם כמה אטמי ספייר, עכשיו אני מבין למה).
24/6 – קוצ’קור
ויהי ערב ויהי בוקר, ישנתי נפלא עד שעה מאוחרת, והספקתי כביסה ולתקן את הגזיה, ומיילים ופוסטים והכל, ועכשיו, בדיוק כשאני בחדרי כותב את קורותיי, אני שומע במסדרון דיבורים באנגלית רהוטה(?) אני פותח את הדלת ומציץ למסדרון, ואת מי רואים? ג’יימס! איזו פגישה נרגשת! איזה חיבוקים מול פרצופה של מנהלת המקום הנדהמת!
עכשיו אני ממתין לו שיתקלח ויתארגן, ונצא יחד העירה לשוטט… עד כאן בינתיים, החיים כל כך סוערים!
