מה קורה כשכוונה טובה מתורגמת למדיניות ויישום גרועים? פסי ההרעדה בשוליים – לכאורה מגנים עלינו, אבל כמו כל כך הרבה מקרים במנהל הציבורי – כוונות טובות מתורגמות למדיניות לא מקצועית, יועצים מומחים בעיני עצמם לוחשים על אוזניהם של מקבלי ההחלטות עצות אחיתופל, מבצעים בשטח מנותקים מההשלכות על קהל המטרה (ומוסיפים פרשנות מקומית משל עצמם?), ונתק בין גורמים שונים שקשורים בפעולה ובתחזוקתה לאחר מכן מייצר לנו שוב בזבוז מטורף של כספי ציבור, ובמקום תועלת, נזק. יותם קאופמן על פסי ההרעדה החדשים שנבנו במקומות שלא צריך אותם:
החריצה שפשטה וחרצה
דבר מוזר קרה בקיץ האחרון בשמי הפוליטיקה של הרכיבה. הסטטוס קוו שבין אופניים למכוניות הופר. התרגלנו שהשמאל-מרכז להם, הימין לנו, והקו הצהוב הפקר. וכשהשוליים צרים מלהכיל, הקו הצהוב עצמו מסמן לנו את המסלול, והפלירטוט איתו הוא חלק מהרכיבה.
“אֲנִי נִמְנָע מִמֵּךְ וְהוֹלֵךְ אֶל הַיָּם”, כתב מיכה שטרית. בדרכי אל הים באחד מימי הקיץ הלוהטים, בצומת עציונה, נתקלתי בהם. הם השתלבו יחד עם הפיכת הצומת לככר, ולכן לא ייחסתי חשיבות רבה להמצאותם. הם כבר היו מוכרים לי מהכביש המוביל לבי”ח הדסה בירושלים. עוד נדבך של הגנה הממשלתית על הנהגים מפני עצמם שכבר הגיעה לרמות של אבסורד עוד קודם. אם זה ‘עיני החתול’ שאנחנו מופתעים מהם מדי פעם וכמעט מאבדים את השליטה על הכידון. או גדרות המתכת שמעטרות את צידי הכביש כמו גשר בוהק על השיניים וישמרו על הנהג המחליק מליפול לתעלה, אבל את רוכב הדו-גלגלי הם ישפדו כמו מרשמלו אם חלילה יושלך את מלתעותיהן. ושיא השיאים: חומת הפרדה מבטון בין הנתיבים ומצידיהם אשר נפוצים בעמק יזרעאל. יוצרים מזדרונות למהדרין שרוכבי אופניים לא מורשים אפילו לרכוב בהם.
שבוע לאחר מכן, הם כבר טיפסו במעלה הכביש, והגיעו לצור הדסה. עברו עוד כמה שבועות, וכל כביש 375 התגנדר בהם. ומאז אני נִמְנָע מִמֵּנוּ, מהקו הצהוב שעבר חריצה. השינוי בתצורת הקו היה דרסטי ומהיר.
הכניסה לעיר שדרות: שוליים רחבים. במקומות כאלה זה דווקא לא רע.
חריצת השוליים- צעד חדש שננקט בכל רחבי הארץ
מאורים שבדרום ועד הצפון הרחוק. (ראו התמונות בכתבה של אסקרוב על מירוץ אורים). בכבישים ראשיים כמו כביש 4, ובכאלו שצבים יכולים לחצות בבטחה כמו הכביש הלא-ממוספר שמוביל למרום-גולן. הצעד הוא חלק מחבילה שבאה כדי להגן על רוכבי אופניים. בין יתר הצעדים: “ניקוי יסודי ואינטנסיבי של שולי הכביש” ו-“הצבת תמרורים … המתריעים בפני הנהגים לשמור על בטיחותם של רוכבי האופניים”. הקורא המשכיל יכול לדעת בעצמו אלו צעדים יושמו בפועל, ואלו נשארו אות כתובה. העניין פורסם בספטמבר האחרון, ואילו חריצת הכבישים החלה כבר באוגוסט. לכן, השלטים הגדולים שהוצבו לאורך כביש 375 יחד עם החריצים הבהירו עוד לפני הפרסום כי אותה חריצה מיועדת ‘עבור’ רוכבי האופניים. השוליים היו ועודם מלוכלכים.
כביש 375 בירידה. אופס, שיח. רוכב שיגיע במהירות בירידה יאלץ להסתכן בחציית החירוץ אל תוך הכביש.
החריצה מוגדרת ע”י משרד התחבורה כ”התקנת פס הרעדה מקורצף או משונן בין הכביש לשוליים”, יוצרת חיץ פיזי אשר אמור לספק לרוכב על השוליים הגנה מסויימת מפני מכוניות שסוטות אליהם. להגנה יש שתי שכבות – האחת היא התראה בפני הנהג שהוא גולש אל מחוץ לכביש וכך אמור לתקן את סטייתו, השנייה היא התראה בפני רוכב האופניים שמישהו בקרבתו סוטה לכיוונו ואלוהים יודע מה הוא אמור לעשות עם זה. באופן מודע, רוכב לא רוצה לחצות את פס ההרעדה. לא פעם ישנו מכשול בשוליים שמחייב את עקיפתו אל-תוך הכביש. לא פעם אנו באים במהירות אל עבר מכשול כזה, ומעבר על פסי ההרעדה מסכן את השליטה שלנו באופניים. גם כשמגיעים לצומת או למקום בו מתחילה מדרכה של תחנת אוטובוס, נדרש מעבר אל תוך הכביש. החריצים פוגעים ביכולת הפלירטוט שלנו עם הקו הצהוב.
כביש 70, צומת התשבי. שוליים מישוריים, רחבים ונוחים. שוב דוגמא למקום בו החירוץ יכול להציל חיים.
בכבישים בעלי שוליים רחבים (כבישים 3 ו-4 כדוגמא), החיץ הזה דווקא הגיוני
הוא מצמצם במעט את מרחב המחייה של הרוכב, אך יחד עם זאת מגן עליו במקום בו רוב הפגיעות הקטלניות של רכב סוטה קורות. לכן, קיבלתי בהבנה יחסית את פסי ההרעדה כשהופיעו בעמק האלה. למרות שהשוליים לא נוקו אפילו משאריות החריצה עצמה, ולמרות שהיא נעשתה גם במקומות בהם השוליים צרים ביותר (כחצי-מטר) כך שלא ניתן לרכוב בהם. עדיין, כביש 375 בעמק האלה הוא ברובו ישר ולא כל-כך עמוס כך שאפשר לרכב על הכביש רוב הזמן. אם מגיח רכב מאחור, זה לא בהפתעה וניתן להתכונן מראש לפני שעוברים לתצורה של מחרשה וגולשים ימינה.
כביש 375, ירידה. מפרץ עצירה ללא גישה. כאן צריך היה להגיד: STOP. ויש כמה כאלה בירידה הזו שלכל אורכה הפס הזה רק מסכן את הרוכבים יותר מאשר מגן עליהם
החריצה בכבישים המפותלים והצרים – מטופשת ומסוכנת
בניגוד לחריצה בכבישים המסוכנים לנו באמת, החריצה בהמשכו של כביש 375 לכיוון צור הדסה היא כבר סיפור אחר, והיא מסכנת את הרוכבים בסכנה של ממש. הבעיה היא אותם נהגים שלא יודעים לקחת סיבוב וחותכים ישר אליך לאחר שחושבים שסיימו את העקיפה, שנוהגים באותה מהירות גם אם זה חורף, שגולשים לשוליים כל אימת שאין קיר ברזל שחוסם אותם. מבחינתם זהו כביש הסרגל. מאלה אנחנו רוצים לברוח ולהצמד אל הצדדים.
בירידה הזו רוכבים מהירים רוכבים קרוב למהירות הרכבים היורדים בה (60-80 קמ”ש), ומנגד עבור האיטיים, יש בה מדי פעם מפרצים שמאפשרים להם לזוז הצידה מהכביש הצר ולאפשר למכוניות לעבור. הלוקסוס הזה נמנע מכולנו עכשיו, שכן אותם מפרצים מדוברים ‘גודרו’ בחריצים, וצריך להאט למהירות אפסית כדי להכנס אליהם בשלום. לרוכבים המהירים יותר – הקו המחורץ הוא סכנה של ממש במהירויות של ירידה כזו, לערער את השליטה של רוכב שנקלע אל הפס הזה בהשפעת רכב חסר התחשבות או שלנהגו אין שום מושג על השפעת הפס האפשרית על הרוכב (רובם ככולם של הנהגים).
כשראיתי שבתוך כמה שבועות החריצה החלה מטפסת מעלה לעבר צור-הדסה, נמלאתי פחד ותיעוב. קודם, החלק העליון של הכביש קורצף. ניחא. שבוע לאחר מכן, קורצף החלק האמצעי, בתוך היער בטריטורית 70 הקמ”ש. החריצה של הכביש בין צור הדסה לעמק האלה היא לא מועילה ומסכנת את הרוכבים. אין שוליים משמעותיים כלל בקטע הכביש הזה, כך שרוכב יחיד ואדרבא דבוקת רוכבים אינם יכולים לרדת שם כשהם בשוליים. הכביש מפותל. אם נהג בירידה חוצה את השוליים, עד שהוא שם לב הוא כבר עמוק עם הפגוש בתוך מעקה הבטיחות, עם או בלי רוכב אופניים בתווך.
כביש 375, עלייה. החלמאות של המדיניות הציבורית במיטבה. צילום: לני אנגלהרט.
הפער בין הכוונה ליישום: במקום להגן עלינו, החריצה מכניסה אותנו לתוך הכביש
נראה כאילו הפקודה שקיבל המקרצף היתה “GO” (או רוּחְ) ותו לא. במקומות בהם השוליים צרים ממש-ממש, הוא נפסק יחד עם ההיצרות, ולא לפני כן, כדי לאפשר התרחקות מקצה האספלט בזמן. במפרצי עצירה פוטנציאלים, הוא נמשך ברצף. ישנו מקום ספציפי בסוף הירידה, שבו השוליים מתרחבים, ושם מתבקש והגיוני להכנס לשוּל, אך זה נמנע כי החריצה מתחילה מוקדם מדי עבור רוכב שמגיע אליה תוך כדי העיקול. אם הליך החריצה היה מלווה ע”י רוכב אופניים מנוסה, הוא יכול היה בנקל להורות על אותו מקום כ’נקודת כניסה’ לשוליים. אך לא היא. כעת, באותו קטע כביש אני רוכב לגמרי בתוכו, יחד עם המכוניות בסיבוב, במקום בשוליים. מוצא עצמי פעם אחר פעם במקום שמסכן אותי במקום בזה שאמור להיות לי בטוח, ומקווה שיבינו שזה בגלל החריצים וימתינו עוד רגע כשיהיה יותר נוח לרדת מהכביש.
הירידה הפופולרית מנס-הרים. חצי מטר רוחב. לפחות אין גדר.
בדיון שנערך בפייסבוק על אודות החריצה, נדהמתי לראות שהוא הגיע לכביש הנידח שלמרגלות תל בנטל. ניצן הנדלר, רוכב מתחרה ומאמן, צילם את הנזק הזה. ניצן עונה על כל ההגדרות של רוכב כביש: הוא גם מתחרה, גם מאמן, גם מטייל וגם רוכב לעבודה. בעברו, הוא היה עוזר מחקר של פרופ’ דוד שנער (מי שלימים יהיה המדען הראשי של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים), מה שנותן לו נקודת מבט יותר מקצועית מאשר הרוכב הממוצע.
לדעתו ועל פי מה שלמד, בכל מקום בו מעל 90% מהרוכבים כבר רוכבים כיום באופן טבעי בשוליים, ניתן לחרץ, ונקיון השול קריטי לצורך הרכיבה בו. בכל מקרה, מחשבתו הראשונה כשראה את החריצים החדשים היתה ש’מישהו ממקבלי ההחלטות בחלונות הגבוהים רוצה להוריד את רוכבי האופניים מהכביש’…
“במתכונת הנוכחית החירוץ ברוב המקומות הוא גם בזבוז כספי ציבור וגם פוגע בבטיחות הרכיבה… שורה תחתונה: בא לברך ויצא מקלל. כשאני רוכב לבד בחלק מקטעי העלייה והמישור אני אכן מרגיש מוגן אולם בקטעי ירידה, בקטעים עם שול צר ובזמן רכיבה קבוצתית החריץ הופך למפגע בטיחותי שמאלץ לעיתים רכיבה בתוך הנתיב.” הוא מספר, את הסיפור של כולנו.
השתלבות מהשוליים לכביש בצומת עציונה. יש לכם מטר בלי חריצים. זוזו, ושהאמבולנס יהיה בעזרכם.
הצעות לשיפור?
“החירוץ חייב להעשות ע”י הדבקת גומי נעים למגע שמאפשר יציאה נוחה ובטוחה מהמכלאה בכל סיטואציה, השול חייב להיות ברוחב תקני ורציף. החירוץ הקיים מסוכן. אם החירוץ אכן יתבצע באופן שכזה הקריטריונים לכבישים מחורצים צריכים להיות על בסיס הפרשי המהירויות בין כלי הרכב לאופניים, תוואי השטח וכמובן רוחב אפקטיבי של השול כתנאי הכרחי.” אומר ניצן הנדלר.
בתרגום מעשי ותקציבי לישראל, אולי הדבקת גומי נעים היא חלום ושאיפה ראויה אך קשה מדי להשגה, בעוד שהגבלת החריצה לכבישים הבינעירוניים המהירים, הישרים, הדו מסלוליים ובעלי השוליים הרחבים, ותמיכה בה בניקוי מתמיד של השול מימין לחריצה, היא המדיניות והפעולה הנדרשים.
כביש 9881, רמת הגולן: לכוד בין הסקילה לכריבדיס – עוד דוגמא עד כמה מגוחכת יכולה להיות מדיניות ציבורית. צילום: ניצן הנדלר.
באיזור ההר החריצים לא מתאימים כי אין מספיק מרחב בשוליים
דווקא במקום בו אנחנו צריכים כל פיסת שוליים צרים – בדרכים ההרריות, הפס הצהוב הוצא אל מחוץ למשחק, ואיתו גם 30 הסנטימטרים הסמוכים לו מכל צד. היו גם רוכבים שלא התרגשו מדי מהחריצים, ולכן היה לי חשוב לשמוע את דעתו של לני אנגלהרט, מי שמכיר את הכבישים באיזור כאת כף ידו, ושפעם לקחתי ממנו פור בירידה כדי שאוכל רק לרדוף אחריו בעליה. בעיני רוחי דימיתי אותו מקפץ מעל הפסים האלה בנונשאלנט כאשר הוא נדרש, והופתעתי שהחריצים מטרידים אותו, ומראים לדעתו את חוסר המקצועיות של מע”צ בכל הקשור לרכיבת אופניים.
ההתנסות שלו מול מע”צ בנושאים נקודתיים היא דווקא חיובית לרוב. לדבריו, הם נענים לפניות על מכשולים כגון בורות וגיזום שיחים. יחד עם זאת, פניותיו אל הבכירים בארגון בנושא החריצים נותרו ללא מענה רציני. כמי שרוכב מידי יום בהרי ירושלים, הוא פגש בצוותים תוך כדי עבודתם. אלו סיפרו לו שהדבר פוגע בתחזוקת הכביש באופן כללי, אך נאמר להם שזה לטובת רוכבי האופניים.
בשיחה עמו הוא אומר: “ההרגשה הרבה פחות בטוחה. אני נאלץ לרוב לרכוב בתוך הנתיב לעומת העבר שרכבתי תמיד על הפס הצהוב. כשהייתי שומע או רואה רכב גדול הייתי עובר בקלות עמוק יותר אל תוך השוליים. היום עם החריצים זה הרבה יותר מסובך…. “דעתי נחרצת שבאיזור ההר החריצים לא מתאימים כי אין מספיק מרחב בשוליים. בשפלה או מקומות שטוחים זה מאוד מתאים בתנאי שינקו טוב טוב את השוליים ושיתחזקו אותם לאורך זמן.”
כביש 3855 מאחורי בית-שמש. שוליים שוליים (אם יש לכם אופני גראבל).
פנינו לנתיבי ישראל במטרה לקבל תשובות ולפתוח בדיון על הנושא:
העברנו אליהם את הכתבה הזו במלואה לעיונם ושורה של שאלות:
- כמה קילומטרים נחרצו?
- כמה הושקע בפרויקט הזה?
- כמה עומדים להחרץ? היכן?
- האם יש נוהל – היכן חורצים? היכן לא חורצים? (סיווגי כבישים? הגדרות לחריצה עצמה – מינימום רוחב שוליים שבהם חורצים? מרחק מצומת \ תחנת אוטובוס\ גורם דומה אחר שלפניו מפסיקים לחרוץ? וכו’)
- האם מישהו נתן את הדעת לנושא הפסקות בחריצה לכניסה ויציאה מהשול במקרים של מפגעים בשול?
- האם יש רוכב אופני כביש מקצועי בצוות ההיגוי והתכנון של הדבר הזה? מי הוא?
- האם אתם מודעים להשפעת החריצה על נקיון השול? באיזורים נרחבים שנחרצו יש הרבה מאוד אבנים בשול – האם מנקים אותם יותר משולי כבישים שלא נחרצו?
- האם תהיו מוכנים לעצור את הפרויקט, ולדון איתנו בנושאים האלה מתוך כוונה לייצר נוהל מוסכם ונכון לנושא?
והתגובה של נתיבי ישראל הגיעה לבסוף, אמנם עם הצעה לפגישה שאנחנו מקווים שתממש ותאפשר לנו להשפיע על הנושא והמדיניות שם, אולם בינתיים ועד לאותה פגישה היא לצערנו תגובה שהרגישה לנו כמו ניפנוף לא ענייני שאינה מתיחסת לשאלות ולבעיות בכלל:
“חברת נתיבי ישראל פועלת כל העת לשמירה על ביטחון רוכבי האופניים ולשיפור מתמיד של מסלולי הרכיבה הסמוכים לדרכים הבינעירוניות. במסגרת החלטות ועדה בין משרדית בשיתוף משטרת ישראל והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, הוחלט על קידום שלוש יוזמות להסדרת נושא מסלולי האופניים: הצבת שילוט אזהרה לנהגים המתריע על רוכבי אופניים בצדי הדרך, ניקיון שולי הכביש בתדירות גבוהה וסימון השוליים בפסי הרעדה שנועדו למנוע סטיית רכבים לשוליים. בימים אלה החל תהליך לבחינת נושא יישום פסי ההרעדה בחלק מן הכבישים, על מנת להבטיח את ביטחון הרוכבים. יש לציין כי בחלק מן הכבישים בהם קיימים שוליים צרים מ-2 מטרים בוצעו תיקונים והתאמות. כעת בוחנת החברה אלטרנטיבות ראויות על מנת לתת מענה כולל לסוגיה.”
לסיכום
באיזורים השטוחים ובכבישים רחבים, בעלי שוליים ניכרים, ותנועת מכוניות משמעותית ומהירה יחסית – מה טוב, אבל בסייג משמעותי של תחזוקה מאסיבית של השוליים שאם לא כן – יוצרים סכנה גדולה יותר מהמצב המקדים לחירוץ. מנגד – בהרים ובדרכים צרות ונידחות, לא תודה.
