איך התחלתי לרכוב בשטחי יהודה ושומרון?

הכתיבה והנושאים של יותם לא ישאירו אתכם אדישים. יותם (בכתום, אלא מה – מצולם אחרי שעלה להר הונטו בצרפת שלוש פעמים רצופות!) הוא רוכב אמיתי, אידאולוגי, מאמין. רואה צל הרים כגבעות. מביא ל BIKEPANEL טעימה מעולם אחר: מהמסלולים, הנופים, האווירה, הריח, וההיסטוריה של המקומות שרובנו לא מעזים לרכוב בהם – מהשטחים. חוץ מזה הוא גם ד”ר ל-DNA, חובב ציון, ומעניין אותנו לשמוע אותו. אפילו אם רק רוב העם מסכים איתו, לטענתו…

איך התחלתי לרכוב בשטחי יהודה ושומרון? 

עמדנו במרפסת והשקפנו על בקעת ערד ועל נחל צאלים, מחברים פיסות ארץ שהכרנו מגובה הקרקע, אל פיסות הארץ שהכרנו עד כה רק כמרומים, כשלפתע הופיע הנער. לא הבנו מה הוא עושה על אופני כביש באיזור השכוח הזה, שעד אותו יום רק אנחנו רכבנו בו, אבל היינו שמחים לראות עוד מישהו שיודע.

במשך שנים, חלקן ללא ידיעתי, רכבתי במדינת ישראל אך לא בארץ-ישראל. בתחומי 1948 לפני הספירה, אך לא בתחומי 1000 לפניה. אם זה בגלבוע, בהרי ירושלים, בחבל לכיש, או סתם ברצועת השרון הצרה, הרכיבות הללו התחילו להיגמר יותר ויותר מהר, החרמון והגליל נהיו לשגרה, והפסגות האסורות החלו לקרוץ. אבל איך מגיעים אליהן? איך חוזרים? אני רוכב כמעט רק במסלולים מעגליים, ומעדיף לצאת מהבית ולחזור אליו ברכיבה.

בירושלים רכיבות כאלו אפשריות רק אם אתה יוצא למערב, וחוזר ממנו. הכניסות הצפוניות, מזרחיות, ודרומיות לעיר הן כולן מתוך מה שנקרא “שטחים”, טריטוריות שלמעשה הם אקס-טריטוריות, מקום שאסור להיות בו אלא אם אתה: חייל, מתנחל, ערבי, או שלום-עכשווניק. מכל מקום, זה לא מקום לאופניים. במשך שנים הייתי עיוור להרים האלו שסבבוני, ואפילו במכונית לא הייתי נוסע ב-443 מפאת חוסר הידיעה והפחד הנלווה לה.

במשך שנים, שמעתי סיפורים מזקני השבט על “ימי אוסלו העליזים” ואף על הימים שלפני התנערות 87′. רכיבות בכבישי מזרח השומרון ומערבו, בקעת הירדן, קו באר-שבע — ירושלים. בעצמי, רציתי תמיד לרכוב מירושלים לאיזור חיפה, ביתי השני (או הראשון), דרך ההר במקום במישור. זכורה לי רכיבה אחת ב-2004 מירושלים לים המלח וחזרה על כביש 1 וכביש 90, שלוותה בהתפעלות מצידי על הצד האחר, הקרח, של ירושלים. הרגשתי אז שפרצתי איזשהו מחסום פסיכולוגי, אבל לא פיתחתי את זה ממש. זה היה בעיני יותר שוני גיאוגרפי-נופי מאשר פוליטי. עוד פריצת דרך מחשבתית היתה ב-2006, כשבפעם הראשונה נלקחתי לרכיבה באיזור מצדה וערד. זה היה בשלהי החורף ושמחתי על האפשרות לרכב עליות תלולות וארוכות, באיזור יחסית קרוב ולא קר. עד לאותה נקודה בזמן כבר טחנתי הדק היטב והיטב הדק את העליות המפורסמות לרמת-רזיאל, נס-הרים, ובר-גיורא. גם לחרמון ולחלקים נבחרים בגליל עליתי עשרות פעמים. הסתפקתי ברכיבות לקרית-גת ובחזרה על בסיס שבועי, ולא רציתי לסור ימינה. גם לא שמאלה.

בסוף קיץ 2006 פגשנו בבית-גוברין כמה רוכבים שאמרו שחזרו מהכביש לאמציה. הכרתי את תחילתו של הכביש הזה, שמתפצל דרומה מכביש  35 בצומת לכיש, בין קרית-גת לבית-גוברין. מעולם לא חשבתי לרכוב בו כי הוא היה ללא מוצא, והתקרב מדי לקו הירוק, לאיזור המופקר שלו שממנו יצאו פיגועים לאיזור באר-שבע. אי-ידיעה ופחד שוב נמצאו שלובי זרועות במוח שלי. פתיחת האופקים במצדה גרמה לי להרהר ברכיבה לשם, ואותם רוכבים גרמו לי להחליט. בשבוע שלאחר מכן, קבענו. רכבנו לאורך הכרמים ולא האמנו איך פספסנו את הכביש הזה עד כה. קצה הכביש היה במושב שקף (אז 358 עוד לא נסלל), וממנו צילמתי תמונה של הכפר בית-עווא, שזה עתה השלימו סביבו גדר ואף חומה כחלק מתוואי הבטחון החדש שם. הרגשנו בטוחים, כל עוד הגדר חצצה בינינו להרי חברון שמעל לכפר. הסתכלנו אל ההרים ופינטזנו על הכבישים התלולים שטיפסו אליהם.

חלף עוד חורף, בו יצא לי להכיר גם את מעלה עקרבים, ולבצע עוד רכיבות באיזור מצדה. בקיץ, שאוסר מפאת החום רכיבות באיזור ים המלח, רציתי שוב משהו חדש כי נס-הרים לא מספיק נסית, ורמת-רזיאל לא מספיק רמתית. או דרמטית. חיפשתי ריגוש חדש, והאמת היא שתמיד היתה עוד עלייה באיזור, העלייה אסורה לגוש עציון.

דמיינתי אותה כציר שוכן בכנופיות של אבו-ג’ילדה שרק מחכות לרוכבי אופניים כדי לזרוק עליהם תרכובות מולוטוב. אוריאל תמיד סיפר לי על הכביש הזה, תיאר את חלקי היער שבו, את הכפר ג’בעה המפחיד, שרק מדגדגים אותו וזה לא נורא. אבל אני, שסובל מדגדוגים, דרשתי תמיד שיביא את האקדח ואז נראה. אני זוכר פעם אחת בה עברנו בדרך חזרה לירושלים את הפנייה לגוש, אחרי הלוויינים של עמק האלה, ואת פנייתי ימינה בגבורה ואת חזרתי מייד עם הזנב בין הרגליים. עשיתי כאילו, אבל זה הספיק לי כדי לשאול אנשים שגרים שם איך הכביש ללא קשר לאופניים, והם העלו תמונה אחרת, של כביש רגיל שנוסעים בו לעבודה וחזרה יומיום מאות יהודים ללא כל חשש. בפעם הבאה, כבר עלינו. העלייה לשם היתה ארוכה מיתר העליות באיזור, ועצרנו בדרך לתצפית על גבעת הקרב בה נהרגו הל”ה במלחמת הקוממיות. קורבנות של פלאחים. למעלה, בגובה 950 מטר, עצרנו בכניסה לכפר עציון וראיתי שם גת עתיקה שאוריאל הסביר לי שהיו דורכים שם ענבים בשביל יין – אותו היו מביאים להר הבית שהיה אז באמת בידינו. בתחנת הדלק של הגוש, עם רוח קרה שאינה אופיינית לשום מקום שהכרתי, הרגשתי כמו בארץ אחרת אבל הכי בבית בעולם. זה היה בבוקר – ומשם ירדנו דרך חוסאן לצור הדסה ועמק האלה כדי לעלות לנס-הרים, לרדת שוב, ולעלות לרמת רזיאל ומשם הביתה – עליות מוכרות שרק חידדו את הרצון לחזור דווקא לגוש. אני זוכר איך סיפרתי למייק, לברוך, לסורל, הרוכבים עם הסיפורים, על העלייה הזו ועל איך שחזרנו לרכוב במקומות האסורים. עם הזמן, גררנו לשם אותם וגם עוד רוכבים שלפעמים פגשנו בדרך.

ברוח התגלית ועם הורדת מחסום הפחד, הרחבנו בהדרגה את תחומי הרכיבה שלנו עד כדי שילושם ואף הרבעתם. פריון המסלולים הניב יותר נופים לחורף על בסיס בקעת הירדן ושיפולי השומרון המזרחיים, ויותר נופים לקיץ על בסיס הרי יהודה, בנימין, ושומרון. הדבר גרם גם להתייחס לרכיבות באופן אחר, יותר ערכי ופחות ספורטיבי, למרות דרגת הקושי הגבוהה יותר. עבורי, הרכיבה באיזורים אלו השלימה את חסרי הידע הגאוגרפי שהיו לי – איזה נחל מגיע מאיפה, מה השם של הפסגה ההיא ומה רואים ממנה ומה בכלל יש הלאה. והכבישים – הכל בסופו של דבר מתנקז לנהרות האלה שלנו, נהרות שמחברים הר להר ומביאים אותנו מהבית אל הבית דרך הבית. אנסה לתאר אותם כמיטב יכולתי, תוך התייחסות לשיפועים, לנוף, להיסטוריה ולאנשים שכיום שוכנים ורוכבים לאורכם. אני לא חושב שהייתי מגיע לכל אותם מקומות לולא האופניים, שמאפשרים לחוות את הארץ המובטחת ביחס אופטימלי בין מהירות ורגישות.

הסתבר שאותו נער הוא מתושבי האיזור, ושהוא התחיל לרכוב בכביש על דעת עצמו לפני חודשים ספורים. הוא מעולם לא ראה רוכבי כביש במקום שבו פגשנו אותו, למרות שאותה מרפסת דווקא היתה בצד המוכר של הקו הירוק, וכדי להגיע אליה לא צריך לעבור אף מחסום. ביקשנו ממנו שיצלם אותנו, והבטחנו לו שבפעם הבאה שנגיע נתקשר קודם כדי לתאם, וככה בקלות הרווחנו עוד חבר. חמש דקות אחר-כך כבר היינו מעבר למחסום, יחד איתו לכיוון גן-עדן.

מאת: יותם קאופמן