תורת הארגון של תחרויות באשר הן היא לייצר מקטע סיום שיעזור למתחרים לסיים בחיוך. האופן בו תסיימו את היום האחרון מבנה את הרושם שלכם מהתחרות כולה, והוא הזיכרון הצרוב העיקרי לקראת תקופת הרישום של שנה הבאה – כלומר עניין שיווקי.
לכן לעולם בתחרויות רב יומיות, יהיה הסטייג’ האחרון יחסית קצר, מהיר וכייפי. פחות מ 1400 מטרים מצטברים, ומרחק מהיר של כ 56 ק”מ. אחוז סינגלים גבוה מתוך המרחק הזה גם הוא מיועד לסייע לכולם לסיים עם חיוך וטעם של עוד, ולייצר פייסבוק פיד שהוא כולו הפי הפי. הסטייג’ האחרון של פלייטיקה אפיק ישראל עבד בדיוק לפי הספר הזה, וזה הצליח לו!
רכב כתב וצילם את הרוב: גיא חלמיש
טקס הערב שלפני: מחווה מהתחרות והקהל לטאנדמיסטים
לפני שנדבר על היום השלישי, התייחסות קצרה לטקס המסיים של היום השני בו היה קטע מרגש של Standing ovation לצמד אורי בשה ומתי אלדד: רוכבי הטנדם היחידים בפלייטיקה אפיק ישראל.
מדובר בצמד של רוכב רואה ורוכב עיוור הרוכבים ביחד על אופני זוגות (טנדם). צריך לעבור את מסלול האפיק כדי להבין עד כמה הדבר הזה נדמה בלתי אפשרי! אופני זוגות הם כבדים, מסורבלים, והרכיבה עליהם דורשת תיאום מופלא. כשצריך לעבור מקטעים מסובכים כל כך לאורך שלושה ימים מפרכים כל כך, המשמעות של זה היא בלתי נתפסת. כשאנחנו עם אופני הקרבון היקרים שלנו, ההתפנפנות על ציוד והורדת משקל מתעסקים בעוד 100 גרם, החברה האלה סוחבים משקולת, ועושים את זה בתחרות השטח הקשה בישראל. הם נקראו לבמה על ידי גל, והקהל התרגש, וקיבל אותם בתשואות ארוכות ובעמידה.
המסלול של היום השלישי
התוכנית שפורסמה היתה לכ 64 ק”מ וכ 1350 מטרים מצטברים, בתדריך נאמר שזה יהיה 58, ואילו הגרמין שלי ושל פאנליסטים נוספים מדד סביב ה 56 ק”מ וקצת פחות מ 1400 מטרים מצטברים, ואני חייב לאמר לכם שאין בליבנו אפילו שמץ של תלונה על קיצור הקילומטרז’ המבורך הזה – אנחנו רק שואלים: איפה הוא היה כשהיה צריך אותו באמת- ביום השני…
המסלול החל ביציאה צפונה מהמלון לכיוון הסינגל של רמות נפתלי שעשינו אותו במקטעים ובד”כ נגד הכיוון המקורי (לכתבה על הסינגל לחץ פה). רכיבה ארוכה וכייפית שכולה במגמת עלייה על הסינגל עד למפגש שלו עם הכביש ליד כפר גלעדי. חצייה של הכביש צפונה לאזור רכיבה מגניב ויפה שבתוכו כמה מקטעי כבישים שצופים על השפיץ הצפוני ביותר של מדינת ישראל. בכל פעם שאני פה, רואה את היישובים הצמודים לגדר, ואת הישובים הסמוכים כל כך של דרום לבנון, אני לא יכול שלא לחשוב על ההצהרה של חיזבאללה שהמטרה שלו בעימות הבא תהייה לכבוש יישוב… אלה הרגעים שמזכירים לנו שמתחת לפני השטח הפסטורליים רוחשים כוחות רוע ושלעולם נצטרך אנשים כמו גיורא צחור שישמרו עלינו מפניהם.
בדרך עברנו כמה קירות והייק-א-בייק איזה פעמים, וקטעי כביש קצרים. הגענו לקצה של הארץ והתחלנו לחזור אחורה ודרומה, עדיין במגמת עלייה כללית משובצת בירידות לאורך הרכס המדהים הזה. בגדול הרכיבה פה היא על דרכי נוף ופה ושם אספלט עד שמתקרבים אל ממש מעל למלון כשאנחנו צופים בו מלמעלה ושומעים את הכרוז חוגג. בדרך סינגל פרות לא מהוקצע ולא נעים, חזרה לדרכי נוף על העמק, והסיום – ירידה כמעט ב”דוך” אנכי מדורדר וחוויתי (כולל קטעי הליכה וקטעי דרדרת תלולים מאוד) ישירות למלון ולסיום המיוחל.
Jiri Novak ו Hans Becking – מנצחי האפיק מספרים על הקטע השלישי
בתמונה למטה ההולנדי והצ’כי שניצחו גם את התחרות כולה. בכתבת הסיכום אביא עוד מהשיחה איתם. על הקטע השלישי הם מספרים: “שלומי החל חזק מאוד בשעה הראשונה כדי להכניס את כולם ללחץ, אבל אנחנו רצינו בעיקר לשמור על הזנב שלו ורכבנו שמרני ונתנו לו לפתוח מרחק מדי פעם בירידות כדי לא לעשות טעויות ואז השלמנו בעליות. רוב היום שלושת קבוצות המובילים היו ביחד. שלומי והבנזוג שלו עצרו בפיט זון האחרון, ואז האיטלקים ראו את זה ולחצו בצורה מטורפת כמו משוגעים כדי להגיע למקום שני בדירוג הכללי של התחרות! אמרנו ביננו שאם הם ימשיכו ככה הם יקבלו פאנצ’ר – בוא נמשיך בצורה בטוחה, ויהיה בסדר: נשאיר קצת רווחים ונסגור בעליות. ואכן – בחמישה ק”מ האחרונים הם קיבלו פאנצ’ר. ידענו שזה מה שיקרה: הם רכבו אגרסיבי מדי. מאותו רגע היינו לבד מלפנים וידענו שהבטחנו את הניצחון וזה היה נחמד מאוד!”.
Jiri Novak ו Hans Becking – מנצחי האפיק
ובצמד BIKEPANEL: אי אפשר בלי התקלה היומית!
הלילה שאחרי היום השני לא עבר בקלות: הגוף לא נרגע ממאמץ מצטבר של יומיים והשינה טרופה. הוא עוד עובד, נמצא בסטרס פיזי, ויותר ממתחרה אחד מתקשה להרדם.
אחרי יומיים קשים, ובמיוחד היום השני הסיוטי (מי שלא קרא עליו מוזמן להכנס לפה!), רצינו לסיים חזק ותחרותי. הפתיחה ביום השלישי לא אכזבה והיתה עם טמפו יפה. אחרי כמה קילומטרים של דרך ג’יפים סטנדרטית, ונשימת אבק מתרומם כמיטב המסורת של שלושת הימים האלה, סוף סוף כיף לא נורמלי בסינגל שהוא ממש מרענן ומחייה לאחר הסטייג’ השני.
צוות “בוץ הרפתקאות” – ארנון שדמי ופליקס בראון.
בסינגל היה גם אירוע קטן ומצער עם איזה רוכב שלא ממש שש לאפשר למהירים ממנו לעבור אותו בסינגל. הוא ניאות בסוף אבל לקח את הזמן שלו תוך התנגדות מסוימת. לאחר שעברתי שמעתי שהסיפור חזר על עצמו עם רוכבים נוספים אחרי – חבל. בתחרות הארוכה הזו, לא קרה לי דבר כזה אפילו פעם אחת חוץ מהמקרה הזה: כולם אדיבים, חייכניים, וגם אותי עקפו מדי פעם רוכבים חזקים שברור שנותנים להם לעבור! זה חלק מהאתיקה של כולם פה. לשמחתי – זה באמת המקרה החריג שרק הזכיר לי לאמר לכל המתחרים האחרים תודה גדולה על חוויה חיובית וחברית במאות מפגשים!
מאחר ויצאנו מסוף ה Box כל הקילומטרים הראשונים היו בסימן השלמת פערים – או במילים אחרות: דפקנו קצב. אחרי איזה חצי שעה סגרנו על כמה רוכבים חזקים שנמצאים בכל יום בדבוקות הראשונות (כולל לובשי חולצות המובילים של הגראן מאסטרס), וכך הבנתי שאני במקום הנכון וכל לחץ נוסף ידון לכישלון ותשלום מחיר גבוה מדי לאחריו… נשארתי עם הקבוצה הזו בסינגל בקצב נוח יחסית עד שקרה הבלתי נמנע… והפעם בתפריט ההפתעה היומית: השרשרת נקרעת!
התענוג הרגיל שלנו השנה: עוצרים בצד, מפרקים את השרשרת, מרכיבים אותה מחדש עם חולית שרשרת לתיקון שטח מהיר שהיתה עמי (חובה לכל אפיקיסט ביחד עם אולר כלים שיש בו חולץ שרשרת), וכמובן לא מפספסים את הכיף הזה, של לפרגן לעשרות אם לא מאות רוכבים שעוברים אותנו תוך כדי…
אי אפשר בלי קצת הייק-א-בייק, אבל הנופים שהיו בסביבה הזו שווים את זה!
המירוץ המטורף להשלמת הפערים מתחיל שוב!
דווקא מתוך המשבר הזה החל החלק המהנה ביותר באפיק ישראל השנה מבחינתי – אפילו שרייבר כבר לא יכול היה להגיע לתהומות יאוש גדולים יותר מכל הדבר הזה שנקרא אפיק ישראל 2016, ולכן נשאר רגוע וחייכן בצורה חשודה.
במקום להתבאס מעשר הדקות היומיות שהפסדנו, נכנסנו לקצב… מוד של תחרות XCO בסוף שלושה ימים מתישים! קצת ג’עג’וע לאחר פקקים בסינגל, ואז החלטה שלי לוותר על תחנת ההזנה הראשונה ולהמשיך קדימה בזמן ששרייבר אוסף בשביל שנינו ג’לים. בנוהל הרגיל שלנו – הוא כבר יגיע…
עוברים למקטע כביש ואני בטמפו קצבי. עובר לא מעט רוכבים ועובד קשה לאורך כל העליות של המקטע הצפוני ביותר בתחרות. בדרך דימה רפקין שהוביל אותי מרחק קצר עד שהגענו ליוליה כמעט ודורס תן שחוצה בהיסטריה את הכביש ועובר לו ממש מתחת לגלגל!
הנוף מדהים, וסוף סוף יש קטע שאפשר להנות בו מאצבע הגליל, מההרים המדהימים והתצפיות מסביב. המסלול לוקח אותנו לפינות שלולא היינו משתתפים באירוע לא הייתי מגיע אליהן אף פעם – כולל הצצה אינטימית לחצר של החיזבאללה.
בתחנת הרענון שבבתים ממול אתם לא רוצים לעצור…
אני רוכב ורוכב וקולט ששרייבר מתעכב מעט בסגירה. זה סימן טוב בד”כ אבל בו זמנית מדאיג. מסתכל כל 50 מטרים אחורה ואז רואה אותו צועק אלי מ 500 מטרים מאחור, הוא קולט אותי מודאג – “סע סע!” (חצי בקריזה), מודאג שאני מאט – ואני שמח לפגוש שוב את השותף שלי כמו שאני אוהב אותו. הוא סוגר אלי ואנחנו במוד מרוכז ואפקטיבי. אני על הקצה אבל ממשיך ללחוץ והוא מבסוט. בכל אחד מהימים האלה ביצענו איזה 200-300 מטרים של עלייה אחת לפחות שבה תפסתי את החולצה של מנוע הדיזל הזה וגם הפעם – זה אפשר לי להתאושש מקטע קריטי, בדיוק כשמסביבי אנשים דועכים בתוך הקושי, ולחזור לעבוד אחרי זה עם טיפה יותר מרץ.
לאט לאט הצפיפות יורדת ואנחנו מגלים רוכבים מוכרים וחזקים לידנו. עשינו את זה: רכבנו חזק ויפה והתקדמנו קדימה. מרגישים טוב וכעת גם שומעים את כפר התחרות מהרכס – זה עוד מעט נגמר!
צילום: פלייטיקה אפיק ישראל – RUNNER SCANNER, תומר פדר, רונן טופלברג, ואוריאל כהן (תמונה מהיום השני, אחרי צחצוח שיניים בפוטושופ לאחר שהתמלאו שחור מהאבק שאכלנו)
אחרי שנגחתי בכמה ענפים נמוכים בסינגל הפרות הלא זורם עם סלעים וסטייל של סינגלי שנות ה 90 ליד מצודת כח, אני שוב קצת בורח לשרייבר. יש שם כמה קירות של דרכי 4×4 מאוד תלולים ומאוד מסוכנים שצריך לדעת לנהל את הסקידינג והברקסים כדי לרדת אותם. המרשלים אומרים לרוכבים לרדת ברגל, מה שמאט את מי שמאזין לעצה. באחד המקטעים, בפינה מדורדרת ומטופשת ביצעתי החלקונת קלה ולא דרמטית ופוף – נקרע מכנס קיט בייקפאנל החדש שלי (בקרוב תצא הזמנה נוספת ומסובסדת גם לקוראים – Stay Tuned). לאחר הירידות אני מגלגל רגליים מעט הכבישון מגיע, עם עוד קצת שנאה לרכיבת שטח, אבל כלום לא מטריד אותנו עכשיו – אנחנו מסיימים סוף סוף את התחרות הקשה הזו. ההרגשה נפלאה. את הקטע האחרון והלא קל הזה עשינו בנטו של 3:06 שעות. מבחינתי – אחלה זמן.
דרכים חקלאיות יפהפיות בפינה הנידחת של אצבע הגליל מעל מטולה
חגיגת סיום שמחה
היום השלישי היה פשוט אדיר: באמת, טוב לסיים ככה עם שפע של סינגל כייפי, נופים משכרים ויפהפיים, רכיבה אל מקומות חדשים ומרעננים, מזג אוויר נפלא, ואירוע מתוקתק ומרשים שמאפשר לך כרוכב להתרכז בעיקר, כשכל השאר סביבך כאילו מסתדר מאליו. אבל הוא לא מסתדר מאליו – הוא מופק בכישרון ונסיון רב על ידי משפחת צחור כולה ומערכת שלמה של שותפים סביבה, שמאפשרת לקיים את המירוץ הזה.
שותים איזוטון ושותים מים, ושותים עוד, ואז מקבלים את חולצות הפינישרים… איזה כיף שזה נגמר! שמחה אמיתית על פניהם של כל המשתתפים: ממש רואים את ההקלה שבסיום. שמחה ספציפית שלי על כך ששרון שחר – פאנליסטית האירועים הגלובליים המיוחדים שלנו הגיע גם פה לפודיום בזוגות הנשים. חוץ ממנה היתה פה נציגות מכובדת של מערכת BIKEPANEL עם עזרא שהרבני, ירנין פלד, אורי ניצן וכמובן חן שרייבר ואני.
מנצחי הזוגות מעורב הספרדיים
כשהשלמתי לבדי את שלושת ימי אפיק ישראל הראשון לא הסכמתי לקבל את חולצת הפינישרים שהוצעה לי, מאחר ולא הצלחנו לשמור על הרכיבה כזוג – חולצה כזו מגיעה רק לאלה שסיימו את התחרות כזוג לכל אורכה. אני מלווה מקרוב מאוד את התחרות הזו מאז שקמה אבל זו חולצת המסיימים הראשונה שלי.
עוד תזכורת לפעם הקודמת שלי באפיק הם כאבי השרירים, והצריבה בריאות ובעיניים. אחרי שלושה ימים רצופים של זינוקים לתוך עננת פודרה אני מרגיש צריבה לא נעימה בריאות כמה ימים לאחר התחרות והעיניים שורפות. זו תחושה לא נעימה של נזק ממש לריאות. בפעם הבאה אני מזנק עם מסכת אב”כ.
פינת הצל”ש והקרחצן
בצל”ש חייבים לשבח את עמדות ההזנה של התחרות הזו. לא שמעתי מאף אחד אף פעם שנגמר משהו. תמיד יש ג’לים של Gu ובננות שצרכתי לא מעט, ממלאים לך איזוטוני או מים מייד כשאתה מגיע. שירותיות והבנה של נפש המתחרה הממהר בקרב המתנדבים המפעילים אותם – פשוט תענוג.
בפינת הקרחצן היומית – חצי קרחצן הפעם. למה חצי? כי הבירה מצוינת. Jem’s מנותני החסות לאירוע מועברת אליכם צנונה כשתתנו את מדבקת גרף הגבהים של התחרות. יש פה צל”ש כי אפילו מנצחי התחרות (ההולנדי שגר לא מעט בבלגיה והצ’כי) חבר’ה שיודעים בירה מהי שיבחו אותה, וציינו את ישראל כמקום עם בירות טובות! אז למה חצי קרחצן? כי החיטה נגמרת אחרי שתי מזיגות בערך. רוצים חיטה! לשנה הבאה אנא קצת פחות מהאמבר ומהשנייה שלא טעמתי, ותביאו בבקשה הרבה יותר חביות של בירת החיטה – שגם מי שלא רוכב ממש מהר יספיק להנות ממנה.
עוד בקרחצניה שלנו הפעם שוב אותה בעיה שהתגלתה בארוחת הבוקר של אתמול: מעט מדי עמדות נפרדות להזנה של 600 איש שמגיעים כולם ברבע שעה. המלון והתחרות צריכים להתארגן אחרת מהרגיל של המלון: פה אין חלוקה של כל האורחים על 3 שעות בארוחת בוקר שמוגשת ברגוע, אלא גל ענק ואקסטטי של מחפשי אנרגיה זמינה שמציף את חדר האוכל בחמש, ומתחפף בחמש וחצי.
קרחצן נוסף הגיע למערכת בהדלפה אמיצה ממחנה האוהלים: הם התבאסו מהמיקום הקרוב אל הכביש הדי ראשי. התנועה מרעישה וזה לא עוזר לשינה טובה לפני סטייג’ קשה. אנחנו נשמור על עילום שמו של מקור המידע כדי שיוכל להרשם גם בשנה הבאה.
הרגע הכי מרגש שלי בתחרות
ממשיכים לעמדת המדליות. אישה מבוגרת ויפה ותווי פנים שנראו לי מוכרים מאוד, כאילו נפגשנו כבר בעבר, עמדה וחילקה לרוכבים את המדליות. אני בטוח שעבור רוב הרוכבים היא היתה עוד אחד מהמתנדבים בתחרות – המלאכים הטובים שממלאים לנו את הבקבוקים בעמדות הרענון, הילדים שמכוונים אותנו שלא נפנה פנייה לא נכונה לאורך המסלול, או כמו אלופת הארץ לנוער שמקבלת אותנו עם חיוך ל Box לפני הזינוק.
אבל האישה הזו לא היתה מתנדבת רגילה. הסתכלתי בעיניה וראיתי התרגשות שהדביקה אותי. זיהיתי אותה מתוך הדמיון לבניה… הבנתי מי זו שעומדת ומחלקת לכל הרוכבים, אחד אחד את המדליה. היה זה עבורי הרגע הכי מרגש בתחרות כולה, כשאמא של משפחת צחור ענדה על צווארי את המדליה, כאילו אומרת לנו הרוכבים אחד אחד תודה אישית, על שבאנו להוכיר את זכרו של גיורא צחור, שותפה לחיים ואב ילדיה.
מאת: גיא חלמיש
בכתבה הבאה: קצת סיכומים כלליים, דיעות, וסיכום מסכם של אפיק ישראל 2016 כולו – מחר!
