רותי מתרפקת לאחור: על יום של שכרון חושים בג׳ירו ד׳איטליה

מודה ומתוודה, לא חשבתי שנכון להביא לישראל את הג׳ירו ד׳איטליה. מה הקשר בין המירוץ הגדול הזה, מלא היופי, התאווה והרגש לחיים עצמם? מי בכלל שמע עליו, חוץ ממני, מההורים שלי ומהקוראים של בייקפאנל? ומי יסכים לצאת מהבית, להיתקע בפקקים, לעמוד בשמש שעות, רק בשביל לראות משהו מוזר ובלתי נתפס כמו חבורת גברים גלוחי רגליים, שרוכבים על אופניים שעולות כמו מכונית ממוצעת? זה יהיה נורא, אנשים לא יבואו, זה פשוט יהיה מביך וכל מחשבה דומה שאפשר לחשוב כשחושבים על חצי הכוס הריקה.

מאת: רותי פולוילר
צילום: עופר עברי

מה שראיתי בחמישי ושישי האחרונים בירושלים, היה מקסים. כלומר, כשהצלחתי לרגע להוריד את העיניים שלי מחבורת הגברים גלוחי הרגליים, שרכבו על אופניים שעולות כמו מכונית ממוצעת. היו שם מליון אנשים לדעתי, או לפחות כמה אלפים. היו דגלים, וכובעים, ומשרוקיות ומלא מלא חולצות ורודות. אפילו הגרניום שצומח בכל פינה בירושלים היה ורוד למשעי.

רשמית, הג׳ירו ד׳איטליה התחיל בחמישי בשש בערב, עם השידור החי לכל רחבי אירופה, אמריקה וקזחסטן. אני עמדתי בשער כבר בארבע. לא נדחפתי, אבל עמדתי על שלי, והגעתי אחרי המתנה עצבנית של כארבעים דקות, ליד ילדון ג׳ינג׳י בן עשר, עצבני לא פחות, לעמוד ממש בכניסה למסלול האהבה האינסופית. כמו בכל סיפור טוב, מצד אחד עמד לידי רופא כירורג השד שלי (בנות, לכו להיבדק, השבוע) ומהצד השני אלוף ישראל בעבר. כיוון שהיו לפני עוד כשעה ומשהו לתחילת המופע החלפתי איתם מידע טריוויה על אופניים והתאמנו בצעקות סרק לפי בקשת המנחה הישראלי.

כשהשידור התחיל וביורוספורט קשקשו על ירושלים, והקשר בין ירושלים ורומא וכל הבבל״ת הזה? עמדה לי לחלוחית בקצה העין. זה באמת היה יפה ומרגש.

אחר כך הכל היה ורוד ורועש, היו מכונות עשן, מוזיקה ורקדניות ורקדנים, קשקושים באנגלית ובאיטלקית, ואז הכוכבים האמיתיים הגיעו. כשאיזראל סייקלינג טים הופיעו זה היה נהדר. הצווחות. השריקות. הרעש שהרקיע שחקים. כבוד לסילבן אדמס שהפך את הבלתי אפשרי לכאורה, למציאות קיימת. זה באמת מדהים.

קבוצות, רוכבים, DS-אים, מנהלים, דגלים. עוד רקדניות ורקדנים, זמרת. הבנתי. היה קטע מוזר קצת עם שני בחורים שהלכו עם קונסטרוקציה מסובכת של ברזלים על הגב ודגלים ורודים, את זה לא הבנתי. ואז השמיים התמלאו בגשם של קונפטי זהבים ופלסטיקונים ורודים, והופ, תם הטקס.

עמדנו לנו ככה סתם, נהנות מהחוויה, ופתאום, ממש מולי, זיהיתי את ריידר הסיידאל (Ryder Hasyedal). הוא אורח של הג׳ירו  בתור זוכה עבר (2012). תפסתי את אורית, נתתי לה הוראה ״שימי את האצבע על ההדק״ (החיים המיליטנטיים בישראל גברו עלי לרגע) וצעדתי נמרצות לכיוון האליל הקנדי הגבוה והחטוב שלבש ג׳ינס שחור, טי-שירט אפורה וג׳קט שחור (וטבעת זהב גדולה גדולה). כל היופי הזה היה עטוף בחיוך גדול ושמח.

בצורה מאוד לא אופיינית אמרתי לו: ״הי ריידר, אני רותי, אני מעריצה גדולה, שמחה שבאת לכאן, מקווה שאתה נהנה פה״. הוא היה ממש חביב ונחמד, אמר שבהווה עיקר העיסוק שלו הוא להינות מהחיים ואז הוא לא הצליח להתאפק וטרח להוריד ממני שאריות של ניירות הזהב שעפו לפני רגע באויר. השיט הזה נדבק לכל דבר. זה היה מגוחך ונהדר באותה מידה.

אחרי זה דיברנו על ונקובר (כי הוא משם ואני הייתי שם) ועל שיקגו (כי שם זה הבית השני שלי והטי שירט שלבשתי היתה מאיזו רכיבה המונית שעשיתי שם והוא שאל מאיפה זה) ועל עסק הרכיבות שלו שקראתי עליו (רכיבות לכל אחד, 7 עד 160 ק״מ, הטור של ויקטוריה). בגלל שאני אני, ידעתי שבלילה הקודם הוא בילה בשוק מחנה יהודה ושאלתי איך היה. הוא חייך עוד חיוך מהמם שנצרב לי במוח לתמיד. הסתנוורתי עד כדי כך שכל חיוך אחר, מחמישי בערב והלאה, יהיה סתמי וחיוור. נפרדנו כידידים. כלומר, מעכשיו כל פעם שאני אראה אותו שוב אני בטוחה שהוא יזהה אותי. לא.

איכשהו שרדתי את הלילה, הצלחתי להרדם (2:38 לפנות בוקר, עיניים פקוחות לרווחה). קמתי בבוקר מוכנה להרפתקאות חדשות. בצורה מפתיעה מאוד, הסתבר שהרחוב שצמוד למלון בו ישנו הפך לרחבת ההכנות של חלק מהקבוצות. יצאתי מהמלון ונפלתי לסשן מטורף של בייק פורן. מיד ביציאה עמדה ערימה של אופני נג״ש של ספיישלייזד / קוויק סטפ, מכונות מהממות, רזות ושדופות בשחור מט וגלגלי דיסק עם דוגמה יפהפייה של שזירת קרבון. המשכנו עוד קצת והיו שם גם Willier, Trek, אסטנה, בחרין מרידה, האמירויות, הקבוצות האיטלקיות של אנדרוני וברדיאני, Dimention Data ולוטו ג׳מבו. במתחם היו גם הצרפתים עם גרופאמה ו-AG2R, הקבוצה האוסטרלית מיטצ׳לטון סקוט עם הסיקור אונליין הכי מגניב בעיר, Team Sunweb וקבוצה בריטית אחת קטנה, סקיי.

ההצגה הכי גדולה בעיר, כאן בשבילי. אופניים בכל הצבעים, אופני נג״ש ואופני כביש. כיסאות ארוכים וכיסאות עם אף קצר במיוחד, שרשראות מסיביות בצבע זהב, גלגלי דיסק וגלגלי קרבון קדמיים. אם הייתי מבינה בזה קצת יותר אולי הייתי מפרטת, אבל אם לא היית שם, אי אפשר להבין את הבאזז, לשמוע את השירה הצרופה של צליל הקליק בין הנעל והקליט, המהלכים והרעם המתגלגל של הדיסק האחורי. המוזיקה של החיים.

שני צעדים לכיוון השני והכל מתאפס לרגע ומקבל מיקוד מחדש. לוטו סודאל שנקראים לכבוד הג׳ירו ד׳איטליה, לוטו Fix All. בטח ראיתם בכתבות האחרות באתר את הרכיבה המשותפת שרוק׳אנ׳רוד ארגנו ביחד עם יבואני רידלי. אני לא הייתי שם, אבל לוטו זו הקבוצה האהובה עלי. צחי זיו, היבואן של אופני רידלי והמתאם הרשמי בין הקבוצה להפקה הישראלית עושה עבודה טובה, מסדר דברים ושומר על אוירה נעימה ורגועה במתחם.

אני זוכה לצ׳אט קצר עם האגדה בדמות אדם הנסן. הוא מתחיל את הטור ה-20 שלו ברציפות, שיא מטורף שכנראה לא יישבר בגלל שינוי בחוקים של ה-UCI שמגביל רוכבים ל-85 ימי תחרות בשנה בלבד. החיוך שלו מתחרה בחיוך של ריידר כי הוא מגיע גם לעיניים. אין לי מושג מה אמרתי לו, מזל שיש וידאו ותמונות וצלם יפני שיודע לעשות פוקוס ויש לו ידיים יציבות.

יצאתי להפסקת התרעננות במלון. בעיקר כי נגמר לי האוויר, הדופק עלה לרמות מסוכנות והייתה סכנה גדולה שכל הקיום שלי יעבור מצב צבירה ואני אהפוך לשלולית מגוחכת, שם באמצע הרחוב בירושלים.

כל הרוכבים עשו סיבוב או שניים מסביב למסלול וחזרו לעמדה לשיפצור אחרון או חיזוק בורג והסעה למלון. כולם נראים רגועים, יושבים בנחת ומקשקשים. סופר נחמדים למעריצים שבאים ומבקשים מזכרות או עוצרים אותם באמצע הדרך ומבקשים סלפי. לי, לדוגמה, יש סלפי עם טום דומולאן #רקאומרת. גברת נהדרת אחת שלחה לי את התמונה שלי עושה את הסלפי עם טום, אז כן, מחר אני שולחת את זה להדפסת פוסטר על קאפה בגודל טבעי.

איכשהו פתאום הגיע הזמן לזינוק. עשינו חשבון והגענו למסקנה שבמשך השנים ראינו כבר לפחות 15 שלבים בג׳ירו. ראינו אותם רוכבים מהר בעליה, ראינו אותם רוכבים כמו הרוח בירידה. ראינו אותם פונים שמאלה (כי כל הפניות בנג״ש הזה היו שמאלה) וראינו את כל המכוניות פונות אחריהם בזויות של פרסומת שיווקית בטלוויזיה. נשארנו באזור ההכנות כדי לראות מה קורה מאחורי הקלעים.

—–משתחררים מההתמכרות לפייסבוק!—-

• יש לנו ערוץ טלגרם! https://t.me/BIKEPANEL

—-BIKEPANEL—-

בסך הכל, זה די משעמם, לא קורה משהו משמעותי. בכל עמדה יש שניים שלושה טריינרים. רוכב או שניים יושבים עליהם ומזיעים עצמם לדעת. הם כל כך רטובים שהחליפות שלהם נראות כאילו שיצאו עכשיו ממכונת כביסה בלי סחיטה. חלק עם אזניות, חלק עם הראש למטה לא רואים ממטר, חלק מחייכים מדי פעם ואומרים שלום למפורסמים שבאים להגיד להם שלום (היי ריידר, זוכר אותי מאתמול? עוד חיוך מהמם לאוסף).

כשעוצרים רגע, משתיקים את הרעש מסביב ומסתכלים, רואים מכונות אדם מושלמות. אפשר לראות שרק הרגליים זזות, הגב נשאר יציב, הידיים אוחזות חזק בכידון ובאירו-בר. הם מאוזנים בצורה מופתית. זה כל כך יפה ומעורר הערכה. פאר היצירה בלי שום ציניות.

אחרי הרכיבה כולם חוזרים לעשות cool down של כעשר דקות על הטריינר ושוב יושבים ומקשקשים עם החברים עד שייקחו אותם בחזרה למלון, למקלחת, ארוחה ומסאג׳ לפני הנסיעה הארוכה למלונות לקראת השלב הבא. עוד יום עבודה במשרד. פשוט.

סיימתי עכשיו לכתוב את החוויות, אני מותשת, עייפה, מוכת שמש ואם אני סוגרת את העיניים אני שומעת את ההליקופטר מסתובב מעל רחובות ירושלים. כל מה שאני יכולה לעשות ברגעים האחרונים לפני איבוד ההכרה זה לתהות על מי אני אחלום הלילה. לחיי חלומות ורודים וההגשמה שלהם.

מאת: רותי פולוילר
צילום: עופר עברי

רותי פולוילר עברה לספורט הגלישה באינטרנט אחרי “וי” על צלילה, רחיפה וטריאתלון, עקב פריכיות יתר ונטייה אפסית לאתלטיות. עוקבת אחרי עולם האופניים עוד מהתקופה של גרג למונד, ובאובססיביות – כבר שני עשורים. מעדיפה להתרכז באנשים על האופניים ובסיפורים האישיים מסביב. לבלוג של רותי בטאמבלר.