הלילה מצאתי מפה כללית של הבלקן, מהסוג שרואים במדריכי טיולים של פעם: רבע עמוד, ללא שום פרטים מלבד כמה שמות של ערים מרכזיות, העמקים בירוק ההרים בחום, הנהרות העיקריים בכחול מובלט. אני בוהה בה כבר שעות בניסיון להבין את הארץ שאותה אני הולך לחצות.
מאת: קובי אשל
(הקישורים בכתבה מובילים אל כתבות מהמסעות שלי בעבר – אתם מוזמנים ללחוץ!)
כבר עיינתי בכמה וכמה מפות שונות, חלקן ברזולוציה גבוהה ומפורטות ביותר, אפילו במפה מטאורולוגית עיינתי, אבל אני שב וחוזר למפה המופשטת והסכמטית הזו כי נראה שבה אני יכול לתפוש את מבנה חבל הבלקן כולו במבט אחד. כאן הרכס הגדול, פה ופה העמקים וזה אזור האגמים. אלא שבמפה הזו לא קולטים את אלפי הקילומטרים שזה.
מה בעצם אני מחפש?
אתרים מעניינים? אטרקציות? אתרי טבע? הרים מושלגים? מה אני רוצה לראות? למה בכלל אני נוסע ומה בלקן פתאום?
כשיצאתי למסע הראשון שלי באופניים, המטרה הייתה לראות את אירופה הכל כך מוכרת מזווית אחרת ובאופן אחר. חשבתי שאני אצטייד באופניים חזקים ואשוטט לי בנחת בין אתרים מעניינים ומקומות שטרם יצא לי להיות בהם. באותה עת כבר נחשפתי לסצנה הגדולה והרוחשת של רוכבי הטורינג בעולם. קראתי בלוגים, ראיתי סרטונים וידעתי על מסלולים פופולריים, אתגריים יותר או פחות. אבל לא חשבתי שאני אישית צריך מסלול מוגדר מראש – הרי אירופה מרושתת באינספור כבישים בכל הרמות, מכל מקום ולכל מקום, ואני פשוט אקח אזימוט לכיוון שאליו אני רוצה להתקדם – ואגיע. מקסימום גוגל מפות יעזור לי קצת. וכך יצאתי, תמים ואופטימי, מאמסטרדם לכיוון איסטנבול.
זה היה מסע מוצלח ונהדר בסופו של דבר, אבל לאיסטנבול לא הגעתי. כשהגעתי לדנובה בחצי הדרך הייתי בצומת דרכים: מזרחה אל איסטנבול בהתאם לתכנון המקורי, או דרומה אל רומא, אופציה שמשכה אותי בעיקר בגלל האתגר של חצית האלפים. ואז קפץ הסולטאן ארדואן והשתולל על ישראל, לא זוכר מאיזו סיבה, והחל גל של אירועים אנטישמיים בטורקיה ובארצות הבלקן. משרד החוץ הוציא אזהרת מסע חמורה, והמשפחה וחברים הפצירו בי לעזוב את הבלקן לפעם אחרת.
אבל לא מהסיבות האלה פניתי אל המגף האיטלקי וויתרתי על סיום הרואי באיסטנבול כמי שחצה יבשת כבר מהניסיון הראשון. לעומת אירופה המערבית שממנה באתי, ארצות מזרח אירופה והבלקן נראו לי מסתוריות, נידחות וקצת אפלות. כמעט לא מצאתי באינטרנט אנשים שרכבו שם, ומפת האופן-סייקל-מפ לא ציינה שם שבילי אופניים. גם חלק מהמדינות הן מוסלמיות, ולא מזמן הייתה שם מלחמה מזעזעת ועקובה מדם שבה ויוגוסלביה התנפצה לשברי מדינות שעדיין נלחמות על הכרה וריבונות. בקיצור זה נראה לי מסע למתקדמים, ואני רק בכיתה א'.
במטוס חזרה הביתה, עם כל האופוריה ששרתה עלי בסיומו של מסע אדיר, זה בכל זאת דקר לי שלא הגעתי לאיסטנבול. אבל לא באמת ויתרתי על הבלקן, רק דחיתי. הייתי צריך קודם ללמוד למצוא את הדרך בלי שאני מוריד מסלול לעוס מהאינטרנט. למצוא אותה בעצמי, ותוך כדי תנועה.
מסך הברזל – חומת ברלין
שיעור ראשון
באותו חורף, ברווח שבין המסע הקודם למסע הבא, הגעתי למסקנה שמה שאני מחפש זה דרכים. זה לא מקומות מסוימים שמעניינים אותי, ולא אטרקציות משום סוג. אלה יצוצו לי ממילא בצידי הדרך, אני צריך רק לצוד אותם. זה גם לא אתגרים פיזיים בפני עצמם, כמו חציית רכסים מושלגים או מדבר צחיח, אפילו לא עמים ותרבויות, אומנות או ארכאולוגיה. אני מחפש את הנתיב, את הנרטיב, את חוט השני המקשר בין כל אלה. אני מחפש את הדרך. כשאהיה על הדרך, היא כבר תראה לי הכל. ואז זה הבליח לי: דרך המשי! דרך המסחר העתיקה שבין אירופה למזרח הרחוק, הרי היא בדיוק מה שאני מתאר – הדרך שתראה לי הכל!
בחרתי בקטע שבין בישקק בקירגיסטן לדושמבה בטג'יקיסטן, שנקרא דרך הפמיר. כ- 2000 קילומטר של דירט וגרבל שחוצה את ההרים המפרידים בין מזרח למערב. כמעט שלא מצאתי מסלולים מוקלטים באינטרנט, ואלה שמצאתי היו מקוטעים ולא ברורים, אבל קראתי בלוגים של רוכבים שעשו את זה והייתה לי את התמונה הכללית. את הדרך ממש אצטרך למצוא בעצמי בזמן אמת. התאים לי!
אנחנו על הדרך!
כשיצאתי לדרך מבישקק זה היה די מבלבל. זו צומת דרכים בתוך עמק גדול שממנה יוצאות זרועות אל סין, אל מונגוליה, אל איראן ואל קזחסטן והים השחור. כחמישה ימים התקדמתי בין כפרים יותר ויותר נדחים כשאני הרוכב היחידי בין טנדרים רוסיים חבוטים וילדים יחפים על סוסים, והמערבי השמנמן היחיד בין קירגיזים רזים ושדופי שמש. עד שבשלב מסוים, כשהגעתי לגדת אגם איסיק קול והסתבר לי שאני לא על הדרך, חזרתי כשלושים קילומטר לאחור, אל צומת הדרכים שעברתי בה יום קודם. וכמו שאני יורד מהגבעות אל צומת, אני מבחין מרחוק בטורר כמוני שמתקרב מהצד השני, ממש כמו בתמונת מראה. מיד ידעתי שזהו, אני על הדרך! כשנפגשנו בצומת ולחצנו ידיים הוא אמר לי "עכשיו כשאני פוגש אותך אני יודע שסוף סוף אני על דרך הפמיר, פאק, הייתי כל כך בודד…" כלומר, כל אחד מאיתנו הוא 'הדרך' בשביל השני!
הקורס על חברים לדרך ועל תקשורת ללא שפה
זה היה ג'יימס, ודרך הפמיר היא שהפגישה ביניינו. היא ידעה שהיא קשה ומסוכנת והתאים לה שנעשה אותה בשניים. רכבנו יחד כחודש לאורך 1200 קילומטר עד העיר אוש. לאורך המסע למדנו איך לזהות את הדרך ולהימנע מטעויות, איך לתקשר עם המקומיים, ואיך למצוא מים ומזון וקורת גג לשעת סערה. והדרך – שמהרגע שהשתלבנו בה הפכנו להיות חלק ממנה ופרזנטורים שלה – גמלה לנו בחוויות נדירות וקסומות, כמו משפחה ענייה שהכניסה אותנו אל ביתה, ובלי שפה משותפת לתקשר בה התיידדנו אתם כל כך עד שהיו דמעות בפרידה והם סירבו לקבל כסף עבור האירוח! וכשהגענו לכפר נידח שאין בו שום אפשרויות לינה בשבילנו, הזקנה מהמכולת שלא הבינה אף מילה שלנו אבל חשה את המצוקה בחוש הזקנים שלה, שלחה לקרוא לחבר שלה, זקן אלמן ובודד, כדי לטכס עצה, והוא החליט להלין אותנו בבית הריק שלו, ובבוקר המחרת ולאור הצלחת האירוח, הגה את הרעיון לארח מעת לעת עוברי דרך בבית שלו כי נראה לו שדרך דורשת את זה – כלומר בשבילו אנחנו זה הדרך! ובהשראתנו האיש פתח מלון!!
בטיסה הביתה בסיום המסע כבר הרגשתי בוגר תיכון בשוטטות על אופניים ברחבי הגלקסיה. הגיע הזמן לאוניברסיטה.
הסיפור של הדרך
במסע לארצות הברית, שהיא ארץ ענקית באמת, היו לי שלושה מסלולים מסודרים על הסמרטפון כשיצאתי לדרך, אבל שום החלטה באיזה מהם אני בוחר, מלבד שאני רוכב ממערב מזרחה. מהר מאוד זיהיתי שאני על הדרך ההיסטורית של כיבוש המערב בימי התהוות ארה"ב כפי שהיא היום, לפני כמאתיים שנה. זה היה ברור, הסימנים היו בכל מקום: שלטי הסבר, אנשי המקום ועוברי הדרך. ידעתי לזרום עם הדרך ולקרוא את הסיפור שהיא מספרת, והיא סיפרה לי שאמריקה היא גם מקום נידח וחצי נטוש, ושתושביה עומדים לבחור בטראמפ. וידעתי גם לסטות ממנה למאות קילומטרים בקטעים שהיא הייתה תיירותית להחליא, ולחזור אליה חזרה כדי לראות את המשך הסיפור. וכשהמסלול "טראנס אמריקה" סטה מדרכי החלוצים איפה שהוא באזור נהר המיסיסיפי, ומשך לנרטיב של אתגור רוכבי אופניים באינספור עליות שלא מובילות לשום מקום, עזבתי אותו ודבקתי בדרך ההיסטורית אל המערב, שכבר ידעתי לזהות אותה ולקרוא אותה בלי שום צורך ב"מסלול", לאורך 1200 מייל עד ניו יורק. וגם הפעם הדרך זימנה לי מפגשים וחוויות ששום תייר לא יגיע אליהן: אישה שהתאהבה בי ובילתה איתי לילה מתוק כשהיא משלמת את כל החשבון, אופנוען שסיפר לי את כל קורות חייו בערב אחד, סטודנט מקסיקני שפירט לי איך יפתור את בעיית האוקיינוסים בעשרים שנה הבאות, קמפר שרדף אחריי שלושה ימים כדי להזמין אותי להופעה, ושלוש דודניות שערכו לכבודי מסיבת ברביקיו מהממת. והרשימה עוד ארוכה ארוכה.
הדוגמה המובהקת ביותר אולי למה שהדרך זימנה לי היא הסופ"ש עם המערנים (חובבי חקר מערות). הייתי על כביש צר וסואן, וחיפשתי דרך לרדת ממנו. זיהיתי במפה כביש מקומי שמתקדם במקביל, ויביא אותי חזרה אל הנתיב שלי בעוד כ- 50 מייל, ובאמצע הדרך הזאת היה מסומן אתר קמפינג. הדרך אמנם הייתה קצת מאתגרת עם המון רולינג-הילס, אבל הגעתי די מהר לקמפ. אלא שהקמפ כולו היה תפוס ע"י הכנס השנתי של אגודת המערנים של פנסילבנייה, ולא היה מקום בשבילי. ואז המפיקה של הכנס אמרה "מה הבעיה, תירשם לאיגוד שלנו ותקים את האוהל שלך במתחם שלנו, וגם תקבל ארוחת ערב, ארוחת בוקר, סיור באחת המערות בסביבה ומסיבת ברביקיו לסיום!" וכמה זה עולה לי? "65 דולר כולל הכל" באה התשובה. אני יודע שזה לא יאמן, אבל התערבבתי אתם ונהיו לי המון חברים, שארגנו לי ציוד ועשו לי סיור של 4 שעות של זחילות טיפוסים ושייט תת קרקעי במערה שסגורה לציבור, ואכלתי נקניקיות על האש ובירות בכמות שלא אכלתי בחיים שלי, וכחבר באגודת המערנים של פנסילבניה קיבלתי טישרט של המועדון וסיכה עם הלוגו.
שום נתיב תיירותי או אזור תיירות לא יזמן לי כזה דבר, גם לא תמורת המון כסף. רק דרך אותנטית שקיימת בשטח תוביל אותי לדברים כאלה, יום יום, שוב ושוב. ולא להתבלבל: היא תוביל גם לקשיים עצומים, למצוקה ועליבות, ולימים על ימים של בדידות. כי דרך היא החיים עצמם.
הדרך לאיסטנבול
בעוד שלושה ימים אני ממריא לווינה, לאותה נקודה על הדנובה שבה נטשתי את הדרך לאיסטנבול באותו מסע ראשון. הגיע הזמן, אחרי הפסקה של שלוש שנים של לימוד וניסיון, להשלים את המסע ההוא, ולנקות שולחן. עכשיו אני יודע שכל המפות והמסלולים לא יעזרו לי, ורק כשאציב את גלגלי האופניים שלי על גדת הדנובה עם הפנים מזרחה ואתחיל להתקדם, אמצא את הדרך האחת והיחידה, המובנת מאליה, לאיסטנבול. יש לי את כל המפות על הסמרטפון, וגם שלושה מסלולי יורובלו, רובם בשלבי תכנון מתקדמים יותר או פחות שיעזרו לי למצוא את הדרך. האחד הוא יורובלו 8 שהולך לאורך החוף האדריאטי ומסתיים באתונה, השני, יורובלו 6 שמתקדם במורד נהר הדנובה עד השפך שלו אל הים השחור, ושלישי הוא יורובלו 13 שהולך בין השניים, דרך העמקים שבין הרכסים במרכז הבלקן, ומסתיים על הים השחור בגבול בין בולגריה וטורקיה. האופניים והציוד משודרגים ללא הכר, וכך גם אני (כך לפחות אני מקווה).
כולה טיול קטן וקליל באזורים ששכחנו שבכלל קיימים. ליטל-ווק-אין-דה-פארק!
מאת: קובי אשל
שנייה לפני ההרפתקה הבאה…
קובי אשל – רוכב שטח, מוביל טיולים ונווט, בייקפקר, טורר וסתם רוכב. קובי חובב דרכים ומפות, טיולים ומסעות, הוגה והוזה בלי בושה ואספן צלקות אובססיבי. קובי טוען שטיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא רק אימון, וכשמעצבנים אותו הוא מאיים לעלות על האופניים, לרכוב אל האופק ולא לחזור לעולם.
מנוי חינם לRUNPANEL – מגזין הריצה הטוב בישראל: https://goo.gl/Auzkl9
מנוי לBIKEPANEL מגזין האופניים הטוב בישראל פה https://goo.gl/4tGh4F
