זהו החלטתי, אני יוצא לרכב את ה – Tour Divide  (או בקיצור TD).  האמת החלטתי כבר מזמן אבל עכשיו שיש לי כרטיס טיסה ביד זה רשמי. אם אתם שואלים את עצמכם מה זה ה – TD, אז מצבכם מעולה, חסכתם לכם הרבה כאב ראש וכאב רגליים.

מאת: זהר קנטור
תמונות: ארז להב


רוצים עוד כתבות מעניינות על אופניים? אלפים כבר מקבלים למייל:

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים


מהו ה – TD? זהו מסע אופניים, יש אומרים הקשה ביותר בעולם, החוצה את כל ארה"ב מצפון לדרום – מעיירה בקנדה בשם Banffומסתיים לו אחרי כ – 4,400 קמ' (קראתם נכון: ארבעת אלפים וארבעה מאות קילומטרים) בגבול מקסיקו בעיירה שנקראת Antelope Wells.

IMG_4848.jpg.scaled980

החוק הוא פשוט ביותר: על הרוכב להסתדר לבד, לנווט, לדאוג למים ומזון לאורך הדרך, לישון בצדי הדרך ולהגיע הכי מהר שיוכל לנקודת הסיום. אגב, גם שם לא מחכה איש, בדרך כלל מגיעים לנקודת הגבול שכוחת אל, בלילה עייפים, מצטלמים והולכים לישון באיזה פינה. כמובן שבשביל לעשות את החיים מעניינים, אסורה כל עזרה חיצונית לאורך הדרך ואפילו מפגש עם חברים ומשפחה לאורך הדרך אסור בהחלט כדי למנוע יתרון פסיכולוגי למי שלא שפר עליו מזלו, כמוני, שהמשפחה נשארת בארץ.

במשפט אחד – אומרים שאם אתה לא מבין את החוקים, המרוץ לא בשבילך. למיטב ידיעתי עוד לא עשו את המרוץ הזה ישראלים מעולם, אולם השנה מתכוננים אליו שניים, כל אחד בצורה עצמאית: חנוך רדליך ואני".


 

 למה לי הדבר המטורף הזה?

שאלה טובה. הרי אני בן אדם בדיוק כמו רבים מכם; בן ארבעים ושתים, נשוי, ילדים (שלוש בנות) מסגרות ומחויבויות, מסך ומחשב ופשוט אוהב לרכוב. לא איזה רוכב עילית שמתפרנס מזה עם ארבע ראשי שנראה כאילו נלקח מרוכב טור דה פראנס. הסיבה פשוטה: אני אוהב אתגרים שמביאים אותי לקצה ומעבר אליו, למקומות שאני לא מכיר ולא מגיע בחיים הרגילים. יכול להיות שאני קצת דפוק בקטע הזה, אבל כמו שאומרים: "חוויה זה סוג של סיוט שנגמר", ואני מת על חוויות.

חוץ מזה תמיד יש לי משהו מתבשל בראש, זאת מחלה שלא נותנת מרגוע. אני תמיד מחפש את האתגר הבא. זה הכיף שדוחף אותי לקום ולהתאמן שעות, לחלום ולתכנן וזה הניצוץ במסלול החיים. ככה אני. נראה לי מרתק לרכב משך כארבע שבועות, כל יום 10-12 שעות בנופים עוצרי נשימה, לישון ביערות ובמרחבים ירוקים בשק שינה, אולי אפילו ליהנות מבירה והמבורגר לאורך הדרך, לסבול ולהתגבר על הכאב, לחייך מאושר ושניה אחת אחרי לרצות למות ושניה אחרי להגיד תודה על שאני חי…והעיקר להמשיך בתנועה.

את הדחיפה הגדולה קבלתי לאחר שהשלמתי בהצלחה ריצה מדן ועד אילת במשך עשרה ימים בדרכי עפר ביחד עם חברי ליאור בפרוייקט שכונה running-israel. בריצה הבנתי שוב עד כמה שהראש יכול לגבור על המאבק עם הגוף העייף והכואב שרוצה לעצור.

 

כמובן שרכיבה למרחקים לא חדשה לי, אבל שום דבר בסדר גודל כזה. ה – TD זאת ליגה אחרת, אני קופץ למים עמוקים וסוערים.

באוקטובר 2011 ביצעתי ניסוי כלים של רכיבה מדן ועד אילת עם אופניים בארבעה ימים לבדוק את הציוד ואת הקונספט של להצטייד רק לאורך הדרך במים ואוכל בנקודות מכירה בלבד.  את הרכיבה בצעתי עם חברי ארז למרות שבאיזה שהוא מקום רציתי לרכב לבד כדי לחשוב שוב על החוויה שאני מתכוון ורוצה לעשות. אחרי ההגעה המוצלחת לאילת אמרתי לעצמי זהו, אני הולך על ה – TD.

 

 

לאחר מכן, יצאתי לצ'ימיצ'ורי של קומונת 4 אינטש לבד ולא בזוג מאותה סיבה. רציתי לרכב לבד מול הרוח ולהנות מכל היופי הזה. בנקודת הסיום פגש אותי נמרוד כהן ידידי שכנראה הרגיש בחושיו החדים שיש לי כבר איזה פרוייקט בראש "נו זהר, יש אתגר חדש?”

 

הזינוק ב- 8 ליוני: יש רשימה ארוכה של דברים להשלים

רכיבות של שעות על האופניים, מחשבות על רשימת הציוד הסופי עד הפרט האחרון, מעבר על מפות ולימוד הציר, לוגיסטיקה וכמובן האופניים. המוח לא מפסיק לחשוב רק על זה, ברכיבה, בשינה בכל פעולה שאני עושה בחודשים האחרונים זה ברקע.

לגבי התצורה, היה לי ברור שאופני 29 זנב קשיח זה חובה. אחרי ניסיון של מספר שנים אני לא רואה את עצמי יוצא לאתגר כזה על תצורה שונה. אבל יותר מכך, רציתי לייצג משהו מעבר, חשבתי איך אוכל לשלב יצרן מקומי כדי לקבל את החיזוק הנוסף. כאן נכנסו לתמונה אופני סגל שמיד נרתמו למשימה ותרמו שילדה לבדיקה ולטובת אימונים. הכוונה היא לרכב על האופניים, לבדוק, להתרגל ולהחליפם בזוג ייעודי שייוצר לטובת המרוץ בהתאם לדרישות הסופיות שלי. מעבר לאופניים, מצאתי בסגל את איתי גרואג, אוזן קשבת ומקצועיות אין סוף בכל הנושאים שקשורים לאימונים וההכנות שלי. איתי הפך ליועץ-על שלי לכל דבר ועניין וזהו ערך מוסף ממדרגה ראשונה.

בנוסף, חברת small-world תורמת למשך המרוץ מכשיר לוויני מסוג SPOT לטובת מעקב וקריאת מצוקה (שלא נצטרך!). מכשיר זה יאפשר שליחת מקומי המדוייק – כל 10דק '- לתצוגה על גבי google maps.

אם קראתם עד כאן יש שאלה שבטח משגעת אתכם…אתם בטח שואלים את עצמכם מה  ענת אשתי אומרת על כל הסיפור הזה. כולם שואלים אותה "איך את נותנת לו לצאת לכל כך הרבה?” והבת הגדולה שלי בטוחה שדובי גריזלי הולכים לאכול אותי… ענת תמיד הייתה לצדי בכל דבר שחלמתי ורציתי, יש לה את הכוח לפרגן ולתת לי את הזמן והמקום להגשים חלומות. ענת היא התגלמות פיית החלומות שלי…

ושכחתי, זה לא מסוכן ואני מקווה שדובים לא יאכלו אותי. אני מבטיח להמשיך ולעדכן, כמובן גם לאורך המרוץ – פה ב BIKEPANEL!

מאת: זהר קנטור
תמונות: ארז להב

לפרק ההמשך: יצאתי – תיכף אשוב!