מועד חוצה המדבר על שבילי גמלים נקבע ליום אחרי יום הבחירות, והלינה נקבעה לשעת המדגם. מה לעשות שבמצוקי דרגות אין טלוויזיה ואין מי יודע מה קליטה. רסיסי שמועות על גבול ההזיות וחלומות רעים העירו חבורה של שמאלנים וליכודניק אחד לשחר של יום חדש (מחשש ללינץ’ בקרב הרוכבים שמו של הליכודניק ישאר שמור במערכת).
בכל קבוצת רכיבה או טיול אופניים אם תשימו לב יש תבניות מסוימות של רוכבים. הראשון הוא הפולניה, הפולניה בדרך כלל מגיע לרכיבה עם איזשהו מטען של שפעת על דקסמולים, כשהוא נוטה להעיר בכל רגע נתון על מצבו הקשה ומבקש בלי סוף רחמים. דיי קרוב אליו הוא החרדתי, אותו אחד שלא מאמין ביכולתו לסיים ומייצר לעצמו בעיות תוך כדי תנועה. לחרד כמה עצוב, יש ניגוד עצום בין חוסנו הנפשי לכושרו הפיזי.
דמות נוספת הוא הצעיר שהשתרבב בטעות לחבורת המזדקנים חובבי המצלמה. הצעיר מגלה יכולות טכניות ורץ קדימה כדי לנקות את מטען ההיפראקטיביות שלו. במקרה שלנו הצעיר היה גם חייל, מה שהכניס אותו דיי מהר למצוקת מים קשה, כנראה מתוך ההרגל של לשתות כל חצי שעה חצי מימייה.
האחרון הוא היסודי- יש לו הכל: קרם לתחת וקרם לפנים, כדורים להתמוססות במים וג’לים המילה האחרונה. ליסודי מתקן וו גרירה מתקדם ביותר ויש לו יכולת לאסוף אותך מהבית, רק כשתבוא.
היסודי הוא הצרכניה שלי. אני שנעצרתי איי שם ב 2010, למדתי המון על כל מוצר חדש שהיסודי נתן לי לנסות. כמות הדברים שהיסודי סיפק לי הייתה בלתי נקלטת: סבון גוף, משחת שיניים, אלטוש, כדורי מלח, טבליות איזוטון והכי הכי בקבוק מים המהדורה האחרונה, עם שסתום נפתח נסגר שלא משחרר מים גם כשהופכים אותו במצב פתוח. כלאחר כבוד הבקבוק החליף אצלי את בקבוק מי העדן שנוהג להתנפץ על הסלעים ולגרור אותי למצוקות מים, אתכם הסליחה על הבגידה במותג שלי אבל במקרה הזה לא הייתה לי ברירה. ובכל זאת למרות כל השלמות היה ליסודי חיסרון משמעותי…הוא נוחר בלילה.
לכן למרות הכל אינטימיות שהתפתחה בנינו לא הייתה לי ברירה אלא להיכנס אחרון לאוהל ולהתנחל בנקודה הכי מרוחקת ממנו.
לחצו פה ללוח האופניים מיד 2 – מכרו וקנו ציוד מיד שנייה!
מצוקי דרגות לערד
זה לא סוד שמעטים הרוכבים הבוחרים לחצות את צפון מדבר יהודה. לאחרונה האזור נחל עדנה כשהבייקפאקרז הישראלים גילו אותו ומשתמשים בו כמשחק מקדים לקראת ה-HLC, אבל גם אני נמנעתי ממנו כבר שנים, בעיקר בגלל הלג הארוך ללא אפשרות חילוץ. מלחיץ היה לראות את הרוכב החרד לגורלו מסיים את כל מלאי האנרגיה שלו ומחפש נקודת מילוט. שתי אופציות הצעתי לו בדרך: לרדת במעלה עין גדי או במעלה צאלים. משעשע לעומת זאת היה לראות ארבע בדואים בטנדר חבוט באזור נחל משמר מבקשים לדעת איך להגיע לכביש תשעים הוא כביש ים המלח.
עשר שנים אחרי שחתכתי את האזור על אופני עשרים ושש, עם זיכרונות עמומים של כאב בחציית הנחלים הגדולים- ערוגות את חבר, הביאו אותי לרכיבה שמרנית יותר. התרחקתי אל שבילי הגמלים שמצמצמים קווי גובה כדי להימנע מהפיקים של שבילי הג’יפים, ובכל עצירה התחפרתי אל תוך שיחים ואל גומחות הסלעים כדי לשאוב קצת צל ולהינות מהרוח..
כבר בתחילת הטיול היה אפשר להתענג על הפריחה המטורפת, היות וחוץ מדם המכבים אני לא מזהה אף פרח אז אל תצפו ממני לתת לכם רשימה של כל מה שפרח שם, אז רק אומר שפרח במדבר כל מה שהוא לא דם המכבים.
בור מנקושיה המלא והמוכר מהמסלול אל ראש חצצון היה מלא וסימן את מה שעבר על המדבר ואת מה שצפוי לנו בהמשך. על הנחלים הגדולים התגברנו בטיפוס רגלי ארוך (יד על הכידון והשנייה על הכיסא), ההתקדמות הייתה טובה מבחינת זמנים והאופוריה הייתה בשיאה.
ואז בדיוק כשהתחלתי לזמזם שהחיים זה לא סרנגה ולא הכל חלק, התחיל הבלאגן
רגע אחרי התצפית אל מפל חבר, המסלול לקח אותנו לשבילי הולכי רגל. שבילי הולכי רגל הם רעים מאוד לאופניים – להולך רגל יש נטייה לטפס לנקודות תצפית ולרדת לוואדיות, ואנחנו כמו שאמרתי, תנו לנו גמל ונלך אחריו.
הבחירה בשבילים האלו גבתה שתי אוזניים ושילדה, של מי? כמובן של החרד והפולניה. (אגב, במחקר שעשיתי ישנה קורלציה בין תשישות ויכולת טכנית נמוכה לשבירת אוזניים אבל את זה נשאיר לכתבה אחרת).
הסיטואציה הכניסה אותנו למצוקת זמן ומים. היחידים שהיו ערוכים לעניין היו היסודי, המוביל ועבדכם הנאמן. שלוקים של מים נתרמו מהשקיות (את זה אני מבקש אם אפשר, אל תספרו לאשתי שתרמה לי את תיק הרכיבה שלה והשקית הסטרילית שלה), וכך במצב של יבוש קטטוני של רוב הלקוחות החל טיפוס הערב אל בירכת צפירה. שם חיכה לנו יואב בהט שהגיע למסע עם פריזורה רזה מתמיד אחרי שהשיל כמה קילוגרמים ונראה חתיך הורס.
יואב הגיע עם הרכש החדש, טנדר דודג’ שדורש רישיון גימל, עליו הוא בנה גגון וביטל את הצורך בעגלה נגררת, המעלה הגדולה היא כמובן הניידות המשובחת, החיסרון היה שאי אפשר לתפוס טרמפ עם החתיך כי האוטו עמוס מדי..
כסף לא קונה הכל, חשבתי לעצמי כשניסיתי לשכנע בחוות הנוקדים נהג אוטובוס להקפיץ אותנו לערד, ובלית ברירה נשארנו עם החוויה המפוקפקת של לטפס בחושך עם רוח נגדית מטורפת עד לפאתי העיר.
בעיקרון יש לי סימפתיה לחוויות מפוקפקות ובכייף אני משתתף בהן, שכן אלה החוויות שנצרבות לך בתודעה לזמן רב אחרי. זה היה גם הזמן של הפולנייה להתאושש שהרי כמו שאומרים חולה חולה חולה אלמנה. הוא פרץ קדימה, שכח את מכאוביו ושעט אל נקודת הסיום משאיר אותנו להתבוסס בדמינו בכביש האפל.
זמן מדבר-בית של רוח ותרבות
את המקום בנה איש המדבר ספי הנגבי והא מוגדר כאתר הוליסטי אקולוגי רוחני. במקום קיבל אותנו אבי הטרנסדנטאלי – דמות ציורית שכבר מזמן איבדה את כוחות הכובד והמשיכה. הוא כמובן לא הצביע בבחירות וברור לכם שלא הייתה לו תשובה לאיפה אפשר לראות את ברצלונה-מנצ’סטר-סיטי, אבי הדליק את אח העצים והכין לנו תה.
לי שבאבא קסטיאל המכונה טיוהר גדל על ברכיי היה קל מאוד לפתוח איתו בשיחה תוך כדי שתיית מים חמים ללא תיון וסוכר. לעומת זאת, ליסודי שהוא גם מציאותי מאוד הייתה השיחה קשה מדי והוא ברח החוצה (בתמצית, אם אסכם לכם את הדברים אז על פי השקפת עולמו של אבי, בבחירות הבאות הציבור יתנתק מהגוף ויעשה את הבחירה הנכונה).
ברכיבות דו או תלת-יומיות מהסוג הזה, מה שהכי מעניין הוא לא הרכיבה עצמה כי אם ההווי סביב המדורה וסיר הבשר. הבירות נשלפות ומתחיל סשן של סיפורי אלף לילה ולילה. לא שאני משוחד אבל לוטרינטורים (ע”ע ג’ורג’) יש את הסיפורים הכי משעשעים. בקבוצה הזו פרט אלי היו עוד שני וטרינרים שזה הכפיל את ההוויי פי שלוש. בחרתי לכם את אחד הטובים שלא היה צריך יותר מקצת טריפל בלגית מרוכזת כדי לחלץ אותו ממני:
“אני מקבל טלפון מלקוחה שטוענת שלכלבה שלה יש חלב בציצי, עונה לה שיש מצב שהיא בהריון או שהיא חושבת שהיא בהריון ומזמין אותה לבדיקה. הגברת מגיעה, אני ממשש, הכלבה מכווצת את הבטן, לוקח כפפה, מורח וזלין, דוחף אצבע הכלבה משחררת. “דוקטור כפרה, תזהר היא עוד בתולה”. מאמי נשמה אל תדאגי, אני בחור של התחת”
לכן ההמלצה שלי אליכם להצטייד בוטרינטור בכל טיול מדבר, רק אל תתלוננו בפניהם יותר מדי. לא על צליעה ולא על כאב, כי יש להם נטייה לפתור כל דבר בסירוס מתוך הרצון להעביר את מרכז הכובד של הכאב למקום אחר. תאמינו לי אחרי פתרון רדיקלי כזה לא תצלעו יותר בחיים…
ערד- ים המלח
רבות דובר על מסלולי ערד ים המלח, זה החל בגמל אדום שפורסם ראשון, ואחריו באו אחרים. השוטטות והמעבר ממפות אל מכשירי ניווט מתקדמים הביאו את הרוכבים לרכז את המסלולים לחמישים דרכים לרדת מערד לים המלח. לשאלתכם מה המסלול הטוב ביותר? מה השילוב המוצלח מכולם? ובכן שאלה קשה, כנראה שאם אספר לכם אצטרך להרוג אתכם שהרי נכון להיום היחיד המאושר כפשרה הוא נחל בוקק. וגם לכך יש סיבה: ברור לכם שמגוחך לתת קנס לרוכב בשביל כשבצד שוכן לו מאהל עם סובארו וטנדר.
מאזור ערד נמנעתי שנים כי לא היה לי רצון להתחכך עם פקחים. למרות הזמן שחלף שבילי הגמלים נותרו ללא שינוי, נחל רחף ונחל מנחם הציגו גבים מלאים ורכיבה על פי תהום, נחל יעלים שינה את גווניו מפריחה סגולה לצהובה, התצפית מעל נחל בוקק נשארה כמו שהיא וביחד עם צוק תמרור הציגו יתרון בדמות קליטה סלולארית ונתונים לנייד. מי חשב על כך בימי הנוקיה 6130 שמה שישפיע על בחירת נקודות להתרעננות היא היכולת להעלות תמונות לפייס?
בנחל יעלים מרבדי הפריחה נמשכו עד להפתעה הגדולה- יחנוק המדבר. היחנוק כמה יפה ככה הוא סוציומט: ללא שום חלק ירוק בגוף מציג היחנוק התנהגות טפילית לחלוטין על ידי היצמדות לשורשים של אחרים ושאיבת האנרגיה שלהם. הכי ש”ס שיש.
שינוי קטן אחד בכל זאת כן קרה עם השנים: רוכבי האופניים עשו רק טוב למעלה זירון. השביל כאילו עבר טיטוי מאבנים והפך מגינת סלעים אחת גדולה לשביל הרבה פחות טכני.
אלו היו בדיוק התנאים האידיאליים לילדי הריטלין לטוס קדימה ולחכות לנו ערומים בגב המדהים של נחל זוהר:
מעיין הנעורים-כיכר סדום
המיקום של מעיין הנעורים הוא קלאסי: כחמש מאות מטר מקו הסיום, יושב נחבא בצד הכביש כשמסביבו עצי תמר ושדות מוקשים. זה הזמן הטוב ביותר להתענג על מי הגופרית, להפקיר את הגוף לדגיגונים הקטנים ולשתות טריפל בלגית של מבשלת שריגים הספונסרית של המסע. מה שלא לקחתי בחשבון זה שבטריפל בלגית יש 9.2%, כלומר בשתי בירות יש במצטבר 18.4% (בבקשה לא לתקן אותי, יש לי חמש נקודות מתמטיקה ואני יודע לחשב אחוזים). בכל מקרה התחושה הייתה של 18.4%, מה שגרם לי להישאר ברתק, לרכוב בנתק ולאבד את הדרך, למרות שהייתי צריך רק לרכוב ישר. זה נמשך בבקשות עזרה מתאילנדים ונגמר בחבר הטלפוני, הוא מוביל הטיול שהנחה אותי להגיע לחאן פאטה מורגנה בנאות הכיכר למקלחת וארוחת ערב.
נ. ב. מנסיבות החיים כבר חצי שנה שלא כתבתי. איבדתי את התשוקה, חשבתי שלתמיד, עד אותו הלילה בפאטה מורגנה בו תקפו אותי נדודי השינה בשילוב עם הנחירות של היסודי והתיישבתי לקשקש בפלאפון את כל מה שקראתם עד עכשיו. כנראה שזה חזק ממני לגרום לאנשים קצת לחייך, זה בוער בעצמות.
אחרית דבר
אחרי שאדי האלכוהול התפוגגו, חיפשתי לי דרך להגיע הביתה. לראשונה ולאחר המלצה עשיתי משהו אחראי: הזמנתי כרטיס אוטובוס לשעות הבוקר מצומת עידן לקסטינה בקו 394. היו לי כמה אופציות: הראשונה לרכוב עם החבורה בחריץ בחוואר, השנייה לרכוב עם עצמי בנחל אביה ואמציה אל הכביש והשלישית שנבחרה עקב הצורך שלי בקצת שקט.
רכיבת בדד בנחל הערבה אל מושב עידן – רכיבה בארץ זרועת מוקשים, שם חוואים ישראלים מעסיקים קבלנים תאילנדים שמנהלים פלשתינים שבקרוב ידריכו אריתראים. חממות עמוסות אבטיחים, בצלים וארטישוק ליוו אותי בציר בו נדרש לרכוב על קוליס קשיח בגלל סכנה של סחף מוקשים.
וכשלבד קצב צבירת החוויות הוא אינטנסיבי יותר. מצאתי כלב, קראתי לו לימור (כי הוא היה זכר לא מסורס בגוון ג’ינג’י), בהמשך איבדתי אותו, רכבתי למושב אורות להשקת יין של יקב תבור, ירדתי על ארבע כוסות קברנה בשילוב עם אסאדו בפיתה ורכבתי הביתה.
מסקנות כלאחר יד: יותר קל לרכוב 12 קילומטר על ארבע כוסות קברנה של תבור מאשר 500 מטר על טריפל בלגית של מבשלת שריגים…יאללה ביי
מאת: עזרא שהרבני
* גילוי נאות – הכותב הינו חבר קרוב של מוביל הטיול ברמה של לזכור את מספר הטלפון בעל פה וללא צורך לחפש אותו באנשי קשר שבפלאפון. לאשתו של הכותב יש הבנה עמוקה על הצורך לשחרר את בעלה אחת לחודש לבילוי דו יומי עם מוביל הטיול. אי לכך הוזמן הכותב לרכיבה זו של חוצה מדבר שאורכה ארבעה ימים ממצוקי דרגות לצופר כשבפועל מימש מהם רק יומיים היות והוא מאמין שאורחים הם כמו דגים, בסוף גם הם מסריחים.
