קומונת “סינגל ספיד” לא מתה, היא גרה ברחובות, נשואה פלוס שניים וקוראים לה אורי צוריאל…
כבר שנים שאורי, בדרכו השקטה ובאדיקות דתית-משיחית, ממשיך לשמר את מסורת העליה לחרמון על אופני סינגלספיד. המסורת המשובחת הזו, ששורשיה נעוצים עמוק בימי “תפוז” הזכורים לטובה (או לשמצה, תלוי את מי שואלים ואחרי כמה בירות) ממשיכה עדיין להיכתב בפודרה והבזלת של רמת הגולן וסופה, כל עוד זה תלוי באורי, אינו נראה לעין.
מאת: אריק מון
צילום:אולג צ’רנישוב, יונתן שושן, אריק מון.
וידאו: אורי צוריאל
ס סי סינ סינג סינגל סינגלספיד לחרמון
שותה הנבואה
מכיוון שמשיח לא בא וגם לא מטלפן, החלטתי שיהיה פשוט יותר להתקשר אליו ולתפוס אותו לשיחה קצרה על אמונה, הלכה והילוכים:
אני: “בתור מחנך ומורה להסטוריה, ספר לי קצת על תחילתה של הקומונה, מתי נוסדה ומתי היה הטיפוס הראשון אי פעם לחרמון?”
אורי: “אה..המממ.. נדמה לי שהקומונה הוקמה ב-2008? לא יודע.. אני טיפסתי בפעם הראשונה ב-2010, גם אתה היית שם, לא?”
אני: “לא. נדמה לי, או שמישהו לא הכין שיעורי בית? טוב, בוא נעזוב את זה… זו הפעם העשירית שאתה עולה את החרמון על סינגל ספיד, מה מניע אותך? ואל תענה לי שהאופניים…”
אורי: “כי אני יכול. כי ההר שם. כי זו יופי של רכיבה. מאותה סיבה שאנשים ממשיכים לרכוב פעם אחרי פעם את הדרומית- צפונית בכסלון או את הכחול- אדום בבן שמן.”
אני: “מסכים, אבל בכל זאת מדובר בנסיעה דו-שנתית מהמרכז לחרמון, אתה אבא לילדים קטנים, יש לך מבחנים לבדוק…”
אורי: “תראה, כל העסק הזה הוא סוג של בדיקה עצמית, איפה אני עומד מבחינת כושר ויכולת רכיבה. עבודתי כמחנך והטיפול בשני פעוטות לא משאיר לי הרבה זמן פנוי לרכוב, אני אמנם מנסה לשמר רמה בסיסית של כושר באימונים במכון, אבל אין כמו החרמון להצבת “עובדה בשטח” והתמודדות עמה. אם בפעם הראשונה זה היה אתגר שלא הייתי בטוח אם אוכל לסיים אותו, הרי שהיום אני יודע שברגע שהצלחתי לטפס את “גבעת האם” המפודרת בהתחלה-כנראה שאגיע עד הפסגה.
ההתפתחות הטבעית מאותה ראשוניות, דרך ליווי ועזרה ל- “נכנסים לתחום” למצוא את ייעודם ועד להיכרות אינטימית עם המסלול הופכים את הרכיבה למהנה מחדש בכל פעם. טיפוס מפרך למנה ראשונה, נקודת חזור ברורה בדמות איש שלג שלא נמס גם בקיץ לעיקרית וטיסה מהירה בכביש, פלוס לאפה עם לבאנה במג’דל א-שמס ובירה לקינוח…למה להחליף תפריט מנצח?”
אני: “ספר לי על החזיר”
אורי: “לפני כמה שנים היתה גופה של חזיר על כביש הבטון התלול העולה לכפר מסעדה, בכל פעם שאני עולה לחרמון יש פחות חזיר והטיפוס נעשה פחות תלול, אז אני שואל, למה לא לחזור כל פעם ולראות את החזיר נרקב? עבורי זו סיבה מספיק טובה”
אני: “אמן אחא! אל תפסיק!”
אורי: “סינגלספיד כטרנד הוא מאוד לא סלחני וככזה יתגמל רק את המתמידים בו, רכיבה על אופני הילוך בודד מאתגרת את הגוף ומשפרת את הכושר והטכניקה תוך שיחרור הראש מהמחשבה על ההילוך הנכון. לדעתי במקום לקפוץ על עגלת השידרוגים ולהתחדש באופניים עמוסי טכנולוגיה שווה לעצור לרגע ולחשוב איפה אפשר לצמצמם דוקא, להוריד פילטרים ותוספות כדרך לשיפור עצמי כרוכב ואפילו כאדם…מינימליזם.”
אני: “אל תשאל מה האופניים יכולים לעשות בשבילך אלא מה אני יכול לעשות…נקודה! מעולה. דבר אחרון, מה צריך מי שמעוניין להצטרף לטיפוס הבא?”
אורי: “אופני הילוך אחד או פחות בתור התחלה ובירה אחת או יותר לסיום!”
סרט מהטיפוס של 2013:
ההיסטוריה על פלטה אחת
קומונת סינגלספיד נוסדה רשמית החודש לפני עשר שנים בדיוק. חפירה קצרה ונוסטלגית במרתפי “תפוז” החשוכים, העלתה שזרע הפורענות הוטמן לראשונה ב-1/10/2006 על ידי אגדות האופניים אייל צ’רניחובסקי ואילן כרמל שביקשו ליצור “קן קוקיה” (יותר נכון- “קן קוגיה”) לפריקים של הדבר. אמנם עשר השנים שחלפו מאז משולות לנצח בתהליך האבולוציה של הטכנולוגיה המודרנית, אך גם בתקופה בה נסיון “לדפדף” במסך של הסלולארי היה עשוי לשלוח אותך לאשפוז בכפייה, היה עדיין קומץ קטן של אנשים, שביקש להוות אלטרנטיבה לשגעת הקידמה היחסית דאז וסיגל לעצמו תחביב סגפני ומינימליסטי בצורת אופניים חדי-הילוך. אותה גישה ספרטנית וחלוצית, היא שגרמה כנראה לפרופ’ רוזן, אחד מאבות המזון של רכיבות האפיק בארץ ( ראה ערך- “צימיצ’ורי” ) להפנות את חרטום אופני הסינגלספיד שלו לכיוון החרמון ולטפס את כל הדבר הארור. חצי שנה אחרי הטיפוס המתועד הראשון ובדיוק לפני תשע שנים החודש, באוקטובר 2007, יצא שוב רוזן הפעם בליווי נכבד של חברי הקומונה, מכפר סאלד לכיוון איש השלג וחזרה והשאר ובכן, אתם יודעים…
עזרא שהרבני, רוכב בבקרים, פאנליסט בלילות ומרדים פינצ’רים זקנים בין לבין, כתב כבר ב-2012 ל-“בייקפאנל” רשמים מנסיונו האישי. לאלה מכם המעוניינים להרחיב את ידיעותיהם בהסטוריה המודרנית של רכיבת נשמה בישראל, הייתי ממליץ לפתוח בקבוק בירה קרה, להדליק מחשב נייח “של פעם” (זה לא יעבוד בפלאפון גם אם תתאמצו) ולדפדף באופן אקראי בדברי הימים של הקומונה ב-“תפוז”. אם אתם אוהבים לצחוק, לבכות, לשתות, “בלינג”, פורנו אופניים קשה, שלדות מברזל רך, חפירות על צ’יין ליין, יחסי הילוכים ותמונות מביכות של נכבדי הענף מהעשור הקודם, הגעתם למקום הנכון.
One gear-One beer
זו היתה אהבה ממבט ראשון
כתבה על תחרות הסינגלספיד “פיטי הפיראט” של וורן פרייאר ותמונות של שיכורים בתחפושות על אופני מכולת באחד מירחוני האופניים, גרמו לי להבין שמצאתי את מה שלא ידעתי שחיפשתי.
הצטרפות לקומונה בתפוז הולידה את הכינוי “צ’ורבה-Ciorba” והזמנה לרכיבה הפגישה אותי עם האנשים שמאחורי הכינויים-” ycTR”, “HooHaa”, “The Biking Viking” ואחרים וכך גם פגשתי את אורי, שהפך מהר מאוד לחבר קרוב ושותף להרפתקאות רכיבה רבות.
ההתדרדרות במדרון החלקלק של בוץ מהול באלכוהול, גריז ופיאה של ליצן היתה בלתי נמנעת ומאז הספקתי לטפס את החרמון שש פעמים על אופני היוניט הנאמנים שלי, כשבאחת משיחות ההבלים של אורי ושלי בדרך לפסגה החלטנו שהדבר היחיד שהוא יותר סינגלספיד מסינגלספיד יהיה לטפס את החרמון בריצה.
בריצה?
על ארבע על שתיים ועל אחד
הילוך אחד או פחות?
רצה הגורל והיוניט הוסבו באביב האחרון לאופני טורינג עם הילוכים. לא היתה לי כוונה או רצון לפרק את כל החבילה המושקעת שהרכיב באהבה דני חסיד, לכן החלטתי לקחת את הרומן שאני מנהל מהצד עם ריצה לשלב הבא. ועוד איזה שלב…
כבר כמעט ארבע שנים שדיאטת הספורט שלי מושתתת על שתי רכיבות ושתי ריצות בשבוע. אף פעם לא הייתי חובב ריצה מושבע אך הכושר שעלה בעקבות הרכיבה על אופניים אפשר לי לחזור ולבחון את הנושא מחדש ובקלות יחסית.
גם כאן, כמו עם הסינגלספיד, החיבור היה מהיר ומסיבות דומות מאוד: אני אוהב דברים פשוטים ומה פשוט יותר מריצה? נכון, לוקח הרבה יותר זמן להרגיל את הגוף לעמוד בעומס שהריצה מייצרת, אבל ברגע שמצליחים לחצות את הסף הזה אז מתחילה החוויה האמיתית, אותו רגע נכסף וחמקמק, קלישאתי וטהור, של הארה ומצב זן שריצה למרחקים ארוכים טומנת בחובה.
אני לא מחשיב את עצמי לדואתלט ולא מתאמן לאירוע כזה או אחר בצורה רצינית, פשוט עושה את מה שעושה ומנסה להנות מהדרך והלמידה. מבחינתי ה-“טיולים המואצים” שאני עובר פעמיים בשבוע באזור שפלת יהודה והרי ירושלים, הם לא ספורט אלא מדיטציה לכל דבר וככל שזו מתארכת, כך גם הרגשת האופוריה שבאה בעקבותיה.
זו גם היתה הסיבה שביום שישי האחרון, מצאתי את עצמי על “קו הזינוק” בכפר סאלד, עומד בין סינגלספידרים/ית מפוהקים עם בקבוק מים ביד ונעלי ריצה על הרגליים בתחילתה של הדרך הארוכה למעלה.
סוגרים פערים לפני “עין קיניה”
“לא אימונים” ו- “כן חזירי בר”
האמת היא שאני רק חצי ספונטני. למרות הגדרתי כ-“לא מתאמן” ברצינות היה לי ברור שזה יהיה מאוד מטופש להגיע לאתגר כזה ללא שום סוג של הכנה מוקדמת. לכן, בחודשיים שקדמו לטיפוס, התחלתי להעלות בהדרגה את קילומטראז’ הריצה השבועי, כשהקו שהנחה אותי היה קצב מתון יחסית ומסלולים עם גובה מצטבר של 300-700 מטרים. כמה ריצות בכיסלון, תל גזר ויער אשתאול וריצה מסכמת של 3 הקפות בהר איתן עם ג’ל ובקבוק מים, היו אינדיקציה מספיק טובה לדעת שמכפר סאלד למג’דל אני אגיע. אם ארגיש שנשאר לי כוח-אמשיך בריצה עד הרכבל התחתון.
השארתי את הרכב ערב לפני במג’דל, שהיה באותו זמן מסיבה אחת גדולה וצבעונית של נוער דרוזי בפול ווליום וחזרתי עם אורי לקמפינג בכפר סאלד.
יצאתי לדרך עם אור ראשון, כרבע שעה לפני הרוכבים. רציתי להתחמם בהדרגה בלי להתפתות ליציאה מהקצב ולנסות להישאר לפניהם לפחות עד שנצא מהשטח. לא שדאגתי במיוחד, אבל זה בכל זאת היה מרגיע לראות טור של סינגלספידרים משתרך מאחורי ולדעת שאוכל לקבל עזרה במידה ומשהו לא צפוי יקרה.
את חזיר הבר הראשון ראיתי בערך ב-6:20 בתחילת העליה לגבעת האם, זכר ענק ויפה ששעט לכיווני אבל רק כדי למצוא מחסה מאחורי סלע שהיה בינינו. מאוחר יותר חזירה שניה עם גור ועוד גור ועוד אחד ועוד חזירה והגור שלה ואח שלו והדודה שלהם מצד הסבא חצו את השביל במרחק של 20 מטר ממני. נתתי להם לעבור וגם לאלו שבאו אחריהם מאוחר יותר.
המרחק בין הרוכבים לביני צומצם לגמרי קצת לפני “עין קיניה” כך שיכולתי “לרוץ עם סינגלספידרים” וליהנות משיחת נפש עם אורי.
חלק מנוהל הרכיבה הקבוע הוא לחכות לאחרונים בנקודות מסויימות, מה שאישפר לי לפתוח שוב פער, לחצות את מסעדה, להעפיל לנמרוד ולסיים את שני הקירות האימתניים של מג’דל לפני שהפער נסגר שוב בפעם האחרונה.
פינוקיו! חכו לי!
..”זה כואב מאוד, תמשיך, אבל לא במחיר של פציעה, תקשיב לגוף, תלך אם צריך” – מה שנראה כמו שיר של לאה שבת שחי”רניקים מזייפים בקולי קולות יחד עם גלגל”צ, היו פחות או יותר המחשבות שליוו אותי מהקילומטר ה-25 ועד הסיום.
אל מג’דל הגעתי אחרי שעתיים וחצי, 23 ק”מ ו-1,100 מטר של טיפוס רמת גולני מפרך בבזלת, דרכים רומיות וקירות תלולים. למרות שמירה על קצב סביר ותידלוק ג’לים באינטרוולים קבועים הרגליים התחילו לבקש רחמים.
מכיוון שלא התכוונתי לוותר על אף הכאב ולא לוותר על אף כאב, החלטתי להמשיך עד הפסגה ויהי מה.
נותרו עוד כשמונה קילומטרים על 700 מטרים עד הסיום והכאבים שהלכו והתגברו הפכו להיות לאלה מ-“הסוג הרע”. אם אמשיך לרוץ אפצע בוודאות, יחד עם זאת, הסוף הלך והתקרב.אבל כשהגעתי לקופות וראיתי שלט המורה שנותרו “רק” עוד שני קילומטרים עד “הבובה”,עברתי להליכה.. . לא באתי לנצח ובטח שלא באתי להיפצע, לא רוצה לחשוב על מרחק ועל גובה, רוצה רק ליהנות עד שאסיים.
אחרי התמונה המסורתית בפסגה עם חברי הקומונה, נפרדנו לשלום וישבתי לחכות לטרמפ שיואיל בטובו להוריד אותי חזרה לרכב במג’דל. אחרי שעה כמעט ונואשתי וכבר חשבתי לחזור למטה בגלגול על הצד, כשפתאום הגיע הטרמפ המיוחל אל הלאפה והכנאפה הטעימים בחיי.
קומונת סינגלספיד-מחזור סתיו 2016
