יש לנו הכבוד והשמחה להכריז על הצטרפותו של יוסי לוין ל BIKEPANEL.
יוסי הוא מראשוני ה DH בארץ, איש אשכולות, אינטלקטואל ואקטיביסט חברתי בואדי ניסנס. בעברו: חותר על ברמה לאומית בארה”ב, קצת רכיבה תחרותית בשנות התשעים וקצת נורבה ב 96-7 DH ו XC. ממקימי מסלול ה DH במנרה ב 99. שנים בעבודה בחנויות אופניים בארץ ובחו”ל. יזם ויצרן שלדות ואבזור מדהים וייחודי לאופני קומיוטינג ב Nisnas Cycles. מעניין אותנו לקרוא כל מה שיש לאומן הכתיבה האסוציאטיבית והפרועה הזה לספר לנו על אופניים, ואנחנו רוצים לספוג ממנו קצת תרבות אופניים עם ניחוח של חו”ל ואופקים רחבים.
יוסי בסביבה הטבעית:
אז רומן היה בהודו איזה 4 חודשים אחרי שכמעט וסופית איבד את העצבים על איזו נהגת במנהרות הכרמל בעקבות זה שנשבר לו (זמנית?) מעולם מכונאות האופניים. ובצדק. בקיצור רומן אמר שדי ושכדאי להתאוורר, מכר את הסובארו, אמר שלום לויקטור והבטיח לאירינה שיחזור אבל לא הבטיח שיחזור ללמוד. רומן גבר, ורומן חזר לפני שבועיים.
אתם מבינים, רומן כמו כמה וכמה מהחבר’ה שלנו מועסק בענף האופניים רוב חייו הבוגרים. ליתר דיוק מגיל 14-25, זה פרוסת זמן לא מבוטלת בכלל בכלל להיות מכונאי אופניים. אפשר להגיד שכולנו התחלנו כמכונאי אופניים לפני איזה 15 שנה, אני הכי בלתי מוכשר שיכול להיות, מקסים גאון, ורומן כישרון על במכונאות. זה כיף וזה בירות וזה צחוקים וזה הכי חבר’ה שיש, כשזה טוב.
העניין מתחיל כשהמכונאי רוצה לחשוב על זה כמקצוע ולא כדאחקה, עכשיו ברור שבארצנו צריך חבר’ה כמו רומן שייתנו את הכי טוב שיש, העניין פה הוא שלרוב, סביבת העבודה של המכונאי דורשת ומעצבת דחקאי ולא מקצוען. אולי זה המקום לגלות איזה חתיכת תיק זה להיות מכונאי אופניים מוכשר בשכונה שלנו. **חשוב לדייק פה כי יש מצב שבארץ להיות מכונאי אופניים לא מוכשר ופחות אכפתי זה יותר קל- יותר על זה בהמשך.
אני חושב שיש פנתאון של מכונאי אופניים במדינה שלנו של כ10-15 חבר’ה שממש יודעים את המלאכה ומעוניינים לתת את הזמן והמקצועיות שלהם לעניין. זה מועדון קטן מאד שמקבל מעט מדי כבוד- ובדיוק בגלל זה: הודו, בגלל זה הפנתאון קטן, בגלל זה עוזבים ת’מקצוע ובגלל זה יש סדק בתרבות האופניים המקומית. לפעמים אני חושב מה היה קורה אם רומן היה מדביק את החבר’ה וכולם היו יוצאים לטיול בניו זילנד במקום לעשות בלידינג או לבדוק לכל דיכפין את הציקצוק שאולי ואולי לא מגיע מהציר המרכזי.
רומן בהפגנה:
אז על מה בעצם אנחנו מדברים:
נתחיל עם זה שלב ליבה של כל חנות אופניים הוא אזור השרות. זה נכון בכל חנות בכל מקום. כשעבדתי בתחום בארה”ב, אפילו שלא הייתי מכונאי ביליתי את רוב זמני עם המכונאים כי הם מבינים יותר, מצחיקים יותר וקולעים הרבה יותר לצרכי הלקוח מכל מנהל, איש מכירות, מודד אופניים, או נציג חברה. זה עובדה. בבוסטון יש שלט גדול בכניסה לחדר העבודה שמסביר ללקוח שהוא הולך לשלם (די הרבה) על כל תיקון ונותן סכום דולרי ברור על כל עניין. בעצם רוב הכסף של חנות טובה מגיע משם. הנה קישור לעניין: http://wheelworks.com/articles/labor-rates-pg132.htm .
אז בעצם נוצר מצב בארץ שבו מכונאי מחונן שיש לו יכולת ושאיפות יכול להסתכל לארה”ב ולהגיד ששם יוכל להתפרנס יופי ולקבל טיפה’לה יותר כבוד, פה קצת יותר קשה. אולי בגלל שפה פורצים ויכוחים על מחיר שרות באופן די סדיר הוחלט לאומית להוריד את מחיר השרות ובכך לזכות בלקוחות. אז הנה בשורה- שרות טוב עולה כסף ושרות טוב שווה כסף. מומלץ להפנים.
לא קשה לחשוב למה מכונאים מוכשרים נשחקים. זה מתחיל בסדר עדיפות ששם את המוצר קודם והשירות אח”כ וממשיך בתמחור נמוך של השירות ובכך מוריד את טיבו ומסתיים בזה שיישארו לרוב מכונאים עם סטנדרטים גמישים. כתוצר לוואי נוצר מצב מעצבן שלקוחות שרואים עצמם- (ד”א במידה של צדק) כמבינים הראשיים באופניים שלהם והופכים להיות יועצים אקטיביים למכונאי תוך כדי עבודה. זה לא אשמת הלקוח, להפך, זו תולדה של תרבות שבה המכונאי נראה ומקבל יחס של דאחקיונר ולא מקצוען ועל כן ההצעות לעזרה זורמות מלקוחות, וזה לומר בעדינות, לא מתאים למקצוען עם 10+ שנות ניסיון וזה אצל רבים גורם #1 לשחיקה. לרומן אין סטנדרטים גמישים, ועבודה טובה היא עבודה טובה, גם החבר’ה המוכשרים של אורלי בביקלאב מבינים עניין וגם איציק החביב שהביא את סלאלום לעולם מבין את כל זה טוב. עדיין אנחנו בבעיה לאומית בעניין, עכשיו אני לא ממליץ לכולם לשבת באוהל מחאה עד שישלמו למכונאים יותר, זה לא העניין למרות שיהיה נחמד.
יש לנו בעיה סיסטמית והיא אכן קשורה לכל עניין המחאות. הפוקוס בארצינו כמו בכל תחום הוא על נקודת המכירה ולא על השירות. זה לא שונה מהתלונות שיש לי לאורנג’ (מישהו ניסה לקבל נציג שרות שם? ישמרינו השם) או הוט או יס או לא יודע מה. הבעיה היא בתפיסה שמעלה את הקניה מעל לחויית השימוש. כמובן שזו בעיה כלל עולמית ואני לא מרים דגל נגל הקפיטליזם בכלל, רק אומר שבמציאות היומיומית אנחנו חיים את חוית השימוש ולא את אינסטינקט הקניה אפילו שמשווקים לנו אותו באגרסיביות. אולי כדאי לתת פוש שיווקי לרומן, לוורן לניל ולחבר’ה שנותנים כבוד לחויית הרכיבה, אני כבר רואה שלטי חוצות עם הפנים של פז’לסטה במרכז, לא?
אז מה עושים? אוהלים? עניינים ברחוב? לא. אולי דיון פתוח על העניין ואולי חנות אופניים שהיא בעצם רק עמדת שרות. כמו מוסך מלא בחבר’ה הכישרוניים ביותר בתחום. רומן, רוצה? אבל רק עוד שנה! תקופת צינון חובה לכל מכונאי שנשרף ועף להודו, חובה.
מאת: יוסי לוין
יוסי לוין – מראשוני ה DH בארץ, איש אשכולות, אינטלקטואל ואקטיביסט חברתי בואדי ניסנס. חותר על בעברו. קצת רכיבה תחרותית בשנות התשעים וקצת נורבה ב 96-7 DH ו XC. ממקימי מסלול ה DH במנרה ב 99. שנים בחנויות אופניים בארץ ובחו”ל. יזם ויצרן אבזור מדהים וייחודי לאופני קומיוטינג ב Nisnas Industries.
