“שפיצים” הוא מדור חוזר ב BIKEPANEL: כמו חישורי האופניים שלנו, מדי פעם נשחרר פוסטים דקים וחדים. “שפיצים” לא יהיו ארוכים ויסודיים כמו הכתבות שאתם רגילים לקבל מאיתנו, אבל ננסה שהם יהיו בעלי מטען, מעוררי מחשבה, ומעניינים על אופניים.
מאת: גיא חלמיש
בלתי מתהנדסים
לפני כמה שנים, באחד הנסיונות לייצר סביבה בטוחה וסטרילית יותר לרוכבי כביש, נסללה הקפת יער המגינים ליד כרמי יוסף, שני מטר מנחשון. הקפה יפה, עם פניות מענינות, עליות וגיוון. היו שם כמה תחרויות, והתקווה היתה שזו תהיה הקפה שאליה יגיעו רוכבי הכביש, ויאמצו אותה כהקפת אימונים. אימון של שעה וחצי במקום הזה היה יכול להיות אימון עליות משובח. בוויקיפדיה מזכירים אותה בכותר של יער המגינים: “דרך אספלט מעגלית באורך של 4.6 ק”מ נסללה ביער בשיתוף איגוד האופניים הישראלי, משרד התחבורה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, והיא משמשת, בין היתר, כאתר אימונים מקובל בקרב רוכבי אופני כביש”. את ויקיפדיה אפשר לעדכן: אתר אימונים מקובל בקרב רוכבי אופני הכביש זה כבר לא.
הסלילה שעלתה כנראה לא מעט למשלם המיסים אומצה בהמון רצון טוב על ידי כמה עשרות רוכבים וכמה פעילים שארגנו שם רכיבות פעמיים בשבוע. די מהר התגלו הקשיים: השוליים מלאי האבנים שחדרו אל האספלט, הפערים שנפערו בין השולים לאספלט עצמו, התחזוקה היקרה שבוששה לבוא. מספיק שעבר שם איזה טרקטורון או שניים והיא התמלאה אבנים ולכלוך שמנעו מאיתנו רכיבה וסיכנו את הרוכבים, וזה במקרה הטוב – שכן המקרים הגרועים יותר כללו מפגשים עם ממונעים שנכנסו להקפה, רכבו נגד הכיוון, או הגיחו לפתע מאיזה שביל שחצה את ההקפה ביער.
אני זוכר דיונים הקוראים ברגש לרוכבים לבוא לרכוב שם, נסיונות לארגן מתנדבי נקיון, לשווא. ההקפה של יער המגינים הפכה לפיל אספלט אפור שמדגים בעיקר איך לא להשקיע ברכיבת כביש בישראל. האם זו אשמת הרוכבים? או אולי אין מספיק מאיתנו בשביל להצדיק תשתיות שישרתו אותנו? או שאולי המומחים והיועצים שייעצו והיו מעורבים, פשוט לא באמת מבינים את המורכבויות ואת הצורך האמיתי של הרוכבים?
צריך ללמוד לקח – רוכבים אינם רובוטים ממושמעים. תשתיות שאמורות לייצר התנהגות ויעדי רכיבה יש מאין יהיו כמעט תמיד בזבוז כספי ציבור מוחלט. ברוב המקרים “המומחים” שמביאים בעלי העניין והשליטה בפרויקטים האלה, גם אם הם רוכבים בעצמם, לא יביאו ידע בר תועלת למתכנני המדיניות, כי יש דברים שאי אפשר להנדס וקשה לצפות אותם. העדפות רוכבים הם אחד מהדברים האלה שקשה במיוחד להרכיב, לאלף, לסגור ולכוון. ליצוק אופי להקפה כך שתמשוך את כולם זה קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי. בניגוד לרכיבת שטח שבה פוצח הקוד של בניית מסלולים, ברכיבת כביש זה לא קרה. האיכויות של הקפה סגורה היא דבר חמקמק, וכדי שיקרה שם משהו, צריך הרבה מעבר לתשתית: נדרשים רוכבים. בני אדם.
נדרשת גישה שונה לחלוטין: אם רוכבים אימצו את ההקפה של איזור התעשיה בקיסריה או את ההקפה של בני ציון בשרון – היה אדיר לו היו פרנסי הספורט היו מאמצים אותם שם – ומשקיעים בשיפור התנאים של אותן הקפות ממש – במקום לחפש להם מקום אחר: משפרים את התאורה בלילה, מסמנים לנהגים בשילוט על גבי הכביש וסביבו את עובדת קיומם של הרוכבים במקום.
אם יש דבר אדיר ומשמח כל כך כמו ההקפה של ראש ציפור, הדבר הטוב ביותר שיכול להיעשות עם כספי משלם המיסים המיועדים לטיפוח האופניים בהקשרים האלה הוא לטפח את ההקפה הקיימת. כן, להתייעץ איתנו לגבי הדברים הנדרשים לשיפור (עקומות חדות אולי לא יקבלו תשובות זהות מכולם אבל הורדת כיכרות בולטים כנראה שתהייה בקונצנזוס), אבל לא לחפש לנו יעד אחר, כי המקום כבר עבר את מבחן הרוכבים ואת הסף המחמיר: יש לה כבר אופי ושימושיות. ההקפה טובה לנו. אנחנו אוהבים אותה. היא מתאימה לרכיבת כביש כהלכתה, ורק מבחן המציאות יכול להוכיח את זה.
הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות כדי לקדם את רכיבת הכביש, הוא לאמץ מנהגים קיימים של רוכבי כביש, ולחזק אותם. מאוד מאוד קשה להנדס לנו מנהגים חדשים – זה לא יפגע, יהווה בזבוז של כספי ציבור, ואנחנו נצביע בגלגלים – במקום אחר.
