לא פחות מ-9 שנים נמשכת כבר המסורת הזו, של “אפיק כניסה” שהוא לא כניסה ולא יציאה – הוא אפיק מלא, ארוך, קשה, והשנה: במסלול משובח במיוחד!
כתב וצילם: גיאחה
הסרט – למי שלא קלט את ה Play למעלה:
השנים עוברות מהר, זה הדבר העיקרי שאני חושב עליו כשאני שומע את מניין תשע השנים הזה. ואנחנו עוד כאן – רוכבים מרחקים ארוכים, מדברים ומשתפים באינטרנט, מסיימים בבירה של יאיר מולאי ואוכלים את השקשוקה של מאיר בוקאי … בעצם לא המון השתנה, ובאירועים כאלה – זה דבר טוב. הגעתי – והרווחתי את אחת מהרכיבות הטובות ביותר של הזמן האחרון במסלול שתוכנן ביד אומן על ידי דן חסיד.
האם זו כניסה ואפיק לייט? אולי לרמת רוכבי אפיק מדופלמים, אבל אם תרצו באמת להיכנס לעולם המרתון נמליץ לכם על אירועים קצרים וקלים יותר, כי מה שהיה פה הוא סטייג’ אמיתי ומלא שלא היה מבייש את סמרתון, אפיק ישראל או כל מרחק ארוך במרתון חד יומי אחר בארץ.
יצאנו למסלול אתגרי למדי מלטרון
כמו בכל שנה יצאנו מלטרון אבל השנה קיבלנו מסלול שרקח דן חסיד ביד אומן. נראה שהאיש מסוגל להביא אותך למקומות וחיבורים שלא חשבת עליהם גם בדרך מהמנגל בחצר שלך אל הבית.
ההתחלה המבריקה היתה באיזור נווה שלום. אם בשנים קודמות כל מטרתנו באיזור הזה היתה לחצות אותו כמה שיותר אל הצד השני של כביש 38 (שער הגיא-בית שמש) הרי שכעת התגלה עולם מופלא של סינגלים קטנים ומגניבים שמתחברים להם תחת מכחול הקלטתו המתמצאת בכל חור של חסיד, כאילו במקרה ובטבעיות. תשמעו, מעולם לא אהבתי את האזור הזה ולפתע פתאום נהנתי ממנו כאילו גיליתי איזה בן שמן חדש, רק עם פערי גובה ראויים וזוויות תלולות של דרכי 4*4. זה נמשך ונמשך, עד שהתחלתי לדאוג שאנחנו כבר מייצרים יותר מדי קילומטרז’ בשביל להגיע במצב צבירה סביר עד עין רפא.
סימוני מסלול? באמת? באירוע פיראטי?
לזה לא ציפיתי: סס”לים סימנו את הסינגלים וכניסות, ואפילו שילוט פה ושם! ברור שזה לא היה כמו שילוט של תחרות רשמית שגובה כסף מהמתחרים וצריכה לתת להם שירות בהתאם (אם כי, כבר ראינו תקדימים גם בתחום הזה), אבל היו כמה מפתיעים כאלה בתחילת המסלול בכל המקומות הקטנים והלא מוכרים של נווה שלום.
זה יפה כי אף אחד לא מרוויח מזה, לא חייב לאף אחד שום דבר, וללכת ולסמן מסלול יום לפני התחרות, ואחרי כן לבוא ולאסוף את כל השאריות מהשטח, זה לא טריוויאלי. אני קופץ גם לסוף – לא טריוויאלי גם לקבל שקשוקה ושפרוטים וחומוס ובייגלה, מתנה מהמארגנים, שלא מכסים את ההוצאה הזו ומזמינים את כולם ומשקיעים בקהילה.
עוברים על הגשר החדש לצד השני
וגם בעליה לירושלים שבה לכאורה אין להפתיע יותר, לקח אותי מורה הדרך הזה למסלולים מגניבים. כמה חציות כבישים (לא עניין פשוט כשמארגנים אירוע פיראטי) היו שם בשביל להרכיב את המסלול היפהפה הזה, אבל התוצאה היתה שאולי לראשונה ראיתי הבקעה הגדולה של נחל שורק מהצד הצפון מערבי יחסית שלה.
גם לאחר שהתחברנו לאיזורים היותר מוכרים ממערב לעלייה של צובא (רמת כסלון) – אפילו שם, הוא הכניס אותנו לכל מני פינות שלא ברור לי מדוע הוא גילה אותן. צריך להיות חובב כניסות ואקספלוריישן אמיתי בשביל למצוא את כל הסינגלים הסודיים האלה.
על חיבור קלאסי לעין רפא ונדיבות
משם פתאום בלי לשים לב הופיע לו סינגל עין רפא מול הפרצוף, בהפתעה (כי הגעתי אליו ממקום שמעולם לא הגעתי אליו קודם) ונתנו את הקטע שלנו שם כמו מכרים וותיקים. כשהגענו לעין רפא חיכתה לנו המשפחה המפעילה את פונדק ה Pop up לרוכבים, עם מיץ תפוזים טבעי ופיתות על לבנה, קרות… שמישהו ילמד אותם איך לפנק את האורחים כמו שהדרוזים יודעים…
אבל נדיבות הייתה להם ממש! וגם לרוכב בשם אברון רוזנבלט שעטה את בגדי הראסטה של קבוצתו של חנוך רדליך: כשגיליתי להפתעתי שאין לי כסף שיש לי תמיד באחסון האופניים (רק כעת אני נזכר שביום העצמאות גיליתי שהשטר שם החל להיקרע ולקחתי אותו להחלפה הביתה…), הבנתי שאני צריך לחכות לבן זוגי למסע לפה כדי להלוות ממנו. כעת, חשוב לי לאמר – מה שאתם קוראים פה זו הלקאה עצמית: אני מתבייש בעצמי – הגישה שלי היא חד משמעית: רוכב צריך להיות עם כל מה שצריך בכל מקרה ברכיבה. פנימית וכלי תיקון, משאבה, אפילו משחת שיזוף לפני הרכיבה – לא משנוררים מרוכבים אחרים ולא מסתמכים אף פעם על אחרים. גם אם אתה יוצא לרכיבה עם עוד 200 איש, צא כאילו אתה לבד במדבר! אבל הם שמעו אותי מזמין ואז מבין שאין לי את הכסף, ומייד – גם המשפחה המארחת שזה עסק שלה, וגם אברון – מיד הזמינו אותי לשתייה ופיתה! באמת שלא ציפיתי לכך -אברון – חייב לך, תודה! ולכולם- באירוע הבא – תזכרו שהחברה האלה מעין רפא שמנסים קצת להתפרנס בשירות על הסינגל הם בני אדם אמיתיים – שחררו אצלם קנייה יפה.
אל דיפנבייקר, פארק קנדה וארוחה מושקעת בסיום
משם המשכנו בחלק הצפוני של הערוץ בסינגל עין רפא, אבל חתכנו ממנו במהלך חכם של מתכנן המסלול לפני הירידה לתחתית הנחל, וכך לא צברנו עוד גובה מצטבר בעלייה שכבר קשה לי לראות אותה לאזור בית מאיר… במקום זאת חתכנו לשורש ומתחת לכביש 1 אל דרך דיפנבייקר וממנה לפארק קנדה.
החום כבר היה גבוה, ומעל לשלוש שעות רכיבה ברגליים. גובה מצטבר די איכותי של כ 1400 מטרים כבר עשינו… רכיבת מתחילים זה לא. אני פותח את חולצת חליפת ה Pearl Izumi של DAA (בעיצובו המבריק של דביר אלמוג) להתאוור וחורק שיניים בעוד כמה קירות, אבל לפחות יודע שהסינגלים של קנדה קרבים, ומשם – אני כמו סוס שמתקרב לאורווה שלו על מסלולים מוכרים. עוד קודם לכן היה ברור לי שאשלם מחיר על הוספת לחץ האוויר לפני המתיש לכיש ואי הורדתו פה. השיכוך שלי היה קשה יותר ממה שהתאים ורכבתי לאט יותר בירידות הטכניות ועם פחות הנאה ובטחון. כבר הייתי עייף ורק ג’ל אחרון חידש לי את האנרגיות. יותר מ-4 שעות, כ 70 ק”מ, וחום של איזה 30 מעלות… לא הרגשתי שיש תועלת רבה עבורי בסיבוב דרכי הג’יפים בשדות מדרום ללטרון אולם החלטת המארגן שלא להוביל מעל 200 איש בכביש הראשי היא הכרחית לגמרי. לא מציע זאת לאף אחד אחר, אבל אני בחרתי בכל זאת להתחבר על אחריותי לכבישוניות שלי וחתכתי לבירה של זבאביר והארוחה המפנקת בסיום שהעמידו בוקאי, מולאי, ואם שכחתי מישהו.
סיכום – האם זה אפיק כניסה או כניסה לכיתת מחונני-אפיק?
יש קסם באירועים האלה, שלא עולים כסף לרוכבים, מייצרים מסלול מדהים שמארגנים בתשלום פשוט לא יוכלו לספק – כי יש יותר מדי אילוצים, רשויות, אישורים, עלויות וסיכונים שפשוט לא מאפשרים תפירות כאלה. המסלול שתכנן דן, מנהל הקומונה עם אפי פלאח הוא אחד המקוריים, חכמים, ומגוונים שנתקלתי בהם, ולהצליח להוציא ממני מחמאות כאלה על אזור שחוק כל כך זה לא דבר של מה בכך.
האם זה אפיכניסה? אני לא סבור כך – וזו היתה הבעיה ב”אפיכניסה” מיומו הראשון. זו הרבה יותר כניסה לכיתת המחוננים של האפיק שבתוכה, אפשר עוד לצמוח אל המחוננים המוגזמים… החברה של 4Epic פשוט מיומנים מדי, רגילים מדי לשעות ארוכות של אוכף ולרכיבות אולטרה אנדיוראנס, ולכן כבר אולי לא מחוברים למה ש”כניסה” מייצג. רכיבה של כ 70 ק”מ על קרוב ל 1500מטרים די מתישים עם לא מעט קירות וסינגלים, היא לא רכיבת כניסה לאפיק, אלא סטייג’ מרתון לכל דבר ועניין, שמתאים לרוכבי אפיק מתקדמים. זו לא רק סמנטיקה – כדי שאפיכניסה יהיה באמת אפיכניסה הוא צריך להיות במסלול שרוכב שרגיל לרכוב עד שעתיים ו 25 ק”מ יסיים בכ 4 שעות – כלומר עד 50 ק”מ ובגובה מצטבר פחות בהרבה. זו אולי הסיבה שבאפיכניסה כמעט ולא היו רוכבים שזו באמת כניסה עבורם – היו שם כל החברה המוכרים והמיומנים שאנחנו רואים באירועים האלה.
חשוב לקיים אפיכניסה אמיתי ובאמת לייצר עוגן שישנה את הרגלי הרכיבה של רוכבי סוף שבוע וימשוך אותם אל הקהילה שלנו. מיומי הראשון ב 4Epic לא התחברתי למגמת האולטרה אנדיוראנס, ותשע שנים אחרי האפיכניסה הראשון – אני עדיין חושב שיש פה פספוס בהגדרת המוצר.
מימין: איציק זלמה ודן חסיד
עבורי כרוכב מיומן שאינו בשיא כושרו זו היתה רכיבה קשה, יפה ונופית, מפתיעה ואפית לגמרי של מעל 4 שעות שזה מקסימום הטווח שאני מרשה לעצמי לרכוב בימים אלה. נהניתי מאוד!
כתב וצילם: גיאחה
