יש שתי דרכים למות. הדרך הראשונה היא הדרך האתיופית: בשקט. מקבלים את הדין. הדרך השנייה היא משלנו: ברעש וצלצולים, אלא שהבעיה היא שרעש וצלצולים מבזבזים אנרגיה ומקדימים את שעת המוות. הרי ברור שנמות באפיק השאלה היא מתי? אחרי שבעים שמונים או תשעים קילומטרים?
מאת: עזרא שהרבני (לחצו פה לכל כתבות הטור של עזרא ב BIKEPANEL)
צילום: עזרא שהרבני וחברים לרכיבה.
דילמת הדג הסובל
להקדים את המוות אנחנו לא מעוניינים לכן אנחנו סובלים בשקט. חורקים שיניים וממשיכים, אלא שבאפיק יש לנו פרטנר ויש מערכת יחסים ואם תתנהג בזוגיות שלך כמו דג, אז הוא לא יזמין אותך אחרי האפיק לסמרתון.
אז מתעלמים מהכאבים ומטפסים, וכשמטפסים בשקט – חושבים. את האנרגיה חוסכים ועל כן ברירת המחדל היא שפת הסימנים: לא V של תומר בוהדנה ממלחמת לבנון השנייה, אלא סימנים הלקוחים מעולם הצלילה: OK או הרמת אגודל למעלה הם סימנים מעולים לתקשורת. סימון האין אוויר שמבטא מחנק לא בא בחשבון.
העיקר לצאת פוטוגני
על מה חושבים כשמטפסים אתם שואלים? באפיקים הרב יומיים – בעיקר על איך מצטלמים. בנקודת הסיום זה טרוויאלי כי אוחזים את היד של החבר, מרימים למעלה ומנסים לא להתרסק. בדרך זה קצת יותר מורכב: הצלמים שמוצבים בדרך, מתחבאים בין השיחים, וזוממים לתפוס אתכם בטבעיות. כאן יש שתי תנועות שסיגלתי מעולם הג’ודו, אצבע על הרקה של ירדן ג’רבי – בתרגום לעברית הכל בראש, ומכת אגרוף לבית החזה של אורי ששון, משמע הכל בלב.
בראש ובלב לסיים את האתגר, אין לנו אופציה אחרת, חונכנו בבית שמשורה משחרר רק המוות.
על הרים, עליות ובנות
בעבר הייתה לי חיבה לעליות. בזמנו כתבתי על העליה הכי ארוכה בארץ, טיפסתי אפילו את דרך הסוכר… אפשר להגיד שיש לי חולשה להרים. גם לבנות שלי יש חולשה, לא להרים אלא לבנים ששמות המשפחה שלהם הם שמות של הרים: מספר אחת שלי התלבשה על גולדנברג ומספר שלוש על קופרברג, הר הזהב והר הנחושת. חסר לי הר הסוכר – אם הייתה לי עוד בת הייתי משדך אותה לצוקרברג ואז הייתי מסתדר בחיים ויכול להפסיק לעבוד כדי להתמקד בתכנית אימונים כמו שצריך…
הכנה מנטלית
הדבר הראשון שעשיתי הוא שינוי הפלייליסט. קול צעקני מנצח קול בכייני: סאבלימינל והצל עם סיוון מנצחים קול יבבני סטייל כנסיית השכל. זה הזמן לשמוע שירים עם מנטרה כמו “הגעתי לכאן כדי לנצח, לא עברתי הכל כדי להפסיד”. הפסקנו עם סופשבוע רגוע בגלגלץ חזרנו לטרנס, אסיד, טריפים על הלשון, לא חייב מילים אפשר ישר לתת בראש.
אותו דבר בקולנוע: אל תראו טיטאניק, זה סרט רע מאוד, הכוכב מת בסוף. חייבים לראות את רוקי! אני חולה על רוקי ועל סצינת המדרגות. עוד בימי האימונים לטרנסאלפ אז הברחתי טריינר למקפיא של בית המטבחיים כדי להתאמן בקור לקראת האלפים, משחזר את סצינת האגרוף עם רבעי הפרות מסביב (ברחתי אחרי רבע שעה). אין כמו רוקי, קצת רגשן קצת אנדרדוג אבל מנצח ואנחנו באנו לכאן בשביל לנצח.
מדידות
באיזשהו מקום כתב בייקסלב שהוא יודע שהוא בכושר כשהוא צריך להעלות את האוכף מילימטר וחצי. שתי סיבות יש לעניין: האחת היא שכנראה שרירי השוק מתחזקים והפידול משתפר, והסיבה השנייה היא שעם האימונים כנראה אנחנו מרזים קצת בתחת. אצלנו בגלל האימונים הדחוסים, הרזולוציה היא אחרת באינטנסיביות אחוזי השומן שמאבדים והירידה במשקל – אנחנו מעלים את האוכף בסנטימטרים…
תכניות אימון
משום מקום פתאום נהיו לי שלוש תכניות אימון: האחת של אדי לטריאתלון, השנייה של גל צחור והשלישית היא התכנית שבנה אופיר גלאון לארז. השכל אומר לדבוק בתכנית אחת, הרגש גורם לנו לדלג בין התכניות, לבחור את האופציה שהכי מתאימה לנו, כמובן שאת האופציה הכי קלה.
חודש וחצי לאפיק מתפרסמים הנתונים של המסלולים. הטקטיקה שלנו היא טאבולה ראסה – לא רוצים לדעת כלום. כמו שבדוקטורט חיים מסמסטר לסמסטר ובכדורגל משבת לשבת, ככה אנחנו חיים מנקודת מילוי מים אחת לשנייה, מפידינג זון אחד לשני.
מתאמנים בדיכאון
לוקח לי שבועיים לצאת מהארון ולעלות להרים כדי לרכוב עם מתאמנים אחרים לאפיק. רובם נראים בדיכאון, הפרצוף ברצפה! טוב זה ברור, הם בתכנית אימונים כבר חמישה חודשים ואנחנו באינו רעננים. הגענו ישירות לשבוע ה-22, ובהרים כיף גדול – פתאום פוגשים חברים מוכרים, ונראה שכל עכברי האפיק יצאו מהחורים, כולם מכוונים לסוף ספטמבר.
פגשנו את מתי ואורי על אופני הטנדם מנסים לשבור את תקרת הזכוכית או את תקרת האבק ולעמוד באתגר האפיק (לא אדי, טנדם לא צריך עוד טנדם כזוג, הם כבר זוג). הדינמיות בניהם מרתקת, מתי לא מפסיק לדבר, מתריע בפני כל מכשול ולאורי שלא רואה את הסכנה יש טענות שמתי רוכב לאט מדי בירידות ומציע להתחלף ולשבת מקדימה…
רכב לצידם איתי שישלים אותם באפיק לטריו של שלושה גברים בבומל (“שלושה גברים בבומל” הוא ספר של ג’רום ק’ ג’רום. הספר מתאר מסע של שלושה חברים על טנדם ואופניים במסע אל היער השחור בגרמניה בתחילת המאה שעברה).
זמן קצר לפני האפיק של 2014 נשברה לאיתי שלדת האופניים בירידה והוא מצא עצמו בשיקום בבית החולים. יצאנו מהשטח ועברנו בבר בהר להתערבב עם אופנועים, רוכבי סוסים וכבישונים. גם פה מצאנו חברים שחוטאים בכביש. אין ספק שנורמליות של אומה נקבעת על פי זמנה הפנוי והתחביבים שלה.
לרכוב עם רוכבים עם עומק
זה כמו לשים מראה מול הפנים: לראות מה מצבך ביחס לאחרים. בהרים מזהים בקלות את המתאמנים לאפיק – מלבדם ב-11 בבוקר היער מתרוקן. כל אחד והתוכנית אימון שלו, כחושים, רוכבים לבד, בלי תיק, בקבוק בכיס האחורי, לא עוצרים. ממש חיות רעות ורזות. מלבדם יש עוד חיות ביער – החיה הבלתי רשמית של הרי ירושלים היא היחמורים, עדיין חשדניים (שלא כמו היעלים במצפה רמון או במצוקי דרגות).
אחרי שנכחדו מהארץ הרט”ג קנו שני זוגות מאחיו של השאה הפרסי, הביאו אותם במבצע סמי צבאי מאיראן, פתחו מרכז רביה ושחררו אותם לטבע. בהתחלה הניסיון לא עלה יפה: רובם נדרסו על ידי רכבת ישראל. אחרי המשבר הראשוני הם הצליחו לשרוד ויש דיווחים על עופרים שנראים בשטח. אפילו אנחנו ביום העליות הראשון ראינו אותם פעמיים: בדרך נוף צפונית- כרמילה ובנחל צובא, שם הם אפילו תפסו בטחון והציצו בנו. מה שנקרא היחמורים צופים בחמורים המטפסים (אגב אין קשר בין השניים, היחמור שמו לקוח מכך שצבעו חימר ובניגוד לחמור הוא כשר למאכל).
יום ראשון בהרים
המורח והמלקק
בהרים אנחנו בלי תכנית: יש ארבע-חמש שעות להעביר והמסלול קובע את השאר. בצובא אחרי מילוי מים בשוקולטה של גליתא אנחנו מזהים את אבי בצלאל ויובל דנוך, אפיקיסטים משכבר הימים. אנחנו צועקים אליהם כאילו מרקו ראה את אמא שלו מרחוק. אין לנו בעיה להמשיך איתם, העיקר להגיע לאוטו אחרי ארבע וחצי שעות. ביחד אנחנו נקראים השחורים הלבנים – מזרח תיכוניים שהאשה הפולניה שלהם מרחה עליהם טונות של קרם הגנה לפני הקרב. בעבר חציתי איתם את המדבר וכתבתי על יובל היסודי. לאבי הפרטנר יצא שם של המורח המלקק, תמיד יש לו ברכב קילו סילאן, תשאלו מה הוא עושה איתו? מורח ומלקק…
התפתחנו בין 2005 ל 2016
בשנת 2005 ארגנתי רכיבה של שבעים קילומטרים מבית עזרא לגברעם וחזרה, משהו שנועד לפרוץ את המעטפת. הגיעו חוד החנית של גרופי, ובחזרה הזעקנו חילוץ לרוכב שנשפך ופתחנו שולחן בניר ישראל. אחרי שמונה שעות בבית חיכו לנו עם בלונים ועוגה.
שלושה ימים אחרי העליות אני נענה להזמנה לרכיבה של יובל ויוצא מהבית. הדרך עוברת דרך מושבים שכוחי אל כמו ברכיה, משען ובית שקמה. חמישה מנדטים לביבי ספרתי שם – מסמר בלי ראש אפשר להכניס אבל אי אפשר להוציא. את יובל אני אוסף בגשר הרכבת של גיאה, עושים ביחד את כל הסינגל, מוריד אותו בגשר וחוזר ברכיבה הביתה. בשמונה וחצי בבוקר אני כבר עם הקפה, במקום בלונים מחכה לי רשימת משימות להיום ואני כל מה שאני רוצה להבין מה לעזאזל השתנה כאן עם השנים.
המביטים לאחור
יובל מביט לאחור, גם אדי, מתוך דאגה או סקרנות כל מי שאני רוכב איתו רוצה לדעת מה לעזאזל אני עושה שם. מאחור לא פשוט לראות את התנועה הזו: הפחד שלי שיחטפו נקע בצוואר או יתרסקו וישברו משהו.
מדובר בהסחת דעת לכל דבר, כמו להציץ בטלפון בזמן נהיגה, צריך לתת רפורט על דבר כזה.
אצלנו בנגבה זה לא קורה, אצלנו לא מביטים לאחור, רק קדימה ורצוי שיהיה ימינה. בתפוסה מלאה אנחנו יוצאים שלושה רוכבים כשהמטרה להשאיר את מ’ מאחור כדי שיחזור הביתה לבד. מ’ בחור מסוקס ויוצא שירות הביטחון, יודע על המזימה אבל אין לו יכולת להגיב. כבר בתחילת הרכיבה אני פורץ קדימה, מייצר קבוצת בריחה ולאחר כמה דקות יורם הופך עצמו לחולית גישור וביחד אנחנו מייצרים פלוטון. בסיום הרכיבה על קפה אנחנו משלימים לו את כל הרכילות שהוא החמיץ. אל תביטו לאחור לא הכל שחור (רמי פורטיס את ברי סחרוב).
לוקח לי שלושה שבועות של רכיבות כדי לישר קו ולהגיע לתיאום עם בני הזוג שלי, בבקרים אני כבר לא מפספס את קלומק. יש ביננו הסכם לא כתוב שלא נגרר לתחרות אנארובית בין הזוגות. לרכיבות אני מביא פנס, הוא מביא נצנץ אחורי, ביחד אנחנו הופכים לרוכב מושלם אחד.
ונסיים במשפט שאמר לי השבוע רוכב מהשכונה “אדם חכם עושה את האפיק פעם אחת, הטיפש יעשה אותו פעמיים” (לבקשת מתי אלדד וכדי שלא יעלבו האפיקיסטים ניתן להמיר את המילה טיפש במזוכיסט).
מאת: עזרא שהרבני
צילום: עזרא שהרבני וחברים לרכיבה.