יש שיר של טום וויטס שנקרא “San Diego serenade” שבו יש את ארבעת השורות האלמותיות שאיתן אני הכי מזדהה בכל השירה העולמית והגלקטית, וזה הולך ככה:
I never saw the morning / `til I stayed up all night
I never saw the sunshine / `til you terned out the light
I never saw my hometown / until I stayed away too long
I never heard the melody / until I needed a song
תעשו לי טובה, תשמעו את השיר ובמיוחד שימו לב למילים, ותחזרו אלי, כי זה הסאונד טרק של הכתבה הזו. סבבה?
תודה שחזרתם
כמו שקורה תמיד, מהרגע שחזרתי מהמסע באמריקה והזמן התחיל להתמשך, האופוריה התכרסמה לה לאיטה, ואז, בשיא האנטי-קליימקס, חטפתי שפעת שהתדרדרה לדלקת ריאות. זה נמשך המון ימים, שכבתי בבית ואכלתי סרטים מלראות את החברים שלי פותחים את עונת המדבר ומקפצים להם על רקע הצהוב, ואני לא מסוגל אפילו לרדת במדרגות. באסה.
מרוב יאוש האשמתי את ביבי בהכול. ואז בייקפאנל דחפו לי את הפרומו של סמרתון לפנים, ואמרתי איך, איך אני לא שם? ופתאום צצה אמביציה, צלולה וברורה עד עד העצם, ומיד ידעתי שאני מתחיל להבריא. הבנתי עד כמה אני מתגעגע לנגב ולערבה, אחרי כל הרוקיס והמיד-ווסט.
לאור מצבי החלוש
החלטתי לעשות את המסלול של היום הראשון של הסמרתון, אבל ביומיים, בשינויים קלים, ועם לינה בשטח. התירוץ: יש במסלול קטע בין נאות סמדר לשחרות שטרם הספקתי לרכב בו, וגם סינגל מסתורי שלא הכרתי בין יטבתה לקטורה. האמת: רציתי לבדוק שק שינה ובנזינייה חדשים שקניתי בתנאי שטח. אבל יותר מכל רציתי לילה באוהל, לבד, במדבר.
ההכנות היו עליזות וחלפו ביעף
וברגע שהפוגה קלה בקור ובגשמים הסתמנה באופק, שחררתי קלאצ’ ויצאתי לדרך. כשעברתי את דימונה, איזו אונה רדומה במוח נפתחה לי, והודיתי בפני עצמי שאני מתחיל לרגיש טוב. ההגה הסתובב לו לכיוון הכביש המנדטורי ומעלה עקרבים כדי לגוון את הדרך, ומצאתי את עצמי זוחל אחרי שבטים שבטים של כבישונים כבישונים, שהפקיעו את הכביש לטובתם. כשעליתי סוף סוף על האופניים בקטורה, נותרו לי פחות מארבע שעות של אור יום. לקחתי את העליה לאט, הרגליים בהחלט התחילו לבעור אחרי יותר מחודש ללא רכיבה, בעליה מדושדשת, ועם אופניים של עשרים קילו.
מדהים איך שהמדבר עושה את זה
רק אני מתרחק קצת לעומק השטח, ואיזו מתיחות פנימית, מועקת יומיום תת קרקעית, מתפוגגת, והקושי מפסיק להדאיג ונהיה חבר. זה לוקח שעתיים עד שהאוזניים מפסיקות לצלצל מרעש הציביליזציה והשקט מתחיל לתפוס פוקוס. אני עוצר ומקשיב, מנסה להשקיט את גלי המוח ולשמוע את הדממה עצמה. עיקול בנחל נראה לי מסתורי ומושך, ואני שועט אליו, לגלות את צפונותיו, להציץ לעברו האחר, שם ממתין לי העיקול הבא. והינה ראשי הגבעות כבר קרובים, עוד מאמץ קטן ואני על הרמה.
קר מאוד.
השמש כבר הלכה והטמפרטורה צונחת מדקה לדקה. רוח צפונית מקפיאה את האצבעות, ואני עוצר ומחליף לביגוד חם יותר. אני יודע שהרוח הזאת תציק לי עוד שעות עד שתשכך קרוב לחצות, ולמרות שיש לי עוד כוח ואני ערוך לרכיבת לילה, אני מחליט לעצור כאן כדי לאתר מסתור מהרוח ולהקים בו את האוהל לפני אור אחרון. איזה נקיק, קיר, וואדי קטן יעשה את העבודה. אבל אין. אני על רמה שטוחה וטרשית, ואפילו חולית קטנה לנעוץ בה יתד אני מתקשה למצוא.
אבל אני לא מודאג ולא לחוץ. אני מצויד היטב ויודע בדיוק למה לצפות, בקיצור – מרגיש בבית. כאן, בדיוק כאן. אפילו כפכפי בית אני סוחב איתי. כנראה שהייתי צריך לחצות יבשת שלמה הרחק מצידו הנגדי של הכדור, כדי להיזכר במדבר הבית שלי. אח, כמה התגעגעתי.
ידע זה חום
עד שהקמתי את האוהל נהיה כל כך קר וחשוך, שנאלצתי לנקוט בסדר הפעולות להישרדות בקור שלמדתי מכריס, צרפתי שהכרתי בקירגיזטן שחצה את נורבגיה בחורף: ממקמים את הבנזינייה סמוך לפתח האוהל כך שאפשר יהיה לתפעל אותה מבפנים, ומהצד הנכון כך שהרוח תכניס את האדים לתוך האוהל. מרתיחים סיר מים ומכינים כמות גדולה של תה. כשהתה מוכן באוהל כבר קצת פחות קר. מוזגים את התה לבקבוק שתייה מבודד בסגנון קמלבק או דומה עד ¾ בקבוק, סוגרים בקפדנות שלא ידלוף ושמים אותו באמצע האוהל. הוא יחמם את האוהל בצורה ניכרת למשך שעות, ויספק תה חם כל הערב. אם אין בקבוק מבודד גם בקבוק רגיל עטוף בחולצה יעשה את העבודה. את שארית התה בסיר שותים כאן ועכשיו.
כעת ניגשים לבישול הפסטה (או האורז, או המרק), ושוב, משתדלים שהרוח תעיף את האדים לתוך האוהל. כשהבישול יהיה מוכן ניתן יהיה לאכול בתוך האוהל בנוחות, בפנים כבר ממש נעים. כשהולכים לישון, מכניסים את הבקבוק, שעכשיו כבר פחות חם, לתוך השק”ש. תענוג. ככה גם יש לנו תה חמים כל הלילה.
השיטה האינדיאנית לאותו עניין
חופרים גומה באדמה בגודל שתכיל מדורה. את העפר החפור עורמים בצד הרוח, כך שעומק הגומה יהיה מוגן יחסית. מדליקים בפנים מדורה, ועליה מבשלים וסביבה יושבים ומספרים סיפורים. כשרוצים לישון, מכסים את הגחלים בעפר וסותמים את הבור, פורסים שמיכה מעל הבור, ועליה ישנים. עובד. בדוק.
אור ראשון
ההרים צבועים בכתום, הקור חד כמו סכין, אין רוח ודממה עמוקה. אני מכין קפה ומסתכל מסביב. הום, סוויט הום. אם אני אגיד לכם שישנתי יותר טוב מבבית תאמינו? לא. אז אל תאמינו. היו צבועים בלילה, שמעתי את הנביחות והדשדוש, אבל הם לא התקרבו. אגב, שק השינה החדש נהדר, קנייה בהחלט מוצלחת, הבנזינייה קצת מסורבלת ומסריחה מבנזין, אבל עובדת מצוין. אני לוקח את הזמן בבוקר. לא ממהר, ולא מוותר על דייסת קוואקר מהבילה לפני שאני עולה על האופניים.
מפגש “שלוש מול אחד”
כמה קילומטרים מאוחר יותר, אני מחנה את האופניים בפתח פונדק שיזפון ונכנס. כשאני יוצא, שלושה זוגות אופני כביש יוקרתיים חונים ליד האופניים שלי. אני מתבונן ביצירות הקרבון מקרוב, מצלם את התכשיטים ומתפעל. כעבור דקות אחדות פתאום אני רואה שהאטרקציה המרכזית היא בכלל האופניים שלי, ששלושת הכבישונים, המדדים על האנטי-נעליים שלהם, מצטופפים בסקרנות סביבם. הם חוקרים את מתקני המים שעל רגלי המזלג שלי, נגנבים מהתיקים המדוגמים ומנפח הצמיגים, ובייחוד מושך אותם הפאנל הסולארי. בשיחה שמתפתחת מסתבר ששלושת הזוגות יחד שוקלים כמו האחד שלי, שהם מכסים פי שלושה מרחק ממני באותו פרק זמן, והכי יפה – במחיר זוג אחד שלהם ניתן לרכוש שלושה כמו שלי. מה שאומר שגרם אופני כביש יקר פי תשעה (!) מגרם אופני שטח. לבסוף אנחנו נפרדים כידידים, כשאני מבטיח שאנסה פעם רכיבת כביש והם נשבעים שכשיצאו לפנסיה ינסו בייקפקינג.
שביל ישראל לאופניים
הקטע שבין צומת שיזפון למעלה שחרות בנוי נהדר וכייפי ביותר. מכל השביל שכבר קיים בין מצפה רמון לאילת, בקטע הזה אני רוכב בפעם הראשונה, ונהנה מכל מטר. תוך כדי דיווש אני נזכר בוויכוח הגדול שהיה לנו עם פקחי הרט”ג לפני כעשר שנים, כשהם אסרו עלינו לרכב בנאקבים (שבילי גמלים) הטבעיים, רדפו אחרינו ותקעו לנו דוחות, ולבסוף הבטיחו שיבנו לנו שביל יעודי. אני התנגדתי אז לפרויקט הזה. חשבתי שהוא יפצע את הנוף ושהוא מיותר, כי הדרכים האמיתיות במדבר מזה אלפי שנים הם הנאקבים שהכי מתאימים לאופניים, והם חלק אינטגרלי מהנוף. ככול שהשביל התקדם וניבנה, בחוכמה ובאהבה, השתנתה דעתי, עד שאפילו התנדבתי לעזור בבניית השביל. כיום אני חושב שזה פרויקט מוצלח ונפלא, וממתין בכיליון עיניים לכל קטע חדש שנבנה. נדמה לי שכששביל ישראל לאופניים יושלם, הוא יהיה אחד היפים מסוגו בעולם.
באור אחרון
אחרי ירידה מענגת במעלה שחרות בתפאורת שקיעה אדומה על הרי אדום, נכנסתי לסינגל הדרקון שעד עכשיו לא ידעתי על קיומו. החושך ירד במהירות והייתי רעב ועייף, אבל הרכיבה זרמה. עוד עשרה ק”מ וזה מסתיים, כמה חבל. בדיוק מול גרופית ראיתי זולה נחמדה בסלע, מוגנת רוח ועם מקום נחמד לשבת. עצרתי. עדיין לא בא לי להפרד, וממילא הנהיגה למרכז תהיה בחושך, אז מה יש לי למהר? הדלקתי את הבנזינייה ובישלתי אורז עם צימוקים ושקדים, הכנתי סלט מהירקות שנשארו לי, וכמובן שלא ויתרתי על קפה בסוף, כיאה מסיבת סיום. בדרך לאוטו חשבתי שזהו, אני בריא סופית, והסתיים המסע המטורף לאמריקה וכל ספיחיו. סוף סוף נחתתי בבית.
מאת קובי אשל – רוכב שטח, מוביל טיולים ונווט, בייקפקר, טורר וסתם רוכב. קובי חובב דרכים ומפות, טיולים ומסעות, הוגה והוזה בלי בושה ואספן צלקות אובססיבי. קובי טוען שטיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא רק אימון, וכשמעצבנים אותו הוא מאיים לעלות על האופניים, לרכוב אל האופק ולא לחזור לעולם.
