יואב מאור ויוסי לוין, שני פאנליסטים בכירים, יצאו בשליחות מיוחדת אל החוויה האמריקאית. יוסי לוין הביא את הזווית שלו בשני פוסטים ייחודיים: אי אפשר לחזור הביתה חלק ראשון, וחלק שני. כעת יואב מאור מביא את הזווית שלו לסיפור, ובתור נציג החנות הישראלית (תלת אופן זיכרון) הוא כמובן מבחין בכמה הבדלים בין פה לשם.
הכל התחיל בשיחת טלפון. בצד השני של הקו, היה חברי לפאנל יוסי לוין – “אני צריך שתבוא איתי לסופר-סייל בבוסטון!”. כמובן שלא נותרה לי ברירה אלא לומר “כן”. וכך מצאתי את עצמי על מטוס, בדרך לבוסטון בארה”ב הברית, כדי לעבוד בחנות המיתולוגית – WHEEL WORKS.
מה זה “סופר-סייל” אתם שואלים?
ולמה לעזאזל חנות אמריקאית צריכה שני שחקני חיזוק, ועוד מישראל, כדי להתמודד איתו? בדיוק מה שאני שאלתי. אז אחת לשנה, בתום סמסטר החורף באוניברסיטאות של בוסטון, יחד עם היציאה לחופשת הסמסטר – העיר מתכוננת לקראת האביב, וחלק מהחנויות מקיימות מכירה מיוחדת. יש שיקראו לה גם “ספרינג-סייל”. מה זה נותן לכם? בניגוד לנהוג במחוזותינו, מדובר על הנחה מאוד קטנה – ברמה של 10% לרוב, או חיסול של מלאי ישן נושן. כשלקוח אמריקאי מגיע לקופה, הוא לא חושב אפילו להיכנס למשא ומתן על המחיר. מה שרשום זה מה שתשלם. אין הנחת מזומן או הנחת לקוח קבוע. מדובר על מנטליות שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים כאן, ויש עוד הרבה מה ללמוד ולהפנים בנושא – גם בצד של החנות וגם בצד של הלקוחות. נחזור ל”סופר-סייל” – הוא נמשך לאורך שבוע שלם, אליו החנות נערכת מבעוד מועד, בין אם על ידי סידור, ארגון ותמחור של פריטים במבצע, בין אם על ידי הרכבות של אופניים חדשים לתצוגה, ובין אם על ידי גיוס צוות מוגבר. שבמקרה הזה, רוח החנות הספציפית הזאת, מביאה אליה עובדי עבר (כמו יוסיפון שלנו), למעין רה-יוניון מרגש, משעשע ומאוד אמריקאי.
אגב, גובה ההנחה משתנה ואינו קבוע. זת’ומרת, אין “50% על כל החנות”, אלא בהתאם לריווחיות על פריטים מסוימים – נגיד על אופניים, אין הנחות שעולות על 10 אחוז (מה שבארץ לרוב תקבלו, רק מלהגיד שלום בדלת…), אך על גרביים כן. כמובן שלא כל החנות במבצע, וליין ביגוד חדש או דגמי אופניים מהעונה הנוכחית, נמכרים במחיר המלא והרגיל שלהם. במקרה הזה, החנות מנצלת את אווירת הסייל ואת העובדה שאנשים נכנסים בגללו, ומייצרת לעצמה מכירות בכמה מישורי עבודה וריווחיות. למשל, גם בסדנה הפעילות בשיאה, כיוון שאנשים מוציאים את אופניהם מתרדמת החורף, ומביאים אותם לבדיקה ומעבר כללי. וגם כאן, המחירים בדולרים ובעשרותיהם, ואין מקח על מחירי העבודה, כמו שאין עבודה “על המקום”. אגב, מהשוואת מחירי סדנא שערכתי, מצאתי שבארץ אנחנו לוקחים מעט מאוד כסף על מרכיב העבודה (שלכם, ג.יפית). כשתביאו אופניים לסדנה, מכונאי ספציפי – שתפקידו לקבל עבודות – יפתח לכם כרטיס תיקון, עם פירוט העבודה והצעת מחיר, תקבלו שובר עם מספר סידורי, יחד עם קביעת שעה לאיסוף, למחרת או מחרתיים – תלוי בעומס. פשוט, מסודר, יעיל וגורם לך לרצות לחזור לישראל ולחוות את אותו הדבר. אבל, בואו לא נשלה את עצמנו…אנחנו כאן. כמו הילד ההוא מרחוב סומסום, אנחנו רוצים להיות שם, אבל אנחנו בעצם כאן:
אז מה בעצם ההבדל, בין כאן לשם?
קודם כל, קנה המידה. בארה”ב הכל גדול יותר. גם חנויות האופניים. במקרה שלפנינו מדובר פשוט בחנות ענקית! אין בארצנו הקטנטונת משהו שמתקרב לגודלה, לא מבחינת מטר רבוע, מניין קומות, כמות ומגוון סחורה, או מספר עובדים, בקיצור – ענקית! ביומנו הראשון שם, כשיוסיפון לקח אותי לסיור היכרות עם המקום והאנשים, אני חושב שלא באמת עיכלתי מה אני רואה ואיפה אני נמצא. לאחר מכן, הייתה פעם או פעמיים שירדתי לאחד המחסנים, ממש הלכתי לאיבוד וחששתי שלא אראה אור יום. לקח לי כמה ימים כדי להבין מה באמת קורה בכל קומה ומפלס, ולמצוא את כל קיצורי הדרך (כמעט?).
והמבחר, הו המבחר! כמות הציוד והאופניים בחנות הזאת, היא בלתי נתפסת. מעבר לעובדה, שתראו מותגים מתחרים, כמו TREK ו-SPECIALIZED, ועוד ליין שלם של כל מוצריהם. תמצאו גם מלא חברות אופניים “קטנות” יותר כמו BIANCHI, SANTA CRUZ, ו-CERVELO, או מותגי בוטיק כמו IF ו-MOOTS. על סמך ההיסטוריה של החנות והבעלים שלה, אני לא מאמין שמישהו בטרק מתנגד שמוצריו נמכרים במקביל לאלה של ספשלייזד. אני גם לא חושב שיש בארץ חנות (טוב, נו, אולי אחת) שמצליחה להחזיק מותגים מתחרים, ועוד מיבואנים מתחרים. האמת, שאחרי שנים לא מעטות בתור עובד בענף האופניים, אני כבר לא מוצא עניין של ממש בציוד. לא מעניין אותי מה “חדש על המדף”, או אם יצא ליין חדש של חברת ביגוד כלשהי. אבל, מדי יום בחנות הזאת, הייתי מוצא כמה דברים שלא הייתי מתנגד לקחת איתי חזרה. כזה מבחר יש שם.
איך שנכנסים בדלת מריחים…ובכן, היסטוריה
מרגישים אותה בכל פינה, בריצוף הפרקט ובקורות העץ המשופשפות, בסטנדים החבוטים ובארגזי הכלים (האישיים) של המכונאים בסדנא, ובמדגם המייצג של העובדים, כאשר לכל עשור יש נציגות. ובמיוחד לעשור של גילאי 50-60. עשור שאצלנו בענף ממש נדיר למצוא, אולי כי אין לנו עדיין מספיק מההיסטוריה הזאת. נחמד לבקר ולראות, איך במדינות אחרות, יש עיסוקים שבהחלט מכבדים את בעליהן, ועוד כאלה שנכנסים בהגדרה של מלאכה, או אומנות. כמו למשל בריסטה (ברמן של קפה), או מכונאי אופניים. נדמה כאילו אצלנו, המקצועות האלה עוד לא זוכים להערכה ראויה – לא מצד הלקוחות, ולא מצד העוסקים בהן. או שמא זה רק בעיני המתבונן.
מבט על חלק מהסדנא. ג’ייסון וטנדם של סנטנה:
הגענו לחנות כמה ימים לפני אותו “סופר-סייל”, על מנת להתאקלם ולעזור בהכנות לקראתו. יוסיפון ואני נקלטים בזרועות פתוחות, כשהחבר’ה בסדנא מיד מריצים עליו דאחקות ישנות ונושנות, כמו גם את החיקוי המפורסם שהוא עושה לקלינט, הבעלים. בעוד יוסי מוצמד לבוב ולמחסן, אחד המכונאים נותן לי ארגז כלים חבוט, עם כלים מצ’וקמקים, מצמיד לי סטנד ושולחן ומציג את עצמו. מסתבר שלכל מכונאי יש ארגז כלים, נעול כמובן, משל עצמו, עם כלים שהוא רכש מכספו לאורך השנים, והם קנאים לו באופן קיצוני. לא משהו שאני לא יכול להבין. קלינט הבוס צץ לפתע ודואג להסביר לי את תהליך העבודה בסדנא שלהם, ומיד אני מבין את כל החיקויים ששמעתי עד כה. אחר כך, אני עובר את המבחן הראשון שלי – הרכבת אופני הרים ברמת כניסה. לא ציפיתי למשהו אחר, האמת. אחרי שהחבר’ה מבינים שאני “יודע איך להחזיק כלי”, אני כבר משתלב ברוטינת העבודה באופן טבעי.
גם הסדנא היא ענקית, כמובן
יש שמונה מכונאים שעובדים שם באופן קבוע, ולרגל ה”סופר סייל” יש תריסר. כמו בכל סדנא בעולם, העובדים בה הם טיפוסים אחד אחד, וכמובן שהם אחראים להווי ולבידור של החנות. די מדהים איך בכל מקום ישנם את אותם סוגי לקוחות, עם אותם מקרים, ועם אותם חיקויים ובדיחות. כאמור, חנות היא חנות – בכל מקום בעולם. יש את קרלוס הוותיק, שעושה אך ורק הרכבות של אופני בוטיק ופרויקטים מיוחדים. לא היה יום שהוא נח בו, מה שמעיד על תנועה אדירה של בוטיק בחנות הזאת. יש את ארנולפו, או בקיצור פופו, שבמעט אנגלית שבפיו, הוא מצחיק את כל הסדנא ומהווה מקור לחיקויים משעשעים (ביניהם WHAT’S FO LUNCH, שנזרקת לאוויר באיזור 1200, כמו גם המילה NIIIIICE! בקול עכברי משהו). הוא עושה אך ורק הרכבות של אופניים חדשים מהקרטון, ולא נוגע בתיקונים לעולם. שניהם אגב לא רוכבים בכלל. אפילו לא לעבודה. יש את ג’ייסון, שהוא בכלל אמן וצלם מדהים, שמשלים הכנסה בחנות, ורוכב על קומיוטר מונע רצועה של GEEKHOUSE. יש את מאט, שהוא אול-ראונדר גם ברכיבה וגם בחנות, אבל הקטע שלו הוא בכלל רכבים ואופנועים, וביומינו האחרון הוא עזב לפנסילווניה, כדי לעזור שם בהקמת סדנת שיפורים. ויש את ג’ון, שהוא שתקן, לא מחייך ועושה רושם של אנטיפת מושלם, אבל עם לב זהב. כמובן שנעשינו חברים טובים מיד…וכבר בערבו של אותו יום, אני כאחד החבר’ה, עם בירה מקומית ביד, נופל מהרגליים.
פופו בפעולה, רגע לפני ארוחת צהריים:
במסגרת חווית “הכל כלול”, החבר’ה דואגים ליוסי ולי לאופני קומיוטינג. לא היה לנו ספק שהם הולכים לארגן לנו זוגות שיהוו מקור לעוד בדיחות לאוסף הפולקלור המקומי. וכך הגרלנו צמד אופני NISHIKI – בכחול אקסטרא לארג’ ליוסי, ואדום מדיום עבורי. מי שלא מכיר, דמיינו אופניים שמיועדים להימכר אצל רמי לוי, ובעיצובו…אבל אין מה להתלונן, כי דרך הנישיקי המהימנות שלנו, חווינו את בוסטון בצורה הכי מופלאה שלה, דרך שבילי האופניים, המפותחים מאוד שם. (מפינתו של ספי בן יוסף) לדעתי, הדרך האידיאלית לטעום מחוויה של מקום, היא לא כתייר, אלא כאחד הדיירים. ובוסטון אכן אדירה ויפיפייה. כך גם זכיתי לבלות בכל המקומות ה”מאגניבים” של המקומיים, ולאו דווקא באטרקציות תיירותיות כאלה ואחרות. גם באגף הלינה, נדהמתי מהכנסת אורחים הלא-טריוויאלית, שנתגלתה כלא אמריקאית בעליל. ובמהלך כל השהייה שלנו שם, התארחנו בבית ענק של אחד העובדים ושותפותיו. בית שהסתבר כמוקד עלייה לרגל, של עובדים ורוכבים, ומקור ליציאות משותפות לברים שכונתיים. בעיניי, זאת עוד הוכחה לתיאוריה שהבונדינג העולמי בין רוכבי אופניים, חזק מכל דבר. לעזאזל, חזק אפילו יותר מהקשר היהודי.
הסכם ג’נטלמני בין הלקוח לחנות
במהלך הביקור שלנו, היה לי חשוב להמשיך ולקיים את שגרת הרכיבה שלי, כמו גם לחוות מקומות חדשים דרך הדוושות (בכל זאת, חודש לפני גראן פונדו חרמון-גלבוע הראשון וההיסטורי). לצורך כך, יכולתי לבחור מדי יום, כל אופניים שחפצה נפשי מהחנות. כן, כולל אופני כביש טיטניום של MOOTS בשווי 6,000 דולר (!), אופני סייקלוקרוס של BIANCHI, אופני הכביש המדוברים של VOLAGI ועוד. הכל כחלק ממדיניות אופני המבחן של החנות – המאפשרת לכל לקוח רכיבה אמיתית על אופניים. זאת מתוך הסכם ג’נטלמני לא כתוב, שאם לקחת לסיבוב – אתה קונה אופניים בחנות. מסוג הדברים שגורם לך לחשוב איך בארץ אין סיכוי שזה יעבוד…
המבחר, הו המבחר! יוסיפון בסיור חפיפה:
הספקנו גם לבקר בחנות היפיפייה של SEVEN, שנקראת RIDE STUDIO CAFE. זאת שיוסיפון הזכיר בהקשר של הצעד שהם עשו כדי להפוך למפיצים הבלעדיים של עצמם. בתוך כך יצאו מכל החנויות שמכרו אותם, ביניהן וויל-וורקס, ובעצם הפכו להיות מתחרים שלהם. ככל הנראה, גם שם לא חסרות יומרות ו/או אנשים שמוכנים ללכת על הקלף המשוגע הזה, שנקרא חנות אופניים. בכל אופן, תמצאו שם לצד מדגם מייצג של אופני החברה, ביגוד איכות ויקר להפריז של RAPHA, בית קפה איטלקי ומושקע, פינת ישיבה, עיון ומפגש, ומועדון רכיבה יוקרתי. המקום מרשים בעיצוב ובסגנון, וזאת לא הפתעה שהבעלים אחראים גם לאחד מבתי הקפה היוקרתיים והמושקעים, בחלק אחר של העיר. מה שבהחלט עוזר לחזק עוד נדבך בקשר בין אופניים לקפה. ניסיון דומה נעשה אצלנו בזמנו, בחנות SPINGO בבני-ציון, שנסגרה (ויש שיוסיפו כאן את המילה “כמובן”). האם הדבר בא להעיד שהקהל כאן לא בשל לחנות קונספט שכזאת? לא בטוח. מה שכן, הצלחנו להוסיף סיפור לספר הבדיחות בסדנא, כשיוסיפון נכנס לסטודיו-קפה הנ”ל, בחוסר טאקט אופייני, לבוש חולצת עובדים עם לוגו ענק של וויל-וורקס, בעודו אוחז כוס קפה של DUNKIN DONUTS.
חוק אוניברסלי: הצוות עושה את החנות
ה”סופר-סייל” בעיצומו, וכמות התנועה והעומס בחנות הם כמעט בלתי נתפסים. כל העמדות תפוסות ואין עובד שנותר חסר מעש. המקבילה היחידה בארץ, שאני חושב שקרובה למימדי התופעה, היא תקופת ההכנות ליום כיפור. זה פשוט טירוף שנמשך שבוע שלם, למשך כל שעות פעילות החנות. כמעט כל ערב מסתיים בקריסה משותפת בסדנא, של רוב עובדי החנות, על בירה. משם מזגזגים בחשיכה על אופניים לפאב השכונתי הקרוב…כבר נכתב רבות על הקשר ההדוק בין רוכבי אופניים ושתיית בירה, ואין ספק שהחבר’ה האלה פועלים רבות כדי להצדיק ולחזק את הקשר הזה! על הדרך ועם הבירה, יצא לי להתוודע לכל האנשים הטובים, עליהם שמעתי מפי יוסיפון. התרשמתי מאוד מקלינט, כאישיות, אך גם מהיחס שלו לעובדים ומהכבוד שהם רוחשים לו חזרה. הספקתי להתרשם כמובן גם מפיטר מוני, השותף השקט, ולראות אותו בונה את אחת מהשלדות היפות שלו. שניהם, יחד עם צוות עובדים מסור ובלתי רגיל, אחראי על קיומה של חנות אופניים מיוחדת במינה. בסופו של דבר, המסקנה הברורה, והנכונה בכל מקום בעולם היא, שהצוות עושה את החנות. נקודה.
כל העמדות תפוסות. מאט מתפקד גם כקופאי:
לסיכום, אומרים שהשטן נמצא בפרטים הקטנים. וכן, שם בדיוק נמצאים כל ההבדלים האלה, בין כאן לשם, בינינו לבינם. הביקור בבוסטון היה חשוב לי מקצועית, הן ברמה האישית והן ברמה המחקרית, ובהחלט יש מה ללמוד מהחבר’ה שם וליישם כאן בארץ. את פער התרבות וההיסטוריה, ניאלץ לתת לסבא זמן להשלים. אנחנו מצידנו נפתח עיניים ואוזניים, נגייס סבלנות, ואולי נתראה בגיל 60, במסיבת הפרישה שלנו מחנות האופניים שלכם.
