חבורת רוכבים רצינית הגיעה לאיזור בארי לרכיבה מסכמת לפני אפיק ישראל, סוף סוף אימון קל, חברתי, עם בירה בסופו. מה שעבר עליהם לאחר מכן היה שונה לגמרי מהתוכניות.
הכתבה הוכנה במסגרת יוזמה לתיעוד משותף של איגוד האופניים בישראל ובייקפאנל.
כרכיבה מסכמת לפני האפיק ישראל החלטנו עם החבר’ה לעשות אימון קל, סינגל זורם וכייפי לנפש. קבענו להיפגש ב-6.30 בלה-מדווש בבארי. הגעתי לבארי כמה דקות לפני השעה שנקבעה. ברכב איתי היה מקסים סרדיוקוב, שנינו מאשקלון. את הבן זוג שלו לאפיק, יבגני גלסקי, היינו אמורים לפגוש בסינגל בוהו, כשהוא חובר עלינו אחרי משמרת בתחנת הכיבוי בנתיבות (יבגני ורפי יחד).
הבן זוג שלי לאפיק בוריס בלקין כבר היה בלה-מדווש. כשהגענו, גם תומר שפירר כבר נכח עם בן זוגו אבירם בטט רונן ממצמן אשדוד, וגם רוני דוד, שהיה אמור גם לפגוש את רפי שטרית משדרות, בן זוגו לאפיק, בדרך יחד עם יבגני. הספקנו לפרוק אופניים מהרכב ואז התחילו המטחים, עוצמת האש הייתה מטורפת, כמות מטחים הייתה כזאת שלא הצלחנו להרים את הראש במשך כמה דקות, התלוצצנו שבדקנו מזג אויר ולא את המצב הביטחוני באזור.
בשלב מסוים החלטנו לנסוע למיגונית שיש בתחנת אוטובוס על כביש 232 בכניסה לבארי. עמדנו בתוכה – אני, מקסים, רונן ואבירם, לעומתנו בוריס בלקין ותומר שפירר כל אחד ברכבו נסעו צפונה ולא עצרו במיגונית. פתאום התחילו להגיע מלא צעירים מהמסיבה, בנוסף נכנסה רוכבת כביש שבדיעבד הבנתי שזאת איה. עמדנו שם כ-10 דקות, התחיל להיות צפוף, הצעירים התחילו לעשן וכבר ממש לא היה מקום במיגונית מרוב הדוחק.
היו כמה דקות של הפוגה, ואז אמרתי לחברים שלי במיגונית (4 רכבים): “בואו ניסע צפונה לכיוון הבית”. התחלנו לנסוע צפונה, עברתי את צומת סעד (בדיעבד גיליתי שאבירם ורוני בשני הרכבים שלהם עצרו שם ולא המשיכו) עברתי את האלונית בכניסה לכפר עזה, שם כבר היו מלא רכבים, רוכבי אופניים, רצים ועוד אנשים. כ-300 מטר ממולי בצד הדרך בכיוון הנגדי ראיתי רכב מרוסס עם נהג פצוע. חשבתי בהתחלה שזה מרסיסי הטילים שנפלו, ראיתי את רונן עם רכבו עושה פרסה לכיוון הרכב, כנראה לבדוק לשלומו, אני המשכתי לנסוע צפונה במהירות בגלל כל המטחים.
קצת לפני העיקול של מפלסים מהאנדרטה של החץ השחור אנחנו רואים במרחק של 50-100 קבוצה עם נשקים. בשניה הראשונה מקסים אומר לי “הנה חיילים” ואני צועק “אלה מחבלים”, והם מתחילים לירות על המכוניות. בשבריר שניה ביצעתי פרסה במהירות מטורפת, תוך כדי ששמענו שריקות של כדורים ותיקתוק של פגיעות באספלט. תוך כדי כך אני מסמן עם הידיים והאורות לרכבים שמימולי שנוסעים לתוך האש. ראיתי את הרכב של רונן מגיע ממול לתוך האש ובזמן שעשה פרסה, קיבל כדור בירך, הצליח להימלט ולפנות עצמו לסעד ומשם פונה לסורוקה. בדרך עשה לעצמו ח.ע רוסי.
מימין: נעם בסוק הכותב עם חברו שנפגע: תומר שפירר ז״ל (צילום: מקסים סרדיוקוב)
שני הרכבים שלא עצרו איתנו במיגונית – אחד מהם הצליח לעבור את האזור כנראה כמה דקות לפני וניצל. עצר בדרך בכמה מיגוניות וכששמע ירי מתקרב – ברח. הנהג של הרכב השני – תומר שפירר – נהרג: ריססו את הרכב שלו ולא היה לו סיכוי. הוא הספיק להתקשר לרונן ולהגיד שהוא נפצע קשה ושיגיד לאשתו והילדים שהוא אוהב אותם ואז השיחה נותקה. אני ומקסים שישב איתי ברכב נסענו לצומת סעד, משם לכיוון נתיבות, צומת בית הגדי לכיוון בית קמה ואז קרית גת, כדי להיחלץ מהתופת ולהגיע לאשקלון ביתנו, מסע שערך למעלה משעתיים וחצי, בנס יצאנו מזה.
שני החברה שסימו משמרת בנתיבות והיו אמורים לפגוש אותנו בסינגלים ברכיבה הבינו שכבר לא תהיה רכיבה ויבגני גלסקי ז”ל היה בדרכו הביתה. הוא הספיק עוד להתקשר למקסים, לדווח על חדירת מחבלים מהאוויר ושעלינו לברוח משם, ואמרנו לו שכבר ירו לעברנו הוא היה כבר בדרכו עם הרכב הביתה לכפר עזה וזמן קצר אחרי השיחה הזאת הוא נהרג מירי על הרכב שלו באזור שדרות.
איבדתי 2 חברים קרובים, 1 פצוע. בנוסף אבא של חבר שלנו, הלל זלמנוביץ התחיל רכיבה בבארי כמה דקות לפנינו. ראינו אותו בחניה יוצא ולאחר מכן נודע שהוא נהרג. גם חיימי בנעים, רוכב שיצא מביתו בנתיב העשרה ברכיבה נהרג. מצאו את האופניים שלו ליד קיבוץ ארז. ביום רביעי האחרון עשינו כולנו יחד על-האש אצל רוני דוד. ישבנו יחד כולם עם תומר וחיימי ועוד הרבה רוכבים מהאזור וציינו סיום תקופת אימונים לתחרות שהתכוננו במשך חצי שנה שהיתה אמורה להיערך היום, אפיק ישראל.
יבגני גלסקי ותומר שפירר, יהי זכרם ברוך.
מאת: נועם בסוק, שהמשיך מייד אחרי האירוע לגבול הצפון לשירות מילואים קרבי.
הצטרפו לניוזלטר של בייקפאנל, פה:
ירי ישיר של 15 כדורים על הרכב- ויצאנו ללא פגע
ישראל אוחנה מספר: “כשהגיע מידע שחייבים לצאת, כשהגענו לשדרות, התפצלנו, אחי עם חבר ברכב ואני עם החבר עם המסחרית. כשהגענו לקראת אנדרטת החץ השחור ראינו אדם באמצע הכביש המסמן לרכבים לעצור. בדיעבד אני מבין שזה היה מחבל. אחי התחיל להאט לשוליים. אנחנו בלמנו לידם. מאחורינו היה עוד רכב של רוכבי אופניים. עשינו פרסה במהירות גבוהה והתחילו לברוח. לא הבנו מה קורה והמשכנו בנסיעה. ברגע שהמשכנו, התחילו לירות עלינו על השמשות. אני התכופפתי לרצפת הרכב עם ידיים על הראש. חבר שלי הוריד את הראש ולחץ גז תוך שהוא צועק “הרוגים הרוגים”. ספרנו אחרי זה 15 קליעים ברכב שלו, והחלונות היו מנופצים.
רכב הבריחה: 15 כדורים ויצאנו בחיים (צילום: ישראל אוחנה)
אחי עשה פרסה. הוא חייג אלי ושמע את הירי. החבר נתן גז וברח משם. הגענו לצומת שער הנגב, הרמנו טלפון למשטרה ודיווחנו על מה שקרה. תוך כדי הכניסה לעיר שדרות עברנו את הכיכר הראשונה וחשבנו שזה מאחורינו. לפני היכר השניה ראינו רכב שחור ומחוץ לרכב אדם מתכופף עם ידיים על הראש. חשבנו שזה אדם שנלחץ מהאזעקות. באותו רגע שמענו יריות, המחבלים עמדו עם טנדר לבן וירו בצרורות על כל האנשים שעמדו שם. פרססנו שוב על האי תנועה וברחנו מהעיר שמאלה לכיוון עיבים. שם כבר הבנו שיש מחבלים בתוך שדרות.
נסענו לברור חיל, לשם הגיעו כוחות מג”ב. אחרי כמה דקות הורו לנו לנסוע לקיבוץ ברור חיל ושם היינו עד כשש-שבע בערב. כל הזמן הזה אנחנו עם הטייץ, נעלי רכיבה, קליטים. אם היינו מגיעים ברכיבה כמו שרצו חלק מאיתנו, לא רוצה לדמיין מה היה קורה. כל הזמן הזה האשה והילדים היו בבית. בשש בערב ניסינו לחזור הביתה ו-50 מטר לפני העיר הרכב שבק.”
מאת: ישראל אוחנה
זה לא נגמר שם כי הטרוריסטים הגיעו לשדרות
אלון רונן משדרות, גם הוא בחבורה הזו, כבר היה איתנו בקשר בעבר סביב מבחן הביגוד שלו- בגדי Cavallo. הוא מספר:
“נסעתי חזור הביתה פול גז בלי לעצור ברמזורים או תמרורים, ההפגזה לא הפסיקה. רציתי להיות עם האשה והילדים. ראינו המון רוכבי אופנים וכלי רכב שעצרו בצדי הדרך ובמיגוניות. בצומת שער הנגב ראיתי כ-10 אנשים שבדיעבד אני יודע שהם כבר לא אתנו. ראיתי את בוריס בדרך וצפרתי לו בסימן שיתקדם ולא ישאר שם.
בכניסה לשדרות ראינו במיגונית עוד חברים שהיו צריכים להגיע, צפרנו וסימנו להם שאנחנו חוזרים. חזרנו הביתה. השארתי אופניים על האוטו ורצתי הביתה. בתוך הממ”ד התחיל לזרום הרבה מידע בוואטסאפ, עם סרטונים של רכבי מחבלים בתוך העיר עם מאגים על הגג. אשתי אמרה בוא נעלה לעמית, חבר שהיה איתי ברכיבה, הוא גר בקומה 8. עלינו, הילדים שיחקו בממ”ד. יצאנו רגע להסתכל וראינו אנשים הולכים. לא הצלחנו לעכל שמדובר במחבלים, אחרי כמה שניות ראינו אותם מדלגים לכיוון הבניין!
בשבת הבניין פתוח כי יש דתיים בבניין. באותו בוקר התעסקתי עם הדלת כשחזרתי, בלי כוונה כנראה שנעלתי אותה. בקבוצת הווטסאפ של הבניין רצו הודעות לנעול את הדלתות. רצתי למעלה לקומה 9 והורדתי את החשמל לשתי המעליות וחזרתי פנימה. אלה שלוש שעות של לחץ מורט עצבים, כזה שגורם לכל השרירים בגוף לכאוב מהלחץ.
ליד הבנין בשדרות אליו חדרו המחבלים
התקשרנו למשטרה ואמרו לנו ששולחים כוחות ולהישאר במקום סגור. לא יודעים מה קורה למטה. קיבלנו תמונות שהם שברו את חלון הלובי ונכנסו לסלון שלנו (אני גר בדירת גן). לא שמענו ירי אבל לא ידענו מה קורה. כשעתיים אחרי שנכנסו לבניין ראינו כוח חפ”ק למטה צעקתי להם שיש מחבלים בבניין. אחרי רבע שעה הם חזרו וצעקתי להם שוב. נכנסו שלושה חבר’ה חמושים, היו כמה דקות בבניין ויצאו. צעקו לי להירגע שהם פה ומטפלים בזה. חיכו לכוח ימ”ם שהגיע לעיר.
הם נכנסו לבניין, ראינו במצלמות שלחצו על כפתור המעלית אבל המעליות לא עבדו. עברו בין דירות קומת הקרקע, הדירה הצמודה לשלי הייתה פתוחה, נכנסו אליה, כל הדלתות מגואלות בדם, השכנים ברחו ברגל לקומה שנייה, ברחו לפיר בקומה השלישית והתחבאו שם שלוש שעות. אחרי שהכוח ימ”ם הגיע הבאנו אלינו עוד משפחות. היינו 5 משפחות בבית. וככה בילינו את השבת…
כל הזמן קיבלנו מידע מאנשים על אירועים שקורים בכל מקום, ואין כוחות שלנו. רואים את כמות וסוג החימוש של המחבלים ואתה לא מבין באיזה סרט אתה נמצא. רעשים שאף פעם לא שמענו. הבנו שזה לא הולך להירגע. ביום ראשון בצהריים יצאנו מהעיר על 150 קמ”ש, הילדים עם הראש למטה כדי לא לראות את הזירה. אני ראיתי רכבים מחוררים בצידי הדרך.
קב’ הווצאפ השקטה של בייקפאנל:
אנחנו נשרטנו. איבדנו את הבית שלנו, המקום הבטוח, הסינגלים שלנו הדבר שאנחנו הכי אוהבים לעשות. אני לא יכול לדמיין את עצמי רוכב שם שוב. לפעמים גם הייתי יוצא על הכבישים האלה ב-5:30 בבוקר בחושך לבד. אל חלק מהשבילים מגיעים מניר עם עד לסינגל בארי ועוברים בין כפר עזה לגדר וליד נחל עוז 500 מטר מהגדר. לא פעם ולא פעמיים רכבתי צמוד לגדר. ידענו תמיד שהמקום שמור ומאובטח ותמיד קפצו לידינו ג’יפים. היום זה לא מרגיש יותר כך.
אנחנו עכשיו בפתח תקווה, יש לנו קרובים כאן. אשה בבניין פינתה את הדירה שלה עבורנו ונסעה לאמא שלה. תמיד שמענו על הדברים האלה אבל אף פעם לא חשבנו שנזדקק. בכל סבב נסענו לבתי מלון על חשבוננו. דואגים לנו כאן ומביאים כל מה שאנחנו צריכים. זה נותן קצת עידוד.
חיינו באשליה 14 שנים והיא התפוצצה תוך כמה שעות. בית זה מקום שאתה מרגיש בנוח להשאיר את הילדים ולצאת לרכיבה, לתפוס טרמפ עד למשאית שחונה ביציאה מהעיר ולנסוע לעבוד. דברים שאנחנו לא חולמים שיכולים לקרות שם יותר. תחושת הביטחון הקטנה ביותר לא קיימת. אנו כעת מבינים את גודל האסון שחטפנו: את כל מה שהיה לנו איבדנו ברגע. גדלנו שם, כל תמונה שעולה אני יודע לזהות איפה זה. אני רכבתי בכל המקומות האלה. אני מכיר שם כל עץ. אלה דברים שלא נתפסים. אנשים נורמליים עם מחשבה בריאה לא יכולים לחזור לשם.
אל תחנת המשטרה בשדרות הכניסו טנק כדי להשתלט עליה, זה צריך להיות המקום הכי בטוח בעיר. שעון הרכיבה שלי נעצר, מבחינתי הזמן עצר באותו רגע.
מאת: אלון רונן
תודה מיוחדת לירדן גזית מאיגוד האופניים, על יוזמת פרויקט התיעוד המשותף לאיגוד ולבייקפאנל.
שתפו את זה, עם הכפתורים פה למטה: