איה מידן יצאה לרכיבת אופניים מקיבוצה: קיבוץ בארי בשבת בבוקר של ה7 באוקטובר: ״זה היה יום שבת שגרתי והתארגנתי לרכיבת השבת. מילאתי בקבוקים, ניפחתי אוויר בגלגלי האופניים והתכוננתי לצאת לדרך. שום דבר שגרתי לא המשיך מאותה נקודה.
קבעתי עם ליאור שנצא עם אור ראשון. אני מבארי לנתיבות והוא משדרות לנתיבות ושם ניפגש ונמשיך את הרכיבה יחד, כמו ברכיבות שבת אחרות. בשעה 6:10 ליאור כתב לי הודעה שהוא יוצא לדרך ושיתף איתי מיקום בזמן אמת. נעלתי את הנעליים, חיברתי את הרדאר ואת מד הדופק, שיתפתי עם ליאור מיקום בזמן אמת ויצאתי. בשעות האלה הקיבוץ (בארי) עדיין ישן. הכל שקט ורגוע. יצאתי מהקיבוץ ופניתי לכיוון עלומים. אחרי בערך 200 מטר התחילו מטחים איומים, כיפת ברזל הגיבה על כל אחד מהם. ירדתי מהאופניים ונשכבתי בתעלה בצד הדרך עם הידיים על הראש.
התקשרתי לליאור ואמרתי לו שיש מטחים איומים ושישמור על עצמו וברגע שזה נרגע אנחנו מסתובבים וחוזרים הביתה.
רכבים עצרו לידי, חלקם נשכבו לידי חלקם צילמו את הטילים. כאשר נרגע עליתי על האופניים וחזרתי את ה200 מטר לכיון הצומת של הקיבוץ ונכנסתי למיגונית. הגיעו המוני אנשים שהיו במסיבת טבע ליד ורוכבי אופניים שתכננו לצאת לרכיבה בסינגלים והמיגונית היתה צפופה. החלטתי שברגע הראשון שיהיה לי אני לא נשארת במיגונית הצפופה הזאת ואני חוזרת הביתה.
עליתי על האופניים והתחלתי לנסוע לכיון הקיבוץ
באמצע הדרך, על כביש הגישה ראיתי 3 דמויות רצות לכיווני. זהיתי אותם. הם היו העובדים של חדר האוכל, מרהט, שנופפו בידיהם וצעקו משהו. בהתחלה לא הבנתי מה הם צועקים אז טיפה האטתי עד עצירה. הם הגיעו אלי נסערים וסיפרו שיש מחבלים בקיבוץ שירו ברבש״צ ובעוד אנשים ולברוח. הם סיפרו שלקחו להם את האוטו ואת הטלפונים ושחררו אותם כי דיברו ערבית ואמרו שהם פלסטינאים.
בלי לחשוב פעמיים זרקתי את האופניים בצד והתחלתי לרוץ לכיון הצומת ביחד איתם. נעליי הרכיבה הפריעו לתנועה אז הורדתי אותם איפשהו בדרך והמשכתי לרוץ. אחד העובדים שרץ ביחד איתי אמר לי- “את לא סומכת על אף אחד. בואי נתפוס טרמפ עם רכב ונברח מכאן”. צעקנו לאנשים בצומת שיש מחבלים ושיברחו, אבל נראה שהם לא הבינו או שמעו אותנו. עברנו לצד השני של הכביש ונסינו לעצור רכב. אף אחד לא עצר לנו.
ואז ראינו שהרכבים שעברו אותנו פתאום חוזרים בנתיב השני שאחד הרכבים צעק לנו שיש יריות בצמתים ועל הכביש.
אז החלטתי לרוץ לכיוון שוקדה ומשם לנתיבות. אני מכירה טוב את השטחים האלה כי נהגתי לרוץ בכל הסינגלים האלה אבל הודעה מאח שלי שבשרה לי שירו באחד מרוכבי האופניים מהקיבוץ בדיוק בסינגל שלשם רציתי לברוח שינתה לי את התכניות והבנתי שאנחנו מוקפים.
לקב’ הווצאפ השקטה של ראנפאנל:
הבנתי שאנחנו מוקפים, צריך להכנס לשיחים
אמרתי לבחור שהיה איתי שאין לאן לברוח ואנחנו צריכים להכנס לשיחים. חיפשתי שיחים סבוכים. ופשוט בלי לחשוב פעמיים, קוצים או לא קוצים, נשכבנו מתחת ובין קוצים. ללא לדבר. בקושי עם לנשום. דרך הטלפון שלי הוא שלח הודעה למשפחה שלו שידברו עם המשטרה או מישהו מרהט שיבואו לחלץ אותנו.
שמענו את המחבלים על הכביש, הם נסעו באופנועים, רכבים, טרקטורים עם מחרשות. מסוקים בשמיים. יריות, צבע אדום בכל הגזרה, הדף חזק של משהו שהתפוצץ לידינו. בדיעבד נראה לי שזה רימון שזרקו לתוך המיגונית שעמדתי בה ממש לפני רגע והרגו את האנשים שהיו בה, ריח של שריפה באף. כל סוגי הטילים והכדורים עברו לידינו ומעלינו וידעתי שאסור לנו לקום.
בכל שעה שלחתי הודעה לעמרי שידע שעדיין לא הרגו אותי. מתוך הודעות מקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ הבנתי את כל מה שמתרחש שם והתפללתי שלא יכנסו אלינו הביתה ושהמשפחה שלי תצא מזה בשלום. כל מחשבות העולם עברו לי בראש באותו הרגע, אבל נסיתי להרגיע את עצמי ולא להכנס ללחץ. הרבה תרגילי נשימות. מתהפכת בין הבטן לגב ביחס למצב הפיצוצים וקולות היריה שמסביבנו. הקסדה של האופניים על הראש בכדי לנסות לשמור ומצניעה את משקפי השמש בכדי ששום דבר לא ינצנץ.
אחרי 7-8 שעות החבר’ה מרהט שבאו לחלץ אותנו שלחו תמונה שהם ממש לידנו וקראו לנו לצאת. רצנו לכיון האוטו והתחלנו לנסוע.
הבדואים מרהט חילצו אותי
בשלב הזה כבר היו הרבה כוחות צבא שסרקו את האיזור והם צעקו לרכב שלנו לעצור כי ראו אנשים בחזות ערבית ברכב (בשלבים האלה כבר לא מבדילים בין מערבים לבדואים). יצאנו מהרכב מהר וצעקנו לחיילים לא לירות ושהם באו להציל אותנו. החיילים ניגשו אלינו בחשש וביקשו תעודת זהות. כשהם ראו אותי הם חשבו שאני חטופה אז היו חשדניים
בשלב הזה התפרקתי על הרצפה. לא הצלחתי לעמוד ובכיתי את חיי. שאלו אם נפצעתי אמרתי להם שלא ושרק יציאו אותנו משם.
החיילים הבינו שבאמת אין כאן סכנה והם אנשים שבאו לעזור וצירפו אלינו לאוטו עוד 2 חבר’ה שהוציאו אותם מהשיחים ושחררו אותנו. ביקשו שניסע למושב פטיש כי יש נקודות כינוס. הבדואים הם אנשי שטח. מכירים את הסביבה וידעו בדיוק לאן לנסוע. בדרך היו מראות על רכבים שננטשו, רכבים שרופים, הרוסים ואין זכר לנפש חיה. האופק לכיוון ישובי עוטף עזה מלא תמרות עשן ומפוייך כולו. ערבים עצורים בצמתים עם פנלית עם העיניים וקשורים בידיים ליד כוחות צבא גדולים שכנראה נתפסו בשטח.
הגענו לפטיש ומשם עברנו למשטרת אופקים. כינוס של הרבה אנשים ממסיבת השטח שהתקיימה באיזור, חלקם מדממים, חלקם בהלם. כולם מלוכלכים מאבק וחול כי נשכבו על הרצפה וכל אחד עם סיפור האימים שלו. מספר אזעקות ומידע על חוליית מחבלים שמסתובבת באופקים הכניסה אותי לחוסר שקט ונכנסתי למיגונית שהיתה שם ולא הצלחתי לצאת משם זמן ממושך.
גיסתי ואחיין שלי נהרגו
בשלב הזה כבר יצרתי קשר עם האחים שלי. ונאמר לי שגיסתי ואחיין שלי נהרגו ומפנים את אח שלי ואחיינית לבית חולים והם הולכים להיות איתם. וגם עם אמא הצלחתי לדבר בשלב הזה. התפרקתי שם לגמרי. ישבתי ובכיתי בלי סוף. בכי של שבר שעדיין לא תופס את גודל האסון ואת גודל המזל שהיה לי בכל הסיפור הזה.
אחד הקצינים במשטרה אמר לי שיש אוטובוס שלוקח את כולם לבאר שבע ואני חייבת להתפנות כי לא משאירים אף אחד באופקים ואז קיבלתי טלפון ממנהל החדר האוכל, מרהט, ואמר לי שהוא בא לשמור עלי. הוא יקח אותי לכל מקום שארצה.
אמרתי לו שאני על האוטובוס לבאר שבע. הוא אמר לי שהוא נוסע מאחורי האוטו וברגע שארד אני עולה לאוטו שלו. ירדתי ועליתי על האוטו של החברים. נסענו דרך רהט כי הם רצו לקנות לי לאכול ולשתות. אבא של עמרי חיכה בקרית גת כי לא רצינו שהוא יתקרב לאיזור המטווח. נפגשנו איתו שם ועברתי אליו ונסענו לכפר הנגיד.
ליאור נהרג על אופניו
את ליאור הכרתי כאשר התחלנו להתארגן על קבוצה להר לעמק. הוא נכנס לקבוצה כאילו שתמיד היה שם. הוא היה חדש בעולם הטריאתלון והיה לו הרבה מאוד שאלות וניסה לשאוב ממני מידע. בגלל ההכנות שלו לאירונמן ושלי לישראמן בחרנו לרכב יחד בשבתות. ליאור פתח קבוצת וואטסאפ עם רוכבים מהאיזור בכדי לתאם לנו רכיבות שבת שהפכו להיות ארוכות יותר ויותר לקראת התחרויות. את טריאתלון אשקלון ואשדוד עשינו יחד. היינו מחכים אחד לשני בכדי לכתוב את המספרים ואת רכיבות השבת היינו מעבירים בהרבה דיבורים וצחוקים. ליאור היה מלא בחוש הומור ותמיד חיוך מרוח על פניו.
בסוף טריאתלון אשדוד, אחרי שעליתי על הפודיום וליאור צילם אותי הוא שאל- איה, מתי גם לי יהיה פודיום?! אמרתי לו שכמו שאני מכירה אותו ואת כוח הרצון שלו, אנחנו עוד נזכה לראות אותך על הרבה פודיומים. בהמשך הבנתי שליאור, השותף שלי לרכיבות שבת ולתחרויות נהרג כי ירו עליו בכניסה לשדרות. זו אבדה קשה לכולנו.
ליאור ז״ל ואיה בימים טובים יותר
הגענו אליהם הביתה והתמוטטתי
הרגשתי רע, היה נראה שאני הולכת להתעלף. והזמינו את מד״א שלקחו מדדים ואמרו שפיזית אני בסדר ושכל המדדים תקינים. לכן החלטתי לא להתפנות לבית חולים למרות שהמליצו. עצמתי עיניים ושמעתי יריות וקולות מלחמה. לא הצלחתי להרדם. כל רגע בדקתי בהודעות של הקיבוץ אם הצליחו לפנות את עמרי והילדים. רק לפנות בוקר הצליחו להוציא את עמרי והילדים דרך חלון הממד כי הדלת היתה תקועה והם הגיעו אלינו לכפר הנגיד. האופניים הצילו את חיי ומנעו ממני להיות בקיבוץ באותו הזמן, וכנראה גם את של בן זוגי ששמר על הילדים, שכן הייתי מגיעה, הוא היה יוצא עם כיתת הכוננות, שרובה לא חזרה בחיים.
את ההורים שלי הצליחו לשחרר רק הרבה יותר מאוחר כי היו הרבה חילופי אש אבל גם הם חולצו בשלום. אח שלי עבר שני ניתוחים וככל הנראה יקטעו לו את הרגל הפגועה שאיבדה הרבה דם. ואחיינית שלי עברה ניתוח להוצאת רסיסים מהרגליים והיא בסדר. דרך הודעת וואטסאפ בקבוצה של כפר הנגיד הצלחנו לקבל בגדים ונעליים לכולנו.
אני נשברת מפעם לפעם ואז מתחזקת בשביל הילדים. עדיין שומעת יריות לפעמים אך עובדת על עצמי להרגע ולהבין שזה הקול שבראש. עכשיו אנחנו מתארגנים ונוסעים לים המלח כי אני מבינה שהכי טוב לילדים זה להיות עם חברים שלהם.
עוד ועוד מידע על הרוגים ונעדרים מגיעים אלינו. וחסר עוד הרבה מידע. הדברים לא יחזרו להיות כקודמתם. ואנקדותה קטנה להומור שחור- שעון הגרמין שלי נשאר על האופניים שנטשתי. אז אם יש כוחות ביטחון שמוצאים את האופניים ואת השעון, שיסגרו לי את הפעילות בגרמין. מעכשיו יש לנו פעילות אחרת להפעיל- לאסוף את הרסיסים ולתקן את הלב השבור, שאני בספק אם נצליח לתקן. אנחנו בעיקר שבורים, מרוסקים והמומים, מתפרקים מפעם לפעם וחוזרים להיות חזקים בשביל הילדים ואומרים תודה על כך שאנחנו (עדיין) בחיים.
מאת: איה מידן
שתפו את הכתבה בכפתורים פה למטה: