הפלוטון נמתח על האספלט כמו גומי אלסטי, מתרחב ומתכווץ, נמתח ונאסף לקבוצה צבעונית. 200 רוכבים מהטובים בעולם מתחרים בנופים היפים באירופה. מאחורי הקלעים, בתוך האוטובוסים הנוצצים שלידם שעונים אופני קצה שעשרות אוהדים מנסים לגעת בהם, מסתתרים אנשים וסיפורים מיוחדים. אספתי 4 סיפורים קצרצרים שמדגימים את ההירואיות של הרוכבים. הם אנשים כמוני וכמוך, שנתקלים במהמורות וקשיים ביום העבודה שלהם, אבל הם מיד ממשיכים הלאה. מחר יהיה יום חדש!
(וגם אתם יודעים… בהפסקה הכפויה הזו בין הג’ירו לטור דה פראנס – אנחנו זקוקים למנת התרפקות חוזרת על הג’ירו).
תומאס דה גנט
כוכבו של תומאס דה גנט התחיל להפציע כבר בשנת 2009. באותה שנה הוא זכה בחולצת ההרים ובחולצת הנקודות בטור של בריטניה. ב-2010 היה שני ב-Brabantse Pijl ושלישי ב-Stere Elektrotoer. ב-2011 הוא ניצח שני שלבים, אחד בטור של שוויץ ואחד בפאריז-ניס. גם השנה הוא ניצח שלב בפאריז-ניס. אז למה לא שמענו עליו (כמעט) עד לבריחה שלו על הסטלביו, בשלב 20 של הג’ירו?
בעיקר כי הוא נמצא בקבוצה ההולנדית האנונימית יותר, ואקנסוליי. הקבוצה פעילה מאז 2008, ומשתפרת משנה לשנה עם עוד ועוד נצחונות ועוד חולצות דירוג. בין הרוכבים שלהם נמצאים חביבי הקהל קני ואן-הומל וג’וני הוגרלאנד והכוכבים לעתיד וואוט פאואלס, רומיין פליו, שטיין דפולדר וליובה ווסטרה. ועכשיו אנחנו יודעים – גם תומאס דה גנט.
עוד סיבה, מעט טריוויאלית, לאנונימיות היחסית – הוא צעיר. ילד בן 26. עד עכשיו היתה לו תחושה שהוא טוב בנג”ש ואולי בזכות זה הוא גם יוכל להצליח בהרים. הוא חשב שהוא טוב במרוצים של שבוע, ובגלל שהוא הרגיש טוב בשבוע האחרון של הטור דה פראנס 2011, הוא רצה לבדוק אם הוא יוכל להתברג למקום בין ה-20 הראשונים בג’ירו.
אחרי השבוע הראשון באיטליה היתה לו הרגשה טובה, והוא החליט לכוון גבוה יותר ב-GC – מקום עשירי כבר נראה אפשרי. בשבוע האחרון… הוא העלה לעצמו את הציפיות והחליט ללכת על מקום בחמישיה הפותחת. עכשיו, אחרי שהוא ראה שהוא יכול, הוא כבר לא מפחד וחושב שיש לו עתיד כרוכב גראנד טורים.
ובכל זאת, ולמרות כל הנאמר למעלה, הבחור עם העתיד הכי מבטיח בבלגיה, בחור שאדי “הקניבל” מרקס ולוסיאן ואן אימפה אומרים שהוא בעצמו אפילו לא יודע כמה הוא טוב, מודיע מראש לקבוצה שלו שהוא “מצטער, אבל יש לו פגישה עם אהובתו ביום שבו הטור דה פראנס מתחיל, והוא פשוט לא יכול להגיע למרוץ הכי חשוב בעולם”. איך בחורה יכולה לעמוד בפני בחור שמוותר על הטור דה פראנס, המאורע המכונן של עונת האופניים, כי הוא קבע עם חברה שלו, לפני שנתיים, שהם מתחתנים ב-30 ליוני, 2012?
אז שלחו אותו למרוץ השני החשוב בעולם. הוא ניצח את השלב הכי קשה על ההר הכי גבוה וזכה בתהילת עולם. למחרת עשה נג”ש מעולה וזכה במקום על הפודיום ובהערצתי הבלתי מעורערת. נסיך על סוס קרבון.
מטיאו “רמבו” רבוטיני
שלב 14. כ-50 ק”מ מהסיום ופארנזה ויני מחליפים לרבוטיני את האופניים. עובר אורח חביב עומד בדיוק במקום הנכון, בלבוש טיפוסי של Tifossi – תחתונים בלבד, ועוזר לחבר’ה. ה-DS והמכונאי בלחץ זמן, יש להם רוכב נוסף בראש הפלוטון. הם עוזרים לרבוטיני, שולחים אותו לדרכו ושמים רגל על הגז.
אופסס. רגע. האופניים נשארו מאחור. בערב הם הגישו תלונה למשטרה. בבוקר האופניים נמצאו. והשאר… נכתב בדברי ימי ההיסטוריה של הג’ירו:
רמבו ברח לפלוטון אחרי ק”מ בודדים מתחילת שלב 15. הוא רכב בראש הבריחה במשך כמעט כל השלב שהיה קר ורטוב כמו ביום סוער על ספינת עץ ויקינגית בים הצפוני. ואז, כשהוא נלחם בכוחות הטבע לבדו, ואפילו יכול להם (באיזשהו שלב הוא גם נפל ונמרח לרוחב הכביש אבל קם והמשיך במשנה מרץ), אחרי 172 ק”מ, ורק 400 מטר מהסיום – רודריגז הופיע מאחוריו, התגלמות הארנב של דוראסל, כאילו זו הפיסגה הראשונה של היום הראשון בג’ירו, והופ עובר אותו.
אבל מטיאו שלנו לא רכב סתם כך 150 ק”מ לבד על מנת להפסיד על קו הסיום! הוא גייס את שאריות האדים של כל הג’לים שהוא אכל במשך כל היום, השקיע את הוואטים האחרונים שהשרירים שלו הסכימו לתת וניצח!
ובעצם, כל היום ה”אפי” הזה בכלל לא היה קורה אם המקרה המוזר של האיש עם התחתונים והאופניים הזרחניים היה נגמר אחרת…
טיילור פיני
אני מודה. אני חולה על הילד הזה. מתה עליו. אני יודעת שאולי היו מאשימים אותי בגזילת תינוק מהעריסה אם משהו מהמחשבות שלי היה הופך לאמיתי. הרי הוא כל כך צעיר ואני… כבר לא.
בכל אופן, “השען האמריקאי הגדול הבא” כבר מספק קבלות. הוא ניצח בנג”ש הפרולוג. הוא סבל במשך שלושה שבועות, ובמיוחד בשבוע האחרון בדולומיטים, מנסה להעביר את גופו העצום (כמעט שני מטר ולא מעט קילוגרמים) במעברי הרים מעוטי חמצן. הוא חי את הציטוט הכי מפורסם של פורסט גאמפ – Shit Happens – כשבנג”ש במילאנו הוא עקב אחרי שוטר על אופנוע, שלא הקשיב לתיאור המסלול בבוקר ופנה לכיוון הלא נכון.
לא רק שהטיפשות הזו גרמה לו להפסיד את השלב, היא גם, כשקרתה נראתה כמה שתגרום לו להפסיד את המקום היחיד שיש לארצות הברית לתחרות הנג”ש באולימפיאדה, בגלל שאין לו תוצאה טובה במסלול נג”ש של מעל 40 ק”מ בתחרויות השנה. בעסה. בהמשך הוא יקבל את הכרטיס הבודד יותר במזל ובהחלטה תדמיתית (כי דייב זבריצקי הולך להיות מעורב, כנראה, בשערורית סמים של יו.אס.פוסטל – למרות שהיום יתכן מאוד שהוא זך ונקי).
הילד הזה גדול, ולא רק כי הוא כמעט שני מטר גובה… יש לו גם גנים מדהימים, עם אבא רוכב עבר מפואר ואמא עם עבר מפואר לא פחות. דיוויס פיני זכה בשני שלבים בטור דה פראנס ובמדלית ארד אולימפית בנג”ש של 100 ק”מ, קוני קרפנטר-פיני זכתה במדלית זהב באולימפיאדת לוס אנג’לס. הוא חי בלוקה שבאיטליה ובבולדר, קולורדו, שבארה”ב, דובר איטלקית שוטפת (יתרון משמעותי בהתמודדות עם קהל גרופיות מקומיות שגילו אותו במהלך הג’ירו והתחילו לתת לו פתקים עם מספר הטלפון שלהן) וכותב בלוג מרתק ומרגש על חייו.
בסרטון הקצרצר הבא רואים קטע מהנג”ש הקבוצתי של BMC בורונה. הם היו אמורים לנצח את השלב הזה אבל הכוכב הגדול, שהיה אמור לקחת חלק ניכר במאמץ, טיילור פיני, נפצע בסיום שלב 3, יום וחצי לפני כן, בדנמרק. במהלך ספרינט הסיום, בחור איטלקי בשם פרארי חתך את קאבנדיש שהתרסק אל תוך האספלט, ביחד עם עוד חצי מהפלוטון. פיני, שהוביל עם החולצה הורודה באותו שלב, היה קרוב מאוד לאירוע ונפל גם כן. כנראה ששפיץ את גלגל נכנס לו לקרסול וחורר אותו. לא כל כך ברור לי איך הוא עבר את קו הסיום, היתה מעורבות בלתי ברורה של בלגן בתוספת אמבולנס, אבל בסוף הוא עמד על הפודיום עם תחבושת וחולצה ורודה.
החוויה הלילית של פיני כללה טיסה בחזרה לאיטליה, ביקור בשני בתי חולים, תפירה ומעט שינה. למזלו למחרת היה יום חופש והנג”ש הקבוצתי היה ביום שלאחר מכן. הנג”ש כבר התברר כמשימה לא פשוטה לחלוטין. לא היה לו כוח ברגליים כתוצאה מהתאונה וכנראה שהחולשה זלגה לו קצת לראש. בסרטון רואים אותו לוקח את הסיבוב בזוית רחבה מדי, עושה קרוס בדשא, ממשיך בנסיעה ומנקה את ה-derailer מעשבים שוטים. הילד שולטתתת!
טים נט אפפ
אפשר גם להזיל ריר על קבוצה שלמה. יש להם מדים יפים ומדליקים (אמנם לא כמו שלנו ב-BIKEPANEL) אבל, איך הולך השיר? כחול ולבן זה הצבע שלי? הם צעירים ויפים ובתור קלף משוגע הם נתנו כבוד להזדמנות שנקרתה בדרכם, והרי ה-Panache הוא המהות של הרכיבה התחרותית בשבילי.
נט אפפ החלה את דרכה בשנת 2010 בתור קבוצת קונטיננטל וכבר בשנה הראשונה השיגה 6 נצחונות, 30 רוכבים דורגו בעשיריה הראשונה במרוצים שבהם התחרו ובסך הכל היו הקבוצה החדשה הכי טובה לשנת 2010 בדירוג ה-UCI. ב-2011 הם כבר היו פרו-קונטיננטל וזכו בהזמנות למרוצים מפורסמים יותר (פאריז-רוביי, הטור של בריטניה, הטור של אוסטריה) וזכו בפודיומים. השנה הם לקחו את ה-TTT של סטימנה קופי ובארטאלי. נחמד להם ביחד.
זאת קבוצה עם אוריינטציה גרמנית, למרות שהם בעצם 17 רוכבים מ-9 מדינות. ה-DS המובילים הם גרמנים, המפורסם ביניהם הוא יינס הפנר. הפנר הוא יוצא מזרח גרמניה, מהתקופה שחומת ברלין עמדה, אקדמיות ספורט לנערים היו לתפארת המדינה וכל הדרכים לפודיום היו כשרות. הוא רכב בקבוצת פנסוניק ואחר כך הצטרף לטים טלקום. הוא השתתף בטור, ואף הגיע עשירי פעם אחת, הוא לבש את החולצה הורודה של הג’ירו במשך 11 ימים, והיה אלוף גרמניה. אחרי פרישתו מרכיבה מקצועית, הוא עבר לניהול ומחלטר מדי פעם ביורוספורט גרמניה.
את הזכות להשתתף בג’ירו הם קיבלו על סמך החלטה לא אהודה של הנהלת הג’ירו. לכל תחרות של ה-UCI מגיעות כל קבוצות ה-פרו-טור ומעבר להן מוזמנות עוד מספר קבוצות, לרוב פרו-קונטיננטל שרשומות במדינה בה המרוץ מתקיים. נט-אפפ הם גרמנים, כמו שאמרנו, והם “לקחו” את המקום של אקווה-סאפונה האיטלקית. התקשורת האיטלקית וחלק מהפלוטון האיטלקי לא הבין את ההחלטה, אבל, בדיעבד, מיקלה אקוורונה, ה”דון” של הגי’רו מרוצה מאוד מבחירתו, כפי שפירסם בבלוג האחרון שלו בסייקלינג ניוז.
הרוכב הכי מוכר שלהם, כרגע, הוא יאן בארטה. רוכב צ’כי בעונה לא רעה בכלל. חוץ מזה שהוא הרוכב היחיד של הקבוצה שאפשר לכתוב את השם שלו בעברית, הוא גם לקח מקום שני בשלב 14 של הג’ירו. הוא רוכב אגרסיבי שנותן את כל מה שיש לו. ביום ההוא הוא הצליח להתברג בקבוצת הבריחה החשובה של היום, 60 ק”מ מתחילת השלב. בהר הראשון הוא ברח מהבריחה והוביל ב-40 שניות. אבל זה הג’ירו, ומזג האויר בהרים מתעתע ומהווה גורם חשוב. היה כל כך גשום ועגמומי שבארטה מאוד נזהר בירידה. כל כך נזהר עד שבסוף הירידה הוא כבר לא היה ראשון, וכשהשמש זרחה הוא ראה את הגב של אנדרי אמאדור (שינצח את השלב בסוף היום). הוא נלחם ונלחם על כל מטר בכביש, לאורך הכביש ולגובה ההרים וכשהוא סוף סוף הגיע לאמאדור, 7 ק”מ מהסיום, עתודות האנרגיה הדלדלו לאט לאט.
5 ק”מ מהסיום והשמש שוב בחרה להסתתר מאחורי העננים. הפלוטון מצמצם את הזמן מקבוצת הבריחה עד ל-45 שניות בלבד, 4 ק”מ מהסיום. בחוד נשארו שלושה רוכבים: אמאדור, בארטה ודה-מארקי. ק”מ אחד מהסיום, בארטה שוב נתן את כל מה שנשאר לו והפעם זה הספיק למקום השני.
אהה, כן. עוד משהו שעושה לי את זה: מבטא. כן, תטענו שאני סנובית, אבל מבטא מעביר לי חשמל בגוף. אם הם מדברים באיזושהי שפה מרכז אירופאית בניגון עתיק וכבד (גרמנית-שוויצרית מקבלת 2 נקודות אקסטרה) אני כבר שלהם, הרבה לפני ה”בוקר טוב”.
בסרטון למטה רואים ושומעים את אנדראס דיטציקר (השד יודע איך מבטאים את השם שלו, ולא, זאת לא היתה בדיחה קודם. באמת אי אפשר לכתוב את השמות שלהם באותיות עבריות) מדגים איך עושים לי נעים בגוף.
ריידר האסיידאל
אני חושבת על ריידר האסיידאל ונאנחת, חיוך מטופש מסתמן לי מאוזן לאוזן. הסיבה פשוטה, הגיונית וברורה למדי. כל וידאו שלו, כל ראיון, כל פעם שאני רואה את גומות החן שלו, אני נמסה ושוכחת למה אני רואה את הווידאו. לא יכולה להתרכז. ‘צטערת.
הוא כל כך מקסים עד שמסתבר שלא רק אני רוצה לאמץ אותו (לחיקי) – הטלוויזיה הנורבגית כמעט נתנה לו אזרחות. מסתבר שיש כפר דייגים קטן בנורבגיה הקרוי האסיידאל, ממנו יצא סב-סבו והיגר לקנדה. יש לו שם משפחה שמאוד תשמח לארח אותו, אם וכאשר. גם אני אשמח לארח אותו, אם וכאשר.
את סיפור המירוץ של ריידר אפשר לצייר כמו מפה של שלב הררי במיוחד, עליות וירידות, ספרינטים ומישורים. הוא לבש את החולצה הורודה במהלך המירוץ במשך 3 ימים, אבל לא ברציפות. הוא זכה בחולצה 4 פעמים (שלב 7, שלב 9, שלב 14, שלב 21), הפסיד אותה 3 פעמים (שלב 8, שלב 10, שלב 15), אבל החולצה הכי חשובה, על הפודיום האחרון והקובע במילאנו – שלו.
הוא ניצח את ג’ואקים רודריגז ב-47 שניות בנג”ש האחרון, וב-16 שניות בסך הכל, אחרי כ-3,500 ק”מ ו-21 יום של שכרון חושים.
מאת: רותי פולוילר
רותי פולוילר עברה לספורט הגלישה באינטרנט אחרי “וי” על צלילה, רחיפה וטריאתלון, עקב פריכיות יתר ונטייה אפסית לאתלטיות. עוקבת אחרי עולם האופניים עוד מהתקופה של גרג למונד, ובאובססיביות – כבר שני עשורים. מעדיפה להתרכז באנשים על האופניים ובסיפורים האישיים מסביב. לבלוג של רותי בטאמבלר.
