יש רגעים שבהם רוכב הופך להיות גדול מהמירוץ עצמו. זה קורה כשהוא מגדיר מחדש את הגבולות של מה אפשר ומה אי אפשר לעשות על מסלול מסוים. עד אתמול היה די מקובל שבטור של פלנדריה אי אפשר לנצח בבריחת יחיד של מעל 40 קילומטרים ואז הגיע פיליפ ז’ילבר.
כתב: יניב שור
הטור של פלנדריה אתמול ופריז רובה בשבוע הבא לא דומים לשום מרוץ אחר. בפלנדריה אלו הגבעות שגורמות לפלטון לנוע בעצבנות 130 קילומטרים לסיום, ובפריז רובה אלו קטעי הפאבה המתישים. בשני המרוצים אי אפשר לנוח ויש מאבק של שעות על מיקום בקדמת הדבוקה שמבטיח הגנה יחסית מתאונות והפתעות. הטור של פלנדריה אתמול סיפק הכול מהכול – טקטיקה, דרמה, תאונות, תקלות ובריחה הרואית אחת שהספיקה.
פיליפ ז’ילבר
כבר היה אלוף עולם, הוכתר כמלך הארדנים וניצח קטעים בג’ירו ובטור. אבל בשנתיים האחרונות הייתה תחושה שהוא כבר מעבר לשיא, וההישג הגדול ביותר שלו ב-2016 היה האליפות הלאומית. מי היה מאמין שהקריירה שלו תתרומם לשיא חדש דווקא בקבוצה עתירת כוכבים כמו קוויקסטפ, ודווקא על הפאבה שאף פעם לא היה ההתמחות שלו?
ההתקפה של ז’ילבר 55 קילומטרים לסיום הייתה רק חלק מהטקטיקה של קוויקסטפ, ואני מניח שהייתה ציפייה שהיא תיסגר. מי חשב שאפשר להחזיק 55 קילומטרים בראש מרוץ כמו הטור של פלנדריה? אבל ז’ילבר לחץ כל כך חזק על הקווארמונט עד שלא נשאר אתו אף אחד. אז הוא המשיך. מה שקרה אחר כך כבר יכנס לספרי ההיסטוריה של המרוץ – ז’ילבר בחולצת אלוף בלגיה נתן את רכיבת חייו וניצח את המרוץ כנגד כל הסיכויים.
פטר סאגן
פיטר נכנס למירוץ כפייבוריט, הוא הרי פייבוריט בכל מרוץ כבר כמה שנים, רק שלאחרונה הוא לא כל כך מנצח. סאגן נפל על הפרצוף פשוטו כמשמעו עם 15 קילומטרים לסיום, לאחר שפגע כנראה במחסום דרך בצד העלייה בניסיון להתחמק מהפאבה. אבל למעשה הוא נפל על הפנים כבר 90 קילומטרים לסיום, ואולי כבר בתחילת האביב.
מי שעוקב אחרי הפייסבוק של בייקפנל יודע שמה שקרה בטור של פלנדריה היה צפוי – הקבוצות למדו לפרק את סאגן דרך התקפה בשלב מוקדם של המירוץ. סאגן ללא קבוצה חזקה פשוט לא מסוגל לסגור כל התקפה או להיות כל הזמן מקדימה. הפעם זה קרה על המור שחזר למירוץ אחרי כמה שנים של הפסקה. סאגן מעט מאחור, בונן וז’ילבר מקבלים מיד הודעה לאוזניה ומתחילים ללחוץ מקדימה – לא משנה כמה סגאן חזק, הדרך כל כך צרה שהוא בכלל לא יכול להגיע קדימה. בהחלטה תמוהה משהו בורה שלחו רוכב לבריחה אז אפילו מעט התמיכה שיש לו הצטמצמה.
סאגן הוא רוכב על וזה לא ממש פועל לטובתו. קודם כל, אף אחד לא עוזר לו ואף אחד לא עובד אתו. הוא צריך לסגור לבד ואם הצליח לברוח הוא צריך לעבוד יותר מכולם. עד כאן אין שום דבר מיוחד שרוכבי-על אחרים לא התמודדו אתו. מה שכן מייחד את סאגן הם ההחלטות השגויות שלו בתוך המירוץ.
בתחילת שבוע שעבר סאגן שבר את השיאים של עצמו כשבמו ידיו הגיש את הניצחון לגרג ואן-אברמט בגנט-ווולגם. סאגן לא היה מרוצה מכך שניקי טרפסטרה לא עובד אתו, אז הוא פיצל את קבוצת הבריחה. אחר כך הוא ניסה לגשר לבד ונכשל. בניגוד לסגאן, טרפסטרה הוא לא רק רוכב חזק, הוא גם יודע להתנהל, ואת ההישגים הכי גדולים שלו עשה דרך הראש. למשל כשהשאיר את סאגן ביחד עם עוד 10 כוכבים מאחור בפריז רובה, בידיעה שהם לא יעבדו ביחד ולא יהיה מרדף מסודר. גם אתמול המרוויח הגדול של כל הדרמה היה אותו טרפסטרה שמצא את עצמו על הפודיום במקום שלישי.
הנה הטעות של סגאן בשבוע שעבר למי שפספס.
טומי-גאן (טום בונן)
איזה רוכב. איזה קלאסה. בתחילת השבוע אמר בראיון “אני לא הולך לרכב את הטור של פלנדריה האחרון שלי בתוך הדבוקה”. אמר ועשה. עם קצת יותר מזל הוא היה עומד על הפודיום, עם קצת פחות מזל הוא נאלץ להחליף אופנים פעמיים ברגע הכי לא נכון ונעלם מתמונת המירוץ. טום בונן כותב את הפרק האחרון בקריירה האדירה שלו. אני לא יודע אם יצליח לנצח בפריז-רובה אבל על הטור של פלנדריה הוא יכול לסמן וי גדול למרות התקלה הטכנית המתסכלת.
טקטיקה מנצחת
היא כזאת שמשאירה את כל האופציות פתוחות. קוויקסטפ פיצלו את הדבוקה 90 קילומטרים לסיום. על פניו המצב שנוצר הוא שבונן וז’ילבר מקדימה מאלצים את סגאן וואן-אברמט לרדוף. אבל בפועל קורה הרבה יותר. בשני הפיצולים, גם הקידמי וגם האחורי יש טרמפיסטים. אלו שיושבים על בונן בבריחה בלי לעזור, ואלו שיושבים על בורה ו-BMC ברדיפה בלי לעזור. ברגע שהמהלך יסתיים והבריחה תיסגר הטרמפיסטים האלו רעננים ויכולים לעשות את המהלך שלהם. הנוכחות של טרמפיסטים כאלו מכבידה על הסגירה, במיוחד כאשר חלק מהם מאחור שייכים גם הם לקוויקסטפ (טרפסטרה כבר אמרנו?) ולחלק אחר מלפנים קוראים אלכסנדר קריסטוף. בקבוצת הרדיפה, המצב הזה לא אפשר לסגירה להתארגן מספיק מהר ובסופו של דבר אילץ את ואן אברמט וסאגן לעבוד ביחד כדי להשאיר סיכוי. מלפנים קוויקסטפ מבצעים פיצול נוסף עם ז’ילבר כדי לאלץ גם את קריסטוף וואנמרק לעבוד. המהלך מתברר כמהלך המכריע של המרוץ, אבל גם אם לא, קוויקסטפ היו מוציאים אחריו את בונן או טרנטין – משהו מכל זה היה תופס.
גם לסקיי יש מספיק כוח למהלך כזה, אבל הם משום מה בחרו להוביל את הדבוקה עם 4 רוכבים ברכבת – מישהו צריך להגיד להם שהטור הוא ביולי. בקלאסיקות זו לא הדרך.
שווים יותר משורה
- אפשר לכתוב ספר על הנאחס של ספ ואנמרק. כל פעם הוא נופל על משהו אחר. הפעם גם בהסתכלות שלישית על הוידאו אי אפשר להבין מה בדיוק קרה לו. פשוט התרסק חזק ללא שום סיבה נראית לעין. נכון שבקוויקסטפ שמחו שסגאן יצא מהמרוץ, אבל במיקום בו היה, ואנמרק היה מסוכן להם לא פחות. חוסר מזל מטורף.
- אומרים שאף אחד לא זוכר את הסגן של בר-כוכבא, אז אומרים. אנחנו דווקא כן נזכור את המקום התשיעי בטור של פלנדריה כי מפאר אותו סילביאן שבאנל. בגיל 37 הבחור הזה מגיע לכל מרוץ כדי לירות הכי גבוה שהוא יכול, כאילו שהוא רוכב בן 20 שצובר ניסיון. שבאנל ללא ספק מעבר לשיא אבל זה לא מפריע לו להמשיך לנסות.
- גרג ואן-אברמט נמצא בעונה חלומית שלמעשה התחילה עוד בריו עם המדליה האולימפית. גם כשהוא מתרסק 40 קילומטרים לסיום הוא עדיין מסיים שני, אחרי שעשה את רוב העבודה מאחורי ז’ילבר. בגנט-ווולגם לא רק ניצח את סאגן אלא גם הראה שהוא חזק ממנו. מי שהיה במשך כמה שנים טובות “מר כמעט” הופך ב-2017 להימור בטוח בכל מרוץ והביטחון שלו בשמיים.
פריז רובה – אי אפשר לחכות
בשבוע הבא הגיהנום של הצפון והתחרות האחרונה של טום בונן. אי אפשר לנסח את זה טוב יותר מיורוספורט: The hell of the north, a hell of a rider
עם כל הכבוד לבונן, אף אחד לא מגיע למרוץ כדי לפרוש לו שטיח אדום. וזה עוד לפני שדיברנו על תקלות, תאונות ופנצ’רים. סאגן מגיע מ א ו ד מתוסכל, ואנמרק מגיע נחוש מאי פעם וסקיי עוד לא אמרו את המילה האחרונה באביב הזה. בשנה שעברה טוני מרטין התיישב בראש הדבוקה 100 קילומטרים לסיום ופרק את המירוץ לגורמים. גם אז סגאן היה מהמפסידים של המהלך הזה. השנה מהלך כזה מתבקש – קטושה, קוויקסטפ, BMC או סקיי – מישהו יעשה את זה. 80 קילומטרים לסיום זה יער ארנברג. מי שלא ייכנס במיקום טוב יגיד שלום למירוץ.
יהיה מרוץ חם, לא לפספס!
מאת: יניב שור
מנוי חינם על מגזין BIKEPANEL: מחכה לכם פה – למידע נוסף
אנחנו מעריכים את התגובות והשיתופים שלכם!
