עברו כבר כמה חודשים מהתחרות, וגל צחור נמצא בעיצומו של המאמץ לקראת KIA EPIC ISRAEL שיתרחש באותו האזור ב 18-20 בספטמבר 2014. אחרי פתיחה כל כך מוצלחת בשנה הראשונה של התחרות, יש סיכוי גדול מאוד שכמות המשתתפים המוגבלת (250 זוגות בלבד) תתמלא תוך זמן קצר מאוד מתחילת הרישום (סמנו ביומנים והכינו את העכברים – 1.2.2014 באתר התחרות).
חשבנו שנכון יהיה לעצור שנייה, ולדבר אתו על Epic Israel הראשון לזכר גיורא צחור מתוך חלוף הזמן. חשבנו שראוי לנשום עמוק, להסתכל פנימה ואחורה. לנסות להבין את הצד שלו לגבי מה היה לנו פה? איך הוא הרגיש בתהליך המרגש הזה, ומדוע זה הצליח כל כך?
“דמיינתי, קיוויתי, שככה זה יהיה”
יש גבול למה שנמצא אצלנו בהגה, בשליטה שלנו. אבל את זה לא יכולנו לצפות בדיוק!
בהרבה מהרכיבות שלי אני רואה חולצות פינישרס. זה מרגש אותי ומשמח אותי. אני רואה את הרוכב הזה ואני אוהב אותו. בא לי ללכת ולחבק אותו. הוא כמו “בן-צוות” שלי מהצבא. אני מרגיש שיש הכרת תודה הדדית – מודים לי על Epic Israel, ואני מודה לרוכבים כי שהם באו. קיבלנו עשרות מכתבי תודה. זה היה מהמם. אני כבר בדרך אל ראיתי שזה הולך להיות משהו מצוין. אבל התוספת של מצב-הרוח של התחרות נוצרה על ידי האנשים. המקום אפשר, אבל את האווירה עצמה האנשים הביאו.
הרבה שלא השתתפו אומרים “וואו איזה טעות, איזה טעות”. היום קיבלתי כמה פניות מרוכבים של שנה שעברה ששאלו אותי האם ינתן להם head start ביום הרישום של 2014. אני עוד לא יודע מה יהיה ברגע הפתיחה, אבל אני יודע שהיה באזז מאוד גדול ויש הרבה שלא השתתפו ואמרו שיהיו. ההתלבטות היא האם לתת לאלה שנתנו אמון בפעם הראשונה אפשרות רישום מקדימה? בדרום אפריקה – עושים הגרלה. משלמים דמי הגרלה של כ 20 שקלים לקרן לפיתוח אופניים ואז נכנסים להגרלה, כלומר אין פריבילגיות… השנה נסגור את ההרשמה 4 חודשים מראש – היא תפתח ב 1 בפברואר ותיסגר ב”Sold Out” או ב 18 במאי.
מאות רוכבים יצאו לחוויה ראשונית שלא היתה כמותה בישראל. צילום: דורון כורש
תחושה מחבקת ושמחה. הרוכבים מחבקים.
התחלנו לעבוד על 2014 עוד לפני תאריך האפיק הקודם: רישום ב UCI , Technical Guide, התחייבות על הפרסים הכספיים שהם דורשים וכו’. איך שהסתיים Epic Israel 2013, חוץ מהשמחה הרגשתי עול מאוד כבד – צרך לשמור על האיכות ולקחת את כל רוח ההתנדבות שהיתה, והתרומות (קיבלנו כתרומה הרבה מאוד כסף לעזור לקומם את מפעל ההנצחה הזה לגיורא צחור), את כל זה צריך להפוך לקיים ושריר במונחים שהם גם מערביים עסקיים – להפוך את זה לבר קיימא, המשכי ועקבי. המטרה היא להפוך לכזה בלי לפגוע ברוח Epic Israel הראשון לזכר גיורא צחור:
- הרצון למקצועיות קצה
- שאיפה לשלמות
- ירידה לפרטים
- הבנה עמוקה את צרכי הרוכב
- ויחד עם זה – רוחב לב, נדיבות, פיזור אהבה, רצון שזה יהיה שלם.
דביק, אבל אמת: שמחה, אהבה, כיף ואחוות רוכבים הורגשו בכל שלושת ימי התחרות. צילום: דורון כורש
רוח גיורא צחור
שבוע לתחרות, וידעתי שיש לי כמה צווארי בקבוק שבהם אני לא יודע בדיוק מה יהיה. הרבה דברם קורים במקביל ואני לא בדיוק יודע חוץ מאת הדברים הברורים. על כן העמדתי לידנו חמישה אנשים שתפקידם: “מחכים”! אלה אנשים קצה – שנוחתים על הרגליים תמיד. יכולים לעשות הכל: לסגור אזיקון, להניע גנרטור, לנהוג טרקטורון… כל אחד overqualified לכל אחד מהדברים שתחרות כזו יכולה לצרוך בהתראה קצרה. זה חלק מהרוח של גיורא צחור – המורשת שלו: לחשוב על מקרים ותגובות, לרדת לפרטים ברמה הכי עמוקה שאפשר ולא להשאיר אבן לא הפוכה מהאבנים שראיתי אז.
הגישה היא ששום דבר לא אקראי – זה משהו שספגתי בבית…
אני מודה שלא עשיתי שום דבר בחיים שלי ברמת מחויבות והתכוונות כמו שעשיתי את Epic Israel לזכרו. זה גם מפעל הנצחה שאמור להיות ראוי (סוביקטיבית), אבל בתור מפעל הנצחה ראוי עבורו, הוא צריך לעמוד בקריטריונים מתאימים שהם מהקשוחים, המקפידים והתקתקניים ביותר שיש בעולם. בכל מקום שיש סיכוי לתקלה אתה נערך. זה האיש ואופיו… וזו המורשת שלו.
היום הראשון הוציא את הכבישוניות מרוכבי השטח. הגדולה בפרספקטיבה היתה התמהיל השונה לחלוטין בשלושת ימי התחרות. צילום: דורון כורש
הצצה לרמת המורכבות של אירוע בסדר הגודל הזה
היו המון תדריכים לכל צוות: צוותי Feed Zone, שבכל אחד כזה יש מנהל, מתנדבים ופק”ל. רכבים, נגרר, ועוד אחד אם צריך. צוותי שטח – מנהלי מסלול ומסמנים. מחסלים ומנקי שאריות ואוטו זבל.
אופנוענים – ארבעה כדי שכשנפתחים פערים גדולים – שאף רוכב לא ירגיש לבד… התחרות אתו. לא זרקו אף אחד להסתדר לבד בשממה. שהרוכבים ירגישו עטופים! האופנוענים הם מרשלים, מפני דרך, והם הכירו את המסלולים היטב, וגם הם מכסים את כל השטח בין העיניים של המרשלים. כל 2.5 ק”מ בממוצע עמד מרשל. היו 40 מרשלים ביום השני. משרד, צוות הפקה, צלמים, טייס ומסוק שכור…
צוות טכני של כפר התחרות, מרפאה, פרמדיק על טרקטורון. שלושה אמבולנסים שדילגו לאורך המסלול… אחד מהם לטיפול נמרץ. “אט”ן”. אבטחה רפואית, מעסים, DJ וכרוז…
משטרה – היו הרבה שוטרים לסגירות כבישים. יומיים לפני התחרות כשקיבלתי את המחיר – לא ידענו מה לעשות! עשרות רבות של אלפי שקלים. חזרנו חזרה לתכנון מחדש. היה קשה להגיע לרישוי אבל מרגע שהתחלנו לעבוד בפועל, השוטרים היו מאוד מקצועיים ואיכותיים. נהוג לאמר הרבה דברים על המשטרה – הם נכונים חלקית עד יום הזינוק. החל מיום הזינוק היה שיתוף פעולה שפשוט ראוי לציון לשבח.
שופטים – נבחר הצוות הכי טוב בישראל בעיננו. פנינו לג’ואל ועידו שנה לפני התחרות והם הסכימו מייד. הסטנדרט שהגדרנו הוא של גביע העולם וביקשנו רשימת דרישות שתגבה את הסטנדרט הזה. עידו בערב מתנדבים אמר שהוא לתומו שלח את הרשימה (הוא ידוע בתור אחד שיורד לפרטים – רשימה ארוכה עד רמת מכשיר הלמינציה…), ואחרי ששלח היתה דממה. הוא חשב שמתעלמים או שנטשו את הספינה… לאט לאט התחילו להגיע ניוזלטרים, דפי הנחיות לצוותים, לוחות זמנים, ישיבות צוות. ביום תרום התחרות הוא הגיע לעמדת השופטים וכל הדברים שביקש, כולל מכשיר הלמינציה, היו שם. ג’ואל אמר שלא צריך להגיד תחרות כמו בחו”ל כי לא כל ההתחרויות בחו”ל הן ברמה של Epic Israel לזכר גיורא צחור…
הרבה כוחות טובים תרמו לדבר הזה. הסביבה שבה קמה התחרות. הדרך בה סיפקנו את המוצר, הרצון שזה יהיה טוב עבור הרוכבים שבלט לרוכבים – זה יצר רתימה. האופנוענים באו ואמרו “איך זה שאין לנו (בענף האופנועים) דבר כזה”. רציתי שאנשים יחזיקו את הידיים על הראש ויגידו “וואו!”: מההכנה, מהמקום, מהזינוק…. איזה יופי זה כמו חו”ל פה. שחווית המשתמש והתחרות עצמה תוציא את התגובה “אללה בחתי ישמרני האל. איזה דבר…”.
דברים שאני חוויתי – רציתי להעביר לרוכבים. הייתי בהרבה תחרויות – אליפויות עולם, אפיקים. אמנם אם אני מתיחס לטובה שבתחרויות שבעולם (הקייפ אפיק) – אין לנו עדיין את התשתית והמשאבים שלהם. אבל מבחינת חווית משתמש והתחושה שהתחרות מספקת אנחנו אתם ראש בראש ולשם חתרתי. גם הרוכבים והצוות וכולם יישרו קו. היה לנו חשוב לא להיות קטנוניים. לא להתקע על שטויות. למישהו חסר משהו? תיקח יותר… כל מה שיכולנו לעשות לשפר ולטייב את המוצר ולתת שירות הכי טוב שאפשר – זה מה שעשינו.
היום השני היה אתגרי במיוחד, עם מאבק הירואי במסלול ארוך וקטלני, גשם ובוץ. אפיק אמיתי. צילום: דורון כורש
300 רוכבים ב 2013. בשנה הבאה ננסה להגדיל ולהשתפר
חזרתי הרגע מפגישה עם שרת הספורט – הוכרזנו כאירוע דגל כאחד מ 15 אירועים בישראל – אצטלה לאומית. שיווק דרך לשכות של משרד התיירות ובקמפיין שלו. אנחנו מופיעים בלוח ה UCI והתחלנו לקבל פניות מקבוצות בחו”ל.
החסם הוא המתקנים והקושי שנתמודד איתו הוא להתמיד ברמת השירות והמוצר. כמות מיטות, חדר האוכל… להאכיל 600 איש במקום אחד… קשה! קו זינוק, צריך שטח גדול לאוהלים ויש עוד הרבה אתגרים. הגשם השאיר אותנו ערים שני לילות בעבודה כל הלילה, בדיקות ושינויים חוזרים, בדיקות בבוקר וכו’. בסוף לקחתי החלטה אמיצה להשאר על המסלול אחרי שבלילה שינינו אותו ושוב חזרנו למקורי. בשלוש וחצי לפנות בבוקר הסתכלתי על מכ”מ הגשם וחזרנו חזרה למסלול המקורי. בנקודה מסוימת חשבנו לבנות ממש חממה מעל כל האוהלים- לא רצינו שהרוכבים ירגישו באסה באוהל מתחת גשם. כיסינו בניילונים אחרי התדריך בלילה.
הסקר ששלחנו אחרי התחרות נראה קצת כמו סקר בסין הקומוניסטית… אנשים באופוריה איבדו את הביקורתיות… אבל יש מה לשפר: למשל את ההערכות בכפר התחרות. בשנה הבאה היא תתחיל הרבה זמן לפני האירוע – לפחות שמונה ימים לפני ולא חמישה כמו השנה. האוהלים יהיו יותר ארוכים…
מסלולים – בעיני מקצועית מבחינת קומפוזיציה של מסלול ובעיקר בהיבט שלם של טור זה עבד הייטב. המסלולים יהיו אחרים בשנה הבאה, אבל הקונספט ישאר: יום ראשון ובו “נחיתה רכה” עד כמה שאפיק מאתגר צריך להיות “רך”, יום אמצעי משמעותי, ויום אחרון יום מרתון קלאסי עם יותר סינגלים ותמהיל לשבילים. having said that שמחתי לגלות שהמנעד של המתייצבים היו מוכנים לאתגר. אני חושב שאפשר טיפה להקשיח את האתגר בעיקר ביום הראשון. זה צריך להיות מתכלל – להביא יכולות שלמות של מרתון רב שלבי והרוכב יתמודד עם מגוון.
ניתן את הדעת לכך שאנחנו ב 18 בספטמבר ב 2014 שזה חודש מוקדם יותר ויהיה הרבה יותר חם. נערך מבחינת תחנות רענון ויותר מים… (השינוי יהיה בגלל החגים ובגלל הלוח הבינ”ל. באוקטובר האנשים מחוץ לעונה). יבואו רוכבים ועיתונאים מהשורה הראשונה שיפיצו את הבשורה בעולם שיש אפיק רב יומי בישראל.
התחרות אופיינה בהמון רוכבי עלית ומאסטרס, ומעט מאוד נשים. האם 2014 תראה אחרת? צילום: דורון כורש
הפתעה לטובה מבחינת מוכנות הרוכבים
לא ידעתי איך להעריך את רמת הקושי הנכונה. קיוויתי שאני עושה את האיזון בין קשה מאוד לבר ביצוע. זו תחרות שלהשלים אותה אמור להיות הישג. תחרות שבה מי שלובש חולצת פינישר כאילו עונד כנפיים – רמת המסיימים הפתיע לטובה. בקייפ אפיק כ 10% 12% נושרים – כנראה בעיקר עקב תקלות או פציעות אבל אנשים מגיעים מוכנים. פה אחוז המסיימים היה קרוב ל 100%.
למרות הזמנת המקצוענים חשוב לי להדגיש שיש דגש על החובבנים – האפיקיסטים האמתיים – רוכבי האופניים. צריך את המקצוענים בשביל שהתחרות תצליח ותמשוך את הרמה, וכדי שהיא תהייה בינ”ל. המודל הוא קייפ אפיק ובו 85% מהרוכבים הם חברה שבאים להשלים את האתגר, ורק 15% מקצוענים. הרוח החובבנית היא חשובה מאוד.
נשארים במועצה מקומית מגידו, אבל ברור שנעשה מסלולים שונים ומגוונים מפעם קודמת.
הקשיים בדרך וההפתעות לטובה
היו קשיים בירוקרטיים – רשיון, משטרות, אישורי טיסה למסוק בכל מני מקומות – היה מאוד קשה לסגור את הדברים האלה. אבל ביום הפקודה, בעיקר המשטרה היתה מדהימה והשוטרים היו ויוצאי דופן מבחינת שיתוף פעולה וגוד וייב כלפי הרוכבים – היה באמת אחלה. קשה לגייס חסויות. מאוד קשה לגייס חסויות. לפני המירוץ, היה קושי מאוד גדול להראות לאנשים את מה שאני רואה בראש – אנשים שלא היו בקייפ אפיק, או שאין להם תמונה של איך נראה טור אופני הרים. אני נפגש איתם וצריך למכור להם רעיון של משהו שעוד לא היה בישראל. טור דה פראנס של אופני הרים בארץ. בואו שתפו פעולה.
מצד שני הדהימה ההתגייסות של אנשים שרוצים לעזור ולתרום. חלק שמו כסף בפועל – “כמה אתה צריך – תקח!”… “גנרטורים? אני מביא”… “עגלות – אני מביא!”… נתנו לנו תרומות בסך 180,000 ש”ח! חלק חסויות וחלק פשוט מאנשים שהערכים של התחרות מדברים אליהם, והם מאמינים שכזו תחרות צריכה להתקיים בישראל, גם בפני עצמה וגם כמפעל הנצחה. הם האמינו שאם הם יעזרו לזה לקרות בפעם ראשונה באופן הכי טוב שאפשר היא תהיה מוצדקת. אלה אנשים שסמכו עלינו שנעשה עבודה טובה. אבל זה באמת חד פעמי – ובהמשך זה צריך להיות חסויות שאנחנו נותנים להן תמורה. היום אני יודע שיש לנו מה לתת – ערכי המותג של Epic Israel, מה שהוא נותן ומשדר – אנשים רוצים בזה וזה עושה אותי אופטימי גם לגבי הספורט בכלל בישראל וגם לגבי אירועי האופניים ההמוניים.
הפתיע אותי לטובה הפרגון של כולם. לא ציפיתי לכזה פרגון מקיר לקיר. הייתי בטוח שמישהו יכנס בנו מתישהו. אז נכון – האוהלים היו קצרים והקייטרינג של הצהרים לא היה משהו, וצריך יהיה לשפר. עשינו ערב הוקרה למתנדבים – היו שם 70 אנשים שהתנדבו לתחרות הזו. כולם יישרו קו לנדיבות והאהבה והאפיק ספיריט וזה מה שעשה את התחרות. אנחנו מאוד צמאים למתנדבים ואנשי שטח שירצו להיות חלק ממה שבונה את הבסיס של התחרות הזו. אנשים בפיד זון, אנשים שתומכים ברוכבים בתחרות וכו’.
“הכל מן ג’ה”. גל צחור.
אפילוג
בזינוק של היום הראשון כמעט התעלפתי, אבל הייתי מלא בריכוז ואדרנלין. לא הייתי במקום של להתרגש אלא בפוקוס מלא כדי שהכל ידפוק. כמה ימים אחרי – חבר התקשר אלי ושאל אותי איפה אנחנו נפגשים, אני צריך לסגור איתך משהו. הגיע ואמר לי תשמע – קח כסף. נשארתי לבד עם הכסף. זה היה שלב שבו פתאום הבנתי כמה אנשים התגייסו ועזרו לי, כל אחד כמו שהוא יכול וכמו שהוא יודע. נרתמו למפעל ההנצחה הזה שהוא לא רק מפעל הנצחה – זה אירוע ותחרות פורצת דרך בספורט הישראלי. לא היה כזה עד היום – והוא היה חייב להיות בסטנדרטים האלה כדי להיות ראוי להיות מפעל הנצחה.
אני יושב שם, ומעכל את המסע הזה אחרי הפגישה עם החבר. מבין שהייתי מוותר לעצמי בכל מני מקומות אם זה לא היה מפעל הנצחה. קלטתי שזה חלק מהירושה של אבא שלי – כולל איך שאנשים התגייסו לדבר הזה. זה לא אני – זה הוא.
לא האמנתי שזה יקרה: שאקבל כזו תמיכה מכל כך הרבה אנשים. שסגן הרמטכ”ל עוזר לי… מהזווית שלנו כל השנים בסה”כ גרנו בבית קטן בחדרה… כל העזרה הזו. הגיוס הזה. ישבתי שם באזור זכרון, וכמו בתחרות כשחשבתי שאם עוד מעט יהיה גשם הכל יהיה לא רכיב, אם הייתי דומע עוד טיפה גם פה הכל היה לא רכיב… ישבתי באוטו לא מאמין. ההכרה בעזרה ושיתוף הפעולה של כל האנשים התנגשה בי בתודעה. לקח לי כמה ימים עד שהצלחתי לנשום בכלל… עברו כמה ימים עד שהכל ירד.”