בצהרי אוגוסט מהבילים, על עליית שביל אש אימתנית ביער בן שמן, עמדו חמישה גברים מתנשפים ומיוזעים שעמלו בסילוק אבנים וגירוף דרדרת. הגדול והחזק מביניהם, אחז במטאטא כביש והעניק פיניש אחרון לסלע ענק כאילו היה שיננית בפה של דינוזאור. לא, לא מדובר בפליטי מסיבת טראנס הזויים שחיכו לרדת הטריפ מליל אמש, אלא לחלק מחבורת “זבאביר”-ההזויה לא פחות- שעסקו בהכנות לקראת אירוע ה “הילבילי” המחתרתי.
מאת: אריק מון
צילום: עופר עברי
מדובר בידידי מותג בירת הבוטיק שרוקח אדמו”ר הסירים, יאיר מולאי-שתרומתו ותבשיליו השביחו אירועי רכיבה רבים. החבורה מורכבת ברובה מותיקי קומונת “4 אפיק” שיזמו והפיקו בעבר את ה-” Dusk Till Dawn” , “Six park epic ” ו-” 100cc” אלא שהפעם, החליטו לזנוח את מתכונת התחרות הארוכה ולצמצם את ה “חבילה” לעליה זוועתית אחת. וכך קהל הצופים והמארגנים יוכל להנות מאוכל ושתייה כיד המלך, תוך צפייה בנערים המשחקים לפניהם וזריקת הצהרות שיכורות בסגנון ” גם אני הייתי משתתף אם רק הייתי יותר רזה/בכושר/שיכור/לא פצוע/יהודי/משופם”, מיחקו את המיותר. גילוי נאות: השנה היתה לי הזכות להמנות עם צוות המארגנים ולראות שוב כמה אהבה, זמן ולוגיסטיקה מושקעים באירוע מסוג זה.
על איזה קטגוריה זה יושב?
ה”הילבילי”, כמו יתר תחרויות האנדרגראונד המקומיות דוגמת “פיטי הפיראט” של וורן פרייר או ה”גראבל שמאבל” של יואב מאור, הוא זן הולך ומתמעט של אירועים שנוצרו על ידי רוכבים ובשבילם, כשהאלמנט התחרותי הוא משני בלבד ומספק תירוץ לחגיגת ה”אכול ושתו כי מחר נמות” או לפחות ננעל בשירותים לזמן ארוך מהרגיל.
ומהו בעצם אירוע פיראטי או יותר נכון, מחתרתי? מתי זה פיראטי קהילתי באמת ומתי זה בעצם עסקי?
האם יש קשר בין מפגש מתוכנן של כמה רוכבים, היוצאים לתחרות חברית על מסלול שנקבע מראש ומקנחים בנקניקיות מיס לוסי וקפה שהביאו מהבית, תוך הילול ה”מנצח” שעל ארגז בירה הפוך לבין אירועים “גדולים” ומאורגנים יותר, כמו אלה הנזכרים למעלה ואחרים, שמופקים לעיתים על ידי בעל אינטרס כמו חנות אופניים או מבשלת בירה זעירה?
שהרי ישנם אירועים בהם נוהגים, לא עלינו, לגבות דמי השתתפות לכיסוי הוצאות ההפקה.
לא אחת, יילבשו המארגנים חולצה הנושאת את שם בית העסק אותו הם שואפיםו לקדם ואף יציעו או ימכרו חולצות כאלו לקהל שוטה ומסנוור שרק רוצה להיטמע בעדר בעזרת תלבושת אחידה!
אמנם גם בקהילות אופניים כמו קומונת “4 אפיק” ו-“BYKers” רוכשים ה”חברים” בגדים הנושאים את שמן, אבל במקרה שלהם מדובר בצורך של הזדהות קבוצתית ומאחורי לבישת ה”מדים” לא מסתתר אף אינטרס שיווקי.
האם התשובה באמת כל כך פשוטה? האם השתתפות באירוע “מחתרתי” שאורגן ע”י עסק היא לא יותר מאשר תרגיל “עוקץ” בתחפושת של ליצן על סינגלספיד? הלנצח נאכל חרב עם הכיתוב “יצאת פראייר” על להבה?
התשובה לדעתי, מורכבת מעט יותר: אתן לכם דוגמא, בצעירותי נהגתי לגלוש על סקייטבורד, לשמוע ואפילו לנגן מוסיקת פאנק. הסצנה טרום תקופת האינטרנט היתה מזערית והקבילה, פחות או יותר, לכל סצינת תת תרבות אחרת בישראל של תחילת הניינטיז. האקורדים הצורמים, הצרחות הגרוניות והמילים הנוקבות של הפאנק העבירו מסר חזק וברור: עשו זאת בעצמכם. אם להקות לא מגיעות להופיע, ת’פסו גיטרה ותתחילו לנגן! היינו גם הלהקה וגם הקהל, ייצרנו ומכרנו מדבקות וחולצות ובכסף שעשינו השתמשנו להקלטות דיסק וקידום הסצינה אליה השתייכנו. כשחבר פתח חנות תקליטים קנינו אצלו ופרגנו להצלחתו בידיעה שהבחור צמח מתוכנו וגם אם הפך לבעל עסק, הרי שקידומו תורם בראש ובראשונה לנו, צרכני/צרחני המוסיקה הרעבים ולהפריית התרבות המחתרתית שאהבנו..רואים לאן אני חותר?
בארץ קטנה ורוחשת כמו ישראל, למרות סצינת אופניים הולכת וגדלה, עדיין קשה שלא ואפילו מצופה לדרוך על בהונות. סערות בכוס איזוטון מהוות עילה לשיחות גראנדיוזיות ודרמות קטנות ועסיסיות הן חלק בלתי נפרד מהאסקפיזם היומיומי של רבים מאיתנו. הרבה פעמים קל לשכוח שבסופו של יום או יותר נכון תחילתו, כנראה שנמצא את עצמנו רוכבים כתף אל כתף וגלגל אל גלגל עם מושאי שיחתנו ושכולנו בסך הכל חולקים אותה תשוקה לתחביב (זה מה שזה, זוכרים?) הרכיבה.
נכון, הרבה פעמים נדרשת אינטואיציה ואפילו היכרות אישית עם המארגנים ( סוג של ברירת מחדל בביצה המקומית..) כדי לראות מעבר ללוגו המתנוסס, אבל אם כל הצדדים נהנים ואף בעל חיים לא נפגע במהלך הצילומים, הרי שזה בדיוק אותו “Win Win Situation” שנוצר כשקהילה “עושה זאת בעצמה”. אין בעיני דבר המעיד יותר על עושרה התרבותי של סצנת האופניים, מצפייה במישהו רכוב על אופניים שייצר רוכב אחד, קניית צמיג בחנותו של רוכב שני ובסופה של תחרות, להנות מבירה קרה שבישל רוכב שלישי.
ואם כל זה לא מתאים לכם, אז נותר רק להיזכר במילותיו של אריק אינשטיין למונה זילברשטיין ב “מציצים”: “לא רוצה, לא צריך, איטס אה פרי קאנטרי בייבי..”
אז מה יש שם בעצם
גם השנה קיבל את פני המשתתפים שולחן ערוך, עמוס מיני מטבלים וחמוצים, ירקות ושני סוגים של חריף (אחד לפנים והשני לעכוז) ומתחתיו בצידניות מלאות קרח, נחו בחוסר סבלנות בירות שרק חיכו להילגם.
העלייה עצמה הוארה בספוטים ובסופה היה תלוי פעמון על חבל בו צילצלו הגיבורים שהצליחו לכבוש את הסגמנט בלי להוריד רגל.
כל משתתף התבקש לבחור שיר שילווה את מאמציו ואת דממת היער הפרו לסירוגין נירוונה, פרל ג’ם ומוסיקת רוק רמלו-לודאית שניגן הדיג’יי/מנחה ירון “טיאסטו” כהן בהפוגות שבין המתחרים.
מיטב הבנים ובת (לורי קופנס) על אופני זנב קשיח ושיכוך מלא, אופני סינגלספיד ואפילו במבוק (!) חירפו את נפשם בקרב אל הפעמון. חלקם זעקו זעקות שבר כשנזרקו מהקו הנבחר והבוגדני, נאלצים להתנתק מהפדאל בגרון ניחר ובדופק מרקיע שחקים, מעודדים בדרכם מטה על ידי מחיאות כפיים של קהל שיכור ותומך.
הגדיל לעשות אלעד בכר, שהגיע על אופני בייקפאקינג עמוסים וטיפס את העליה עוד לפני התחרות הרשמית, רק כדי להתפנות בהקדם לזמן איכות עם החבר’ה-כל הכבוד חבר!
היה גם פודיום
המאבק בגמר היה מפתיע במיוחד. ההימור שלי שנטה לטובת מטפסים טבעיים בעלי מבנה כחוש וקלאסי דוגמת גיא בר “טרנזישן” או ליאב “יש לי יום יום קום” עזר, התברר כמוטעה והיו אלה דוקא עדו לסמן וזהר גלילי השריריים שגרפו את המקום הראשון והשני בהתאמה. לדברי רז לדרמן, חבר ורוכב, ייתכן והסיבה היתה נעוצה בקושי של הרוכבים הקלים יותר להצמיד את האופניים על הקרקע בקטע המפודר.
אם גיא וליאב ריחפו במעלה העליה תוך הפגנת וירטואוזיות וקלילות ראויות להערצה, הרי שעדו וזהר נידמו כמדוושים במקום ומושכים את קו הסיום אליהם בכוח שרירי רגליהם האימתניות בלבד. זהר, שחגג באותו יום יום הולדת 50 (מזלטוב חבוב!) ועדו שכבר מזמן לא מסתובב במסדרנות התיכון הוכיחו ש “דור העבר” עדיין חי ובועט מתמיד.
זיעה זרמה כבירה
הזיעה זרמה כבירה, הבירה זרמה כמים והבשר זרם וזרם וזרם, מלווה בתפוחי אדמה מהגריל ופוקאצ’ות טריות וריחניות שנאפו בתנור ה”קרימטוריום” המהולל. הצפיה בתחרות פינתה את מקומה למינגלינג, השקות לחיים חבריות והחלפת רשמים מהתחרות. ברקע, בין צללי הלילה היורד לערימת קציצות “טבעול” יתומה, חיכו לשעת כושר המנצחים האמיתיים של הערב, הלא הם התנים של בן שמן, מחככים כפות שעירות בהנאה.
מכיוון שצריך שניים לטנגו, רציתי להודות למשתתפים והתומכים שהפכו את הערב הזה לאפשרי והוכיחו שוב שרוח ה “עשה זאת בעצמך” עדיין נושבת במחוזותינו ללא צורך בספונסרים או פרסומים נוצצים.
תודות ענקיות ליאיר מולאי, דני זלנפרוינד, מאיר בוקאי, ירון “טיאסטו” כהן, אריק פישר, ערן זילברמן, אילן דביר, עודד לינא, אבי אוזן (חסרת מקומית), אייל צ’רניחובסקי (חסר תמידית!)
חבורת נהנתים שלוקחים את חוסר הרצינות ברצינות גמורה!
