הרוכב המופלא, הסופר דומסטיק שהצליח להיות כוכב לא פחות ממובילי הקבוצות שלו, יאנס וויגט (Jens Voigt) מ Trek הגיע לישראל וקיבלנו הדגמה (שראוי שכל ספורטאי ילמד ממנה) מהו מקצוען תקשורתי מיומן: מזמן לא ראיתי רוכב שמפלרטט כך עם אנשים, מילים, ומצלמות כמו שהוא הדגים. הוא נחמד, נגיש, פתוח, נעים ומזמין. נפגשתי איתו לשיחה במתחם גראן פונדו ערד ים המלח, על הכל!
מאת: גיא חלמיש
צילום: אורי ניצן
לו”ז צפוף בטירוף
הוא הגיע בחמישי בערב, הספיק לבלות עם המארחים – אריה ואמיר פרזנטי במשחק של מכבי, המשיך למחרת בבוקר לרכיבה עם רוכבי ומקורבי CTC, שהזמינה אותו, משם לסיור וצהריים בירושלים, אל מתחם הארומה של גראן פונדו ים המלח, והלאה לערד. מחר ירכוב בגראן פונדו ובטח גם בערב אין מנוחה, בראשון יהיה אורח הכבוד של מסיבת הפתיחה של חנות Trek ישראל החדשה בכרכור… והביתה לגרמניה.
בתוך כך מאות תמונות עם רוכבים-מעריצים, שיחות קצרות וחוזרות על עצמן עם כל אחד מהם, חתימות על ביגוד של בונטרגר ופוסטרים שלו של Shut Up Legs… אתמול בבוקר הרכיבה עם CTC היתה קצרה ובתוכה, סבב הצטלמויות שלנו איתו בטור. אני בטוח שכל אחד ואחד מאיתנו השאיר עליו רושם בל ימחה והוא ינצור בלבו את השיחה עם כל אחד מאיתנו לעד.
כמתחרה עד גיל וותיק יותר, נתחיל בקולגה: מה דעתך על הניצחון של היימן בפריז רוביי בגיל 36?
מעניין – עשינו את הפריז רוביי הראשון של שנינו ביחד בשנת 2000. אני ניסיתי אותו פעמיים ולא התאהבתי במירוץ הזה, אז החלטתי לא להמשיך שם, אבל היימן אהב את זה והמשיך להתמיד בכל השנים שלאחר מכן. ואז ממש בסוף כשרוב האנשים לא האמינו שיש לו כבר סיכוי, כולל הוא עצמו כנראה, הוא הצליח לנצח. זה אחד מסיפורי הסוף הטוב שלא קורים הרבה באופניים והרבה אנשים אומרים שהוא הכי ראוי לכך. זה טוב שזה קורה שפעם ב10 שנים יש איזה Underdog שמפתיע. בטח בחמש השנים הקרובות זה יהיה סאגאן שינצח אבל העובדה שמשהו לא צפוי קורה זה טוב. הוא עשה מירוץ מבריק – עם אומץ, כח וסבולת, והדגים אופי חזק במירוץ פנטסטי. אני מאוד שמח בשבילו.
האם מקורות המוטיבציה שלך השתנו לאורך השנים או תמיד היה שם רצון לנצח ולהתחרות?
בהחלט תמיד היה הרצון העז לנצח. נכנסתי בגיל מאוד צעיר לרכיבה (בגיל 10) וניצחתי אותו – אז זה הציב את הרף ב 1980 אחרי כמה שבועות אימון. כילד ניצחתי 95% מהמירוצים שלי ומאז האחוז ירד, ובשנים האחרונות שלי זה התהפך כנראה והפסדתי 95% מהמירוצים…
אבל תמיד נהנתי לבצע וגם אם ידעתי שלא אנצח ניסיתי תמיד לשים חותם על המירוץ. שנאתי להיות סתם מספר שממלא את השורות במירוץ. אם התפקיד שלי הוא של דומסטיק (פועל) זה סיפור אחר: התפקיד שלי במקרה כזה הוא לעבוד יעיל וחסכוני ככל שאני יכול ולא לבזבז אנרגיה בהתקפה חסרת סיכוי, והיו לי הרבה מירוצים כאלה שעבדתי בהם עבור האחים שלק או קנצלרה, אבל סרבתי לרעיון לוותר ישר על ההתחלה ורק לצאת לרכוב.
בשנים האחרונות המוטיבציה להתחרות היתה עדיין חזקה, אבל רק בשנה האחרונה המוטיבציה שלי להתאמן ירדה. התחלתי בחורף עם התחלה גרועה, נתנו לי בראש ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה לסיים בצורה כזו. אז נתתי לעצמי בעיטה בתחת, אמרתי לעצמי שאני חייב להתאמן קצת יותר, יותר קשה, וגם הקבוצה מצפה ממני לעשות את העבודה, אז הצלחתי לייצר עונה אחרונה מוצלחת.
רכבת עוד בתקופת ארמסטרונג… איזה הבדל אתה מרגיש בפלטון בין התקופה הזו להיום?
לפני שפרשת פסטינה שהתפוצצה, לא היה לי שום צ’אנס. הרגשתי כמו הרוכב הגרוע ביותר בעולם. היינו עושים את פריז ניס, והייתי בתוך הפלטון בפוזיציה נמוכה 200 ק”מ ולא יכולתי לעשות שום דבר, רק במאמץ להחזיק מעמד בדבוקה. זה היה מאוד מתסכל לראות עד כמה כל האחרים מהירים. הרגשתי שאני רוכב גרוע ושלעולם לא אצליח בתחום. אבל אז הסקנדל של פסטינה התרחש, והדברים השתנו. היו לי יותר תוצאות ואני מאמין שכמה אנשים השתנו והמהירות ירדה.
להתחרות עם לאנס… זו היתה רמה אחרת לגמרי: הייתי מפסיד 50 דקות עליו בטור דה פראנס ו 10-15 דקות במקטע בודד. אבל מצד שני לי ולאנס היו כמה שיחות טובות, יש לשנינו ילדים, ובמירוצים קטנים שהוא היה בהם מעט יותר רגוע, היינו מחליפים בדיחות. הערכנו אחד את השני על האתיקה של העבודה. אבל לאנס ביקש ממני להצטרף אליו פעמיים וסרבתי!
סרבת בגלל החשדות מולו?
כן. אז לא יכולת להגיד מה זה, אבל היה שם משהו חשוד. איך פתאום בשנה אחת הוא קפץ לרמות אחרות… אתה מתחיל לתהות איך יכול להיות שבתחילת השנה אני מפסיד דקה במירוץ ובטור אני מפסיד 15 דקות – זה פשוט לא יכול להיות.
אבל – זה כמו צומת T: אתה חייב לקבל החלטה בחיים. כשאתה מקבל הזמנה לקבוצה נוצצת כזו, ותקבל הרבה יותר כסף אבל אתה מסתכן שהכל יתפוצץ לך בפנים וזה סיכון גדול עם רווח לטווח קצר, או שאתה בוחר אחרת, חותם בקבוצה קטנה אבל תהייה לך קריירה שמחה וארוכה יותר ללא חרטה. אז זו הבחירה: להיות מליונר או לא להיות מליונר? להסתכל במראה או לא להסתכל במראה? אז בחרתי להשאר בקרדיט אגריקול
רגע, אבל אתה גם רכבת עם CSC ובאסו שנתפס, והדירקטור שלהם (ביארן ריס) גם לא ידוע כטהור ביותר בעולם… יש הבדל?
ועוד איך יש הבדל!
אחרי שש שנים הרגשתי שהקריירה שלי נתקעה בקרדיט אגריקול ודיברתי עם ביאן, שהכרתי והתחרתי איתו. הוא היה בטלקום.. אם אתה לא טיפש לגמרי יש לך רעיון מה קרה באותם ימים. העובדה שאני לא בחרתי כך זה לא אומר שאני טיפש ועיוור למה שקורה – ידעתי, אבל: דיברתי עם רוכבים. דרך טובה לדעת מה איכות הקבוצה היא לשאול את המכונאי, את המעסה, ואת הרוכב שמרוויח הכי פחות האם הקבוצה טובה. המוביל שלה- ברור שהוא יגיד שהקבוצה מעולה כי היא נבנתה סביבו, אבל אם אלה שמשלמים להם הכי פחות אומרים את זה, זו כנראה קבוצה טובה. אז חתמתי עם CSC וביאן ב 2004. אני משתדל לשפוט אנשים בצורה אישית ואני חייב להגיד שריס התייחס אלי יפה וישר, ומעולם לא בקשו ממני בקשות לקחת משהו לא חוקי.
היתה תקופה שנפצעתי, הייתי חודשים מושבת, וביאן התקשר אלי יום לפני החתונה שלו (!) ואמר לי שלא אדאג ושהקבוצה איתי, ותחכה לי שאתאושש.
אומרים עליך שהגישה שלך היתה נאיבית מדי בהתייחס לסמים… שלא התייחסת לעניין. המילטון היה קיצוני בביטויי הביקורת שלו על כך.
שמע, זה די קל להסביר את זה: האם אתה ראית מישהו מרמה את רשויות המס בישראל? האם מישהו הזמין אותך אי פעם בוא איתי, אראה לך איך אני מרמה את רשויות המס?
האמת שכן, לא מעט: כשאני מקבל שירות ולא נותנים לי קבלה…
והאם אי פעם דיווחת על כך? אותי מעולם לא הזמינו לרמות את רשויות המס ביחד, ולא אמרו לי “היי, בוא נטוס לספרד, נעשה עירויי דם…”. נכון – כשאני מפסיד 10 דקות ביום זה לא הגיוני לבנאדם שלפני חודש הצלחתי לברוח לו, אבל – תמיד יש את זכות הזכאות מפאת הספק. גם לי היו תוצאות טובות ואני לא רוצה שיגידו על התוצאות שלי מאחורי הגב שהן לא ראויות ולכן גם אני חייב לתת קרדיט לאחרים שניצחו.
על טיילר המילטון מה שיש לי להגיד שהוא נתפס פעמיים – אז ברור שהוא חושב שכולם עושים את זה… עד כמה רע הוא מרגיש, כשהוא עושה דופינג לשנים ארוכות והוא בכל זאת מנוצח, לפעמים גם על ידי. זה די מתסכל מבחינתו – אחרי כל מה שהוא עושה, להיות מנוצח על ידי מישהו נקי? ברור הוא יחשוב שכל מי שמנצח אותו עושה את אותו דבר.
בוא נדבר על כריס פרום – האם יש מישהו שיכול לנצח אותו בשנה הקרובה
לא – אם הוא לא עושה טעות טקטית קשה, שוכח לאכול או נופל מהאופניים – אין שום דרך שמישהו יוכל לנצח אותו. האחד שיכול מתבגר לאט לאט והאחרים הם עוד לא שם, הם צעירים עדיין: האחים ייטס, צ’אבס. קינטנה הוא היחיד שיכול אולי לנצח, אבל הקבוצה שלו צריכה לעבוד עבור רוכב אחד בלבד. הם לא יכולים לנסות לקחת גם סטייג’ים או ניקוד קבוצתי – כי אז לא ינצחו כלום. הם חייבים לעבוד רק עבורו.
והוא גם צריך להראות מנהיגות. אתה לא יכול לתת לפרום לתפוס ממך מרחק בירידה מהגלגל הקדמי שלך. אם פרום הוא המתחרה שלך, אתה דבוק לגלגל שלו! אתה לא נותן לו יותר מ 20 ס”מ ואתה לא שותה את המים שלך ונותן לו לברוח. זו טעות קשה מאוד. אז לא – אם פרום לא עושה טעות טקטית – אין אף אחד שיכול לנצח אותו.
יש לך 6 ילדים.. לא המשפחה הגרמנית הטיפוסית…
נכון זה לא, והייתי מוסיף שזו אשתי הראשונה והיחידה וכל הילדים הם שלנו עם אותה משפחה. הקטן בן 6 והגדול בן 21. זה נהדר – הם מחזיקים אותנו עסוקים… מעולם לא משעמם אצלנו בבית. בנוסף יש לנו חתול, 8 ארנבות ו2 כלבים והחותנת גרה איתנו בבית.
בוא נשאר קצת בגרמניה… מי הספרינטר הטוב בעולם? אנחנו רוצים לסבך אותך קצת עם הקהל הבייתי – במי תבחר?
(חושב הרבה…) זה חייב להיות קאבנדיש – הוא הספרינטר הכי עקבי, הוא קרוב להשוות את השיא של אדי מרקס בנצחונות בטור. השנה – קילב יונס צעיר מדי, הוא עוד לא בליגה הזו. נשארנו עדיין עם הוותיקים: קיטל ומארק קאבנדיש אני מניח.
מה אתה עושה ב Trek?
אני עובד באירועים כאלה עבור טרק, באירועים שהם מעורבים בהם, ובחברת התיירות שלהם (Trek Travel), ומדי פעם אני עוזר ובוחן מוצרים ואבזור – ביגוד, קסדות ואופניים לתמיכה בפיתוח. בקבוצה אני לא מעורב בצורה עמוקה כבר, בעיקר פוגש אותם בטורים הגדולים. כדי לטפל בקבוצה ובצעירים שם צריך להיות שם כל השנה כדי להכיר את כולם, ואני מעדיף את העבודה שלי הנוכחית. אם אחזור לסצינה של הקבוצות הייתי רוצה להתחיל קבוצת פיתוח ולעבוד עם הצעירים.
בתור נציג של טרק שמסתובב בעולם, מה דעתך צריך לעשות במדינות כמו ישראל כדי לעודד את ספורט האופניים שיתקרב לרמה האירופאית?
הדבר העיקרי שעולה לי לראש זו “בטיחות”: צריך לגרום לאנשים להרגיש בטוחים על האופניים בכבישים. כדי שהם ירגישו בנוח לצאת ולרכוב. כנראה שיש הרבה יותר אנשים שהיו מעוניינים לצאת לרכוב על אופניים מאלה שמעיזים לעשות את זה. אבל זה תהליך ארוך שחייב להתחיל עם הילדים. אם הילדים יהנו לרכוב לבית הספר בצורה בטוחה בשביל אופניים או שהנהגים מאוד זהירים סביבם, אז תהייה להם חוויה חיובית ראשונה מהאופניים. והם כבר לא יצטרכו להיות תלויים בהורים ולצאת לפגוש חברים… והזכרון הזה נשאר איתם. ואז כשהם גדלים הם מגיעים לגיל 45 וחוזרים לאופניים. אבל זה תהליך ארוך טווח ותשתית או חינוך נהגים צריכים להיות בבסיסו. היה מועיל אם מדינות היו מעורבות יותר, ואני לא מצליח להבין מדוע לא כולן עוסקות בכך: אם מישהו עושה קומיוטינג לעבודה הוא בריא יותר, יכול לעבוד יותר, ולאורך יותר זמן. הוא יעלה פחות לשירותי הבריאות. המעסיקים יפסידו פחות ימי עבודה, אז כולם צריכים להיות מעוניינים להעביר את העובדים לעשות יותר ספורט וקומיוטינג. זה רק מצב של Win Win – ואני לא מבין מדוע הממשלות לא רואות את זה. גם בגילאים המבוגרים יותר – אנשים אקטבייים יסבלו פחות מהשמנת יתר, יחיו יותר, ויעלו פחות למדינה.
קצת על הגראן פונדו ים המלח ועל התופעה בכלל – אתה רוכב בהם הרבה?
כן זו מגמה חשובה. גם לי יש גראן פונדו בסן פרנסיסקו בתחילת אוקטובר: עוברים את גשר הזהב ורוכבים לאיזור מארין. במסלולים הארוכים רוכבים במעלה הר טאם. אני אוהב את הגראן פונדוס – אנשים מביאים את המשפחות שלהם, ואנחנו מוסיפים את המסלולים הקצרים יותר למשפחות ולמבוגרים יותר שלא יכולים לעשות 160 ק”מ. סוגרים כבישים, וזה מאוד מהנה. בהרבה מקומות הקהילות נהנות מהאנשים שמגיעים אליהן, יש פסטיבל מוסיקה לפני ואחרי…
לסיכום
ההתרגשות שיאנס וויגט מעורר פה מובנת – מדובר באמת בדמות ייחודית בעולם האופניים. רוכב ראוי להערצה, מקצוען בכל היבטי המקצוענות, רוכב שמלפרטט בין נצחונות אישיים ומבצעים הירואיים. שהשאיר חותם במירוצים בהם השתתף – שידע לעבוד עבור הקפטנים של קבוצתו, ושתמיד היה אהוב הקהל. הוא לא המקצוען הראשון שהייתי בסביבתו – ובאמת, כשפוגשים אותו אפשר להבין מדוע הוא מתבלט מעל כולם: תקשורתיות.
מאת: גיא חלמיש
צילום: אורי ניצן
