שרון שחר, פאנליסטית חדשה, היא הנציגה שלנו אל מירוצים אקזוטיים בינ”ל. היא חיה בארה”ב ואת החלום: אופניים וקורפורייט אמריקה. אחרי שחשפה לנו את מירוץ הגראבל הייחודי של רבקה ראש באיידהו, היא מביאה שני פרקים ברצף על אחד ממירוצי האינדיוראנס הקשים והמייאשים בעולם: הלה-רוטה של קוסטה ריקה.
טוד וולש, על קו הזינוק לפני יום 2
Plan B – אם הייתי רוצה לצעוד, אז הייתי נרשמת להייק או לה רוטה יום 2
בערך שבוע לפני הטיסה, גילנו שהר הגעש טוריאלבה (Turrialba), אותו הר געש שמסלול היום השני עובר דרכו, התפרץ אחרי 180 שנה של חוסר פעילות. איזה חוסר מזל, דווקא מסלול היום השני שאמור להיות היום עם נופים עוצרי נשימה ומספק חוויה נדירה של רכיבה על פסגות 2 הרי געש, יהיה שונה.
מה שבטוח בלה רוטה: אנחנו בצרות, והיום השני יהיה קשה לפחות כמו היום הראשון, אם לא יותר.
“כן, אנחנו רוכבים כאן כל הזמן, אבל אף פעם לא בעונה הגשומה”
לאחר התחלה קרה מהמצופה (בערך 10 מעלות) אבל שפויה שיצאה מעיר הבירה סאן חוזה, הגענו לפארק אנג’לינה – פארק אופני ההרים של סאן חוזה, וגן עדן לחובבי סינגלים טכניים.
כששמעתי שהמסלול החדש של היום השני כולל 15 ק״מ של סינגל טרק שמחתי, זו תהייה הצצה לעולם הסינגל המקומי, חוויה לא מתוכננת. מהר מאוד הבנתי ששמחתי היתה מוקדמת מידי. ההתלהבות מהסינגל הפכה תוך זמן קצר לתסכול. הסינגל צר מלהכיל את 500 הרוכבים שתקפו אותו ומהר מאוד נוצרו פקקי תנועה. תוסיפו לזה סינגל טכני מאוד הכולל עליות וירידות תלולות וסיבובים חדים, שהפך לטכני עוד יותר בשל הגשם והבוץ (העונה הגשומה, כבר אמרנו) וכל מה שנותר לעשות הוא לרדת מהאופניים וללכת. גם נפילה מרגיזה וכואבת, בשל הצפיפות בסינגל, לתוך שיח של אוג ארסי לא עזרה לתחושת התיסכול.
קטעים רבים של המסלול נראו יותר כמו mud sliding race מאשר תחרות אופני הרים. לפחות זה גרם לי לחייך. זוג מקומי שהלך לידי אמר לי ששאלתי, “כן, אנחנו רוכבים פה, אבל אף אחד לא רוכב פה בעונה הגשומה”. מתוסכלת חשבתי לעצמי, מי שחשב שזה רעיון מוצלח לנתב את המירוץ דרך הפארק חייב להיות סדיסט רציני 🙂
גם הנוף המרהיב שנגלה לעיננו, ברגע נדיר בו הערפל התחלף בשמיים כחולים, שיפר את המצב רוח באופן רגעי. עם היציאה מהפארק מתחילה עליה ארוכה ותלולה, שבעצם נמשכה רוב היום השני. רוב העליה היתה על כביש סלול, אבל עם שיפועים מטורפים שהופכים את מעלה גולני לבדיחה. כאן הבנתי למה התכוון אחד הרוכבים המקומיים שלמראה העלייה החדה, פשוט אמר “זוהי הרוח של הלה רוטה”.
פרופיל היום השני, על פי הגארמין שלי
הדבר היחיד שגרם לי להמשיך במעלה הדרך היו מאות המקומיים שהתייצבו לעודד, מילדים שסיימו את יום הלימודים, ורצו ישר מהבי״ס עם התלבושת האחידה לעודד, למבוגרים שפשוט הציבו כסא לצד הדרך בכניסה לבית, נראה היה שבכל כפר קטן שעברנו בו עשרות מעודדים התייצבו.
קריאות כמו vamos, vamos, נשמעו מכל עבר. מוזיקה מתנגנת מרדיו במכוניות החונות לצידי הדרך מעודדת להמשיך הלאה. גם הרכבים שעוקפים אותנו בעליה התלולה או חולפים על פנינו בכיוון ההפוך, צועקים מילות עידוד ומגלים סבלנות בלתי רגילה כשהם נותנים לנו מרחב לזגזג לרוחב הכביש. קריאות העידוד מתחזקות במיוחד שהם מזהים שזוהי בחורה שרוכבת באיטיות לעברם. מישהו צועק chika וכל הקבוצה נכנסת למעיין אקסטזה של קריאות עידוד נלהבות forca, forca. אותה התלהבות של המקומיים היא זו שעודדה אותנו לא להיכנע לעלייה האינסופית, לגשם שהחל, ולקור הבלתי מצופה.
עוד תרמו לאווירה המחשמלת הם המתנדבים בתחנות ההאכלה. אמנם תחנות ההאכלה לא כללו את מה שהיינו מצפים לו בתחרות מערבית רגילה, אבל הם כן כללו את הדברים הבסיסיים, פירות, חטיפים מתוקים ומלוחים, מים וגיטורייד. אבל בעיקר הן כללו מתנדבים עם הרבה התלהבות ועידוד שמרגע שעצרנו בתחנת ההאכלה עד העזיבה רק ניסו לעזור לנו כמה שיותר על מנת שהעצירה תהייה מינימלית וקלה, ולעודד אותנו להמשיך הלאה.
מגלשות בוץ, ערפל וגשם
העליה האינסופית הסתיימה (או ככה חשבתי), אבל אחרי ירידה של כמה מאות מטרים, הגענו לדרך עפר תלולה וצרה, וכמובן, מלאה בוץ, מה שאילץ אותנו לעבור להליכה. אחרי שעה נוספת של הייק ובייק לחילופין, היגעתי לסוף העליה. מכאן השמועה אמרה, הכל ירידה, אבל הגשם התחדש, וערפל כבד הגביל את הראות.
הירידה כמובן טכנית ומשלבת מדרגות ענק בלתי רכיבות מבוץ. אני מנסה להשאר חיובית, למרות הקור והגשם. אני לבד, אולי טעיתי בדרך שוב, לא יכול להיות שזה המסלול. הדרך הופכת למגלשת בוץ תלולה וחלקלקה וסופה אינו נראה לעיין, וכמעט עומדות לי דמעות בעניים, איך אני מצליחה לרדת את הדבר הזה עם האופניים, בלי להחליק על הבוץ ולהתגלגל אל הלא נודע? לאט לאט אני יורדת, משתמשת האופניים כמקל הליכה – בלה רוטה זה אחד השימושים הרבים של הכלי הזה. לבסוף משתנה השביל ואני שועטת בירידה לעבר קו הסיום. 10 ק״מ של ירידה מטורפת, טכנית ורכיבה רק בחלקה בשל תנאי הראות הלקויים, וסוף סוף קו הסיום.
היום השני קצר משמעותית מהמסלול המקורי, כ-43 ק״מ, עם בערך 2,500 מטר טיפוס מצטבר לקח לי כ-9 שעות, ושנאתי כמעט כל רגע ממנו, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו בשעה שחציתי את קו הסיום הוא שאני בחיים לא יעשה את המרוץ הזה שוב. בהחלט היום האיטי ביותר על אופניים. בדיעבד הסתבר לנו כי התכנון המקורי ליום השני היה הקפה נוספת של המסלול בפארק אופני ההרים בסוף היום, אבל כשרוכבי העילית סיימו את ההקפה הראשונה, והתלוננו על הקושי ותנאי המסלול, מארגני התחרות החליטו לקצר ולכלול רק הקפה אחת, אני בטוחה שאף אחד לא התלונן על החלטה זאת, בטח לא אני. אחרי היום השני הבנתי שלמארגני התחרות לא היו הרבה ברירות לגבי המסלול של היום השני, ולטענתם זה הטוב ביותר שהם יכלו לעשות לאור התפרצות הר הגעש, והקשיים הבירוקרטים.
המהפך (לה רוטה יום 3)
בדרך לקו הזינוק של היום השני, הבטיח לנו צוות המירוץ כי המסלול היום זהה כמעט לחלוטין למסלול של השנים הקודמות. נשימת רווחה נשמעה באוטובוס, כי אומנם זה היום הארוך ביותר (מעל 120 ק״מ), אבל העליות מסתיימות אחרי כ-50 ק״מ, והשאר די שטוח (אבל לא מחוסרי אתגרים, כפי שתראו).
Tinker Juarez רוכב האולטרה אנדיוראנס הידוע של קנונדייל הידוע על ה FSI שבחנו בבייקפאנל…
היום השלישי מתחיל בטוריאלבה (Turrialba) ברכיבה מהירה ברחובות העיר, בפלטון ענק, שמזכיר יותר מירוץ אופני כביש מאשר הרים, אבל מהר מאוד אנחנו מתחילים לטפס. העליה אינה תלולה כמו אלו של הימים הראשונים, אבל החום, הלחות ורכבי הלווי הרבים הפכו אותה למאתגרת.
רכבי ליווי הם תופעה די מיוחדת למירוץ זה: רוכבים רבים, מקומיים וזרים, מארגנים רכבי ליווי פרטיים שעוקבים אחריהם לאורך שלושת ימי התחרות (לפחות בחלקים שעבירים לרכבים).
חלק מהרוכבים המקומיים נעזרים גם באופנועים לאותם חלקים שרכב לא יכול לעבור בו. כללי המרוץ מאפשרים לקטגורית הספורט לקבל עזרה מרכבי הליווי בכל רגע נתון על המסלול ולרוכבי העילית רק בטווח של 200 מטר מתחנות ההאכלה הרשמיות. זה גורם לדרכים הצרות גם ככה להיות מלאות ברכבים העוצרים בכל רגע נתון לתת סיוע לרוכב שלהם, ודורש משאר הרוכבים להיות ערניים שבעתים לגבי עצירות פתאומיות. הצד החיובי הוא שהמלווים ישמחו גם לעזור לנו, הרוכבים ללא ליווי. ביום השלישי העזרה מרכבי הלווי היתה הפתעה נעימה ומרעננת בצורת מים קרים בשקיות קטנות, לקירור הגוף בחום של כמעט 30 מעלות ולחות של כ-90%.
היום השלישי מגוון לא רק באתגרים אלה גם בנוף, המסלול עובר בין מטעי קפה, בננות, שטחי חקלאות ועשרות כפרים קטנים, ומעניק טעימה של קוסטה ריקה האחרת, זאת שלא מתויירת.
שרון שחר הפאנליסטית בלה רוטה- לא מוותרת למרות התנאים הבלתי אפשריים
בסוף העליה השניה והאחרונה של היום, אני חוברת ללורי וג׳נה, ואנחנו מחליטות לרכוב את שאר המסלול יחד, כי אחרי הירידה הארוכה מתחיל הקטע המישורי ועבודה ביחד תעשה את הרכיבה יותר יעילה.
כאשר הדרך הופכת למישורית, מתחיל האתגר הבא, והחלק ידוע ביותר של היום השלישי: פסי הרכבת. בערך מחצית מהיום השלישי עוברת לצד פסי הרכבת שמובילים לים הקאריבי, והמסלול מתחלף בין רכיבה עד פסי הרכבת לרכיבה לצידם. הרכיבה על פסי הרכבת מאתגרת, וכאן בהחלט השיכוך המלא היה יתרון משמעותי.
בתוך כך יש גם חציה של כ-8 גשרים של פסי רכבת, המרווחים בין הלוחות לא שווים, חלקם רעועים וזזים מתחת לרגליים. חלק מהגשרים מתנשאים לגובה של מעל ל-50 מטר מעל המים, ובתוך המים שוחים להם בשלווה תנינים. חלק מהגשרים היו בהחלט מפחידים לחצייה ועבור חלק מהמתחרים זה היה מאוד קשה. כללי התחרות מאפשרים קבלת עזרה בחצית הגשרים. מקומיים שמצאו דרך לעשות כמה ג׳ובות מהצד עזרו לרוכבים שביקשו, לחצות את הגשים הארוכים יותר, על מעין עגלה מעץ שהם גוררים. אחת הבנות בקבוצה שלנו, שסובלת מפחת גבהים נעזרה בהם כדי לחצות את הגשרים, ובשאר הגשרים מצאה מקומיים נחמדים או רוכבים אחרים שעזרו לה בסחיבת האופניים והיא מעיין זחלה מפס לפס.
לה רוטה – קרון מחלקה ראשונה
עם ההגעה לפסי הרכבת החלטנו שלושתנו שנחכה לשתיים האחרות כדי לרכוב את 60 הק״מ האחרונים יחד ולחצות את קו הסיום יחד. ככה יצרנו פלטון שלנו, שאליו התווספו גם רוכבים מקומיים, שאחרי שיעור קצר בדרפטינג ופייס ליינינג עבדו ביחד איתנו, באותם בקטעי הרכיבה שלצד פסי הרכבת.
10 הק״מ האחרונים לפני ההגעה ללימון, היו על החול, בין עצי קוקוס וכשהים הקאריבי משמאלנו. זו הפעם הראשונה שאני רואה את הים הקאריבי ומבחינתי זו הייתה חוייה מדהימה. החול העמוק ושלוליות הענק מהגשמים בימים האחרונים, הפכו גם את הקטע זה למאתגר אך כייפי, גם כמה נפילות מצחיקות של חלק מרוכבי הקבוצה אל תוך השוללית עזרו לאווירה הטובה. ככה ביחד תוך צחוקים והחלפת חוויות מ-3 ימי הרכיבה המפרכים העברנו את הק״מ האחרונים של לה רוטה כשאנו מתכננות את החציה המשותפת של קו הסיום.
חמשתינו רכבנו את 3 המדרגות אל החול העמוק שבו מוקם קו הסיום ודחפנו את האופניים אל קו הסיום. כמו שבטח כבר הבנתם, אין ארוחות חינם במירוץ הזה, וכל דקה מאתגרת בדרך שלה. כך הסתיימו להם 3 ימי רכיבה שהחלו בחול שלחופו של האוקינוס השקט והסתיימו בחוף הים הקאריבי.
סרטון היום השלישי:
לסיכום
היום השלישי שינה לגמרי את מה שהרגשתי לגבי המירוץ אחרי היום השני, וברוח מרוממת החלפנו בגדים והצטרפנו לארוחה שחיכתה לנו בקו הסיום. רומן ושאר מארגני התחרות הבטיחו הרפתקאה ואכן קיימו בריבוע. הם הבטיחו אתגר וקיימו. הם הבטיחו תהליך של גילוי וגידול עצמי וקיימו. הלה רוטה היתה המירוץ הקשה ביותר שעשיתי וחוויה בלתי נשכחת. זהו מרוץ שדורש הרבה יותר מכושר גופני או יכולות רכיבה טכניות. אני גאה להיות חלק מ-500 הרוכבים שעמדו על קו הזינוק, ועוד יותר גאה להיות אחת מ-16 הנשים בקטגורית הספורט שסיימו את המירוץ.
אני בטוחה שבשנים הקרובות אני אמצא את עצמי שוב על קו הזינוק של לה רוטה.