אומרים על נג”ש שהוא המבחן האולטימטיבי. בשביל להיות רוכב חזק אתה חייב להיות טוב גם בנג”ש – הרי גם עלייה בקצב שלך על המקסימום שאתה יכול זה נג”ש. גם מרדף אחרי דבוקה שברחה זה נג”ש, וגם רכיבת מרתון, אחרי קילומטרז’ בריא והתפרקות הדבוקות יכול להפוך למעשה למקטעים של נג”ש שלך נגד עצמך. אתם מוזמנים לקרוא את הטיפים של המאמן אופיר גלאון לעניין. אבל הפעם אנחנו בעניין של הציוד למקטע נגד שעון אמיתי בכביש או בטריאתלון: אירובאר, עיצוב אווירודינמי, סובלנות מינימלית לפשרות. קיבלנו את Merida WARP CF 7-E אותם תוכלו לרכוש ברשת רוזן ומינץ במחיר של 24,543 לחברי המועדון.
אחרי מעל לכ 30 טריאתלונים ברגליים פרשתי מריצה, אבל אני עדיין שומר על קשר עם הבריכה, אוהב את עולם הנג”ש ומתגעגע לאירובר, אז מאוד שמחתי לחזור קצת לעניינים עם המרידה Warp. כדי שיהיה לנו רפרנס מעודכן בילו אצלנו בצמוד עוד אופני נג”ש של חברה אחרת עליה נפרסם כתבה בהמשך.
סקסאפיל ותדמיות
מרידה היא חברה טיוואנית גדולה שהחלה את דרכה כיצרנית עבור מותגים מערביים (ראלי, היה זה המותג הראשון שייצרה עבורו). היא גם הבעלים של חלק ניכר מ Specialized. יש לה חמישה מפעלים בטיוואן, סין וגרמניה.
באמצעות צוות המתכננים הגרמני, והשקעת כספים רבה, מרידה עושה תהליך דומה לשל Giant מלפני כמה שנים: תנועה מיצרן OEM עם ערך מותג מאותגר ומוצרים פשוטים ליצרן המשקיע עבור המותג של עצמו ומשקיע ב R&D וחסויות יקרות. הדרך להעלות את קרנה של חברת אופניים עוברת בהשקעה אדירה במקצוענים. במרידה זה החל ב Merida Multivan – קבוצת אופני הרים שהחל מ 2004 השיגה מעל 30 נצחונות ב World Cup (וגם באולימפיאדה), וסייעה להביא את אופני ההארד טייל קרבון של מרידה לאיכות מרשימה, ונמשך בכניסה לחסות על למפרה בפרו פלטון האירופי. Lampre Merida רוכבת עם הקלף המנצח של 2013: רוי קוסטא, והשלדה במבחן פה היא אותה מכונה בדיוק עליה רוכב אלוף העולם הנוכחי ברכיבת כביש – כשיש לו תחרויות נג”ש.
הקוקפיט והסליק הסודי בתוכו יחידת הבקרה והטעינה של ה Di2
מבחינת הקרבון נטו – השלדה בקווים ותכונות האופיניים לטופ של הז’אנר לחלוטין: קווים מודרניים לחלוטין – ישרים ונראים מעולה. חיתוך ישר של החלק האחורי של פרופילי השלדה (בדומה למה שעשו בטרק וב BMC), תומכות אוכף נמוכות מאוד, שימוש בנאנו קרבון ויכולות ייצור מתקדמות, צינור ראש צר, וכמובן גולת הכותרת – מערכת קוקפיט אינטרגרלית שמממשיכה את קו הצינור העליון כולל יכולת התאמה והגבהה למי שהמצב הנמוך ביותר קיצוני מדי עבורו.
צמוד יותר הוא לאו דווקא אווירודינמי יותר: המזלג מעניין בהיותו רחב – כמעט כמו של אופני הרים, מה שמסייע להחביא בקוויו את המעצורים לחלוטין ולמנוע בליטתם לצדדים, וכן לשחרר אוויר סביב לגלגל. גם ברמת האבזור מערכת ה Di2 מוסיפה סקסאפיל וגם נוחות אמיתית. הסוללה בתוך צינור הכסא, המעצורים מוסתרים ואינם חורגים מקו השלדה… אופני טיימטריאל אמיתיים.
בעולם שבו שלדות טיימטריאל נראות מדהים, פעמים רבות בשחור חמקני וקווים ישרים, הצבעים והעיצוב הגרפי שבחרה מרידה לשלדה השנייה בדרג (הראשונה היא בצבעי למפרה המוחצנים) לא מייצרים נוכחות יוצאת דופן ויהוו בחירה שמרנית.
אפשרויות כיוונון והתאמה אישית
לאור המוגבלות של קוקפיט אינטגרלי בתחום ההתאמה האישית לרוכב, לעומת קוקפיט הבנוי מחלקים סטנדרטיים, מרידה שיחקו אותה עם טיפל רציני בנושא. עוד בחנות תתקלו בהמון אפשרויות כיוונון: תוכלו להציב את גובה הכידון כך שימשיך בקו ישר ורדיקלי את השלדה כמו שצריך ונראה הכי יפה ומגניב, אבל אם אתם לא מסוגלים גם לרכוב בתנוחה המאוד נמוכה הזו, יש שלושה ספייסרים שמהווים למעשה המשך של ההד טיוב – כאשר הנמוך הוא היעיל ביותר אירודינמית וממשיך את קו הטופ טיוב. זה אומר שגם במצב מוגבה מעט, האופניים שומרים על מראה יפה ונקי – ולא כזה שספייסרים מכערים אותו. בנוסף ניתן לבחור מסט שלם של ברגים וספייסרים לקביעת גובה האירובר עצמו, וכמובן שצרך לסנכרן את האוכף עם הפדלים, ואז להבין מה מרחק האירובר מהאוכף – זה שיציב אתכם ואת כל הפוזיציה של הגב ישרה ואופקית בקו הרוח, אולם עדיין מסוגלים לנשום בתנוחה המכונסת ולתת מאמץ קשה לאורך זמן.
האופניים בהדגמה בחנות עם התקן צינור הראש הארוך, שמתאים יותר לרוב הרוכבים החובבנים, ועליו גם גובה מקסימלי של האירובר. לתחילת המבחן השארנו בשלב ראשון עם האופניים בפורמט הפחות סקסי, אבל זה שמתאים לרוב האנשים – ההגבהה הגבוהה. במצב הזה גיליתי שאני צריך להוריד את האירובר כך שהוא מאוד קרוב לכידון ולטופ טיוב. זה לאו דווקא המצב הנכון מבחינה אירודינמית וזה גם פחות אסטתי (ובעולם הזה ישנה זהות מסוימת בין שני אלה): בחינה מדוקדקת של אופני הנג”ש בפרו טור מגלה גם מקצוענים ששמים את הכידון נמוך במיוחד – בגובה הטופ טיוב, אבל מגביהים את האירובר מעליו כמה שצריך כדי להגיע לתנוחה הנכונה. בצורה כזו משטח התקיפה הקדמי של השלדה מצומצם יותר, ויש מקום לאוויר להתנקז אל מעל הטופ טיוב – ומתחת לאירובר והמרפקים.
אהבתי גם את העובדה שצינור האוכף אינו אינטגרלי, אינו דורש חיתוך בקרבון החי וניתן לכוונו בקלות, ואחרי כן גם למכור את האופניים למישהו שאינו בדיוק בדיוק בעל אורך הרגליים הזהה לשלך…
ברכיבה – מעודד ללחוץ חזק, במישור בישיבה
התנוחה נמוכה, אולם הגובה שנבחר נוח לי לרכיבות ארוכות, ואני מרגיש שאוכל לרכוב נמוך יותר גם בלי אימון ספציפי. כיוון כריות הכתפיים חשוב, ובתצורה המקורית שהגיעו האופניים מהחנות חשתי מעט מתיחה בכתפיים עקב קירוב שני המרפקים זה לזה על האירובר (ניתן למקם אותו טיפה רחב יותר). כל העניינים האלה מזכירים לי שבשביל לשפר את יכולת הנג”ש שלכם לא מספיק כח ברגליים – רצוי מאוד להשקיע במתיחות ובתרגילי גמישות – אצל רוב החובבנים ואני בתוכם גמישות ההמסטרינג מפוקפקת, מה שמייצר הקשתה של הגב כדי להתמודד עם התנוחה הנמוכה מלפנים. כך גם באיזור הכתפיים – הצמדה של המרפקים אירודינמית יותר כל עוד זה לא מכביד על הנשימה – כדאי וניתן לשפר את היכולת להתמודד עם תנוחת נג”ש.
מה שנראה טיפה מוזר בבית ולפני הרכיבה הוא שקוטר הסיבוב של הכידון מוגבל בצורה משמעותית. לפני שתתחילו לרכוב זה יראה כאילו האופניים יסרבו לקחת פניות, במציאות אין בעיה לפנות, אולם זה טיפה מקשה בניהוג שלהם מחוץ לרכיבה.
נדרש אימון מסוים לפני שתתחילו להרגיש בנוח ויציב על האירובר ואני מקפיד להתחיל כל רכיבה ברכיבת חימום זקופה יחסית כשהידיים על ידיות הכידון ולא על האירובר. לאחר כ 10 דקות מתרגלים לחלוקת המשקל הקדמית, להיגוי ולתחושה הכללית ומוכנים יותר לכניסה למצב נג”ש. הכידון אינו מספק הרבה מקומות אחיזה ולא ממש נוח לשים את הידיים על הכנפיים המשופעות – רק על קרני השור, וגם שם אין הרבה משחק לשינויי מיקום.
אין כמו אופני נג”ש לסיבוב מישורי של כשעתיים חזקות: התנוחה, הרכינה מעל הדוושות, והחוויה כולה מזמינה אותך שלא לבזבז זמן ברכיבה מנהלתית: אתה על אופני נג”ש, אז תן בנג”ש! רכיבת שחרור? זה כנראה בשביל אופניים אחרים… אי אפשר להמנע מהתמונות של כוכבי הג’ירו (זה מה שרץ בטלוויזיה בזמן כתיבת המבחן) או כוכבי קונה שעוברות בראש. האפקט הפסיכולוגי הזה מגניב ומפמפם את החשק ואתה מוצא את עצמך נותן אימון איכותי: אינטרוולים של 2 \ 4 \ 6 דקות ועבודת כח בסיבובי רגליים איטיים – הנג”ש מזמין אותך אל הקצה וה Warp הכניסו אותי לאווירה המתאימה.
זווית צינור האוכף התלולה גורמת לי לעבוד יותר על שרירים מעט שונים מרכיבת כביש רגילה – יותר עומס עובר אל הארבע ראשי (הקדמי של הירך) מאשר על ההמסטרינג האחורי, וזה משפיע גם על שימוש אקטיבי יותר בדו ראשי – זה פשוט מעולה כי זה אימון משלים נפלא שיכול לשפר את הרכיבה של כל רוכב.
הקשיחות האדירה של השלדה רווית הקרבון מייצרת תחושת מסילה משמעותית בסיבובים – אלה לא אופניים זריזים בתחושה. יש תחושה של הובלת קטר שרוצה להמשיך בעיקר ישר.
המהירות במישורים – ככל שיש יותר רוח קדמית, הן עקב המהירות שלכם או עקב רוח חיצונית, מורגשת על אופני הנג”ש ואין שום ספק שזה הרבה יותר מהיר מאופני הכביש שלכם. במיוחד קל יותר לשמר מהירות אחת שהשגתם אותה. למעשה הדבר החשוב ביותר באירודינמיות הוא תנוחת הרוכב, שמייצר את ההתנגדות הגדולה ביותר לרוח. חוץ מתנוחת הרוכב, הגלגלים הם הדבר החשוב הבא באווירודינמיות ורק אחריהם מגיעה השלדה. היתרונות של הציוד האירודינמי באים לידי ביטוי כאמור בעיקר במהירויות גבוהות. זה לא רק הפרופיל של הצינורות שמשפיע אלא גם הגיאומטריה הנכונה לתנוחה הקדמית ובעיקר המיקום הנמוך של הקוקפיט שמאפשר לכם לכוון את האופניים כך שאתם בתנוחת נג”ש כהלכתה עם גב ישר.
לא אופטימלי בעליות
השלדה צפופה: שלדות נג”ש הן קצרות יחסית בצינור העליון, ובמקרה הזה, אורך הטופ טיוב האפקטיבי הוא 50.9 ס”מ שזה קצר ומציב אתכם ממש מעל הגלגל הקדמי. זה מאפשר להשען על האירובר כך שהמרפקים ממוקמים פחות או יותר באיזור צינור הראש. זווית צינור האוכף תלולה (74-78.5 תלוי היכן ממקמים את האוכף) וכל התנוחה רכונה ומכונסת.
הקרבה הזו בין הקוקפיט לאוכף שהכרחית עבור תנוחת הנג”ש מייצרת אתגר לעמידה: כשעומדים בעליות או ביציאה מסיבוב אפשר לקבל די בקלות מכות בברכיים מהאירובר אם לא עושים את זה בתשומת לב, ומתחילים לסגל בשל כך עמידה אחורית, עם הישבן מעל איזור האוכף ובשונה מהעמידה הרגילה של אופני כביש הרכונה מעל הכידון (טיפה מזכיר תרגילים בספינינג…). בסה”כ כל המצב והתחושה של האופניים גורמים לרוכב להעדיף השארות במצב ישיבה הרבה יותר מאשר באופני כביש.
המשקל של האופנים אינו סלחני למתארים שאינם מישוריים: עם 9.1 קילו מדובר באופניים כבדים למדי. תוסיפו על זה העדר אג’יליטי מסוים – תגובתיות איטית בשינויי כיוון וכו’ ותקבלו אופניים שבאמת רוצים בעיקר מישור בקו ישר.
דיברתי עם ליאור זך מאור, מאמן Zone3, איירונמניסט סדרתי וממובילי התחום בישראל, ושאלתי אותו על הגישה שלו לעניין אופני הנג”ש אל מול התופעה שרואים בה רוכבים מטפסים איתם את נס הרים למשל… ליאור אומר שהוא ממליץ לרוב הטריאתלטים שיחזיקו שני זוגות- אחד נג”ש ואחד אופני כביש, וישתמשו באופני הכביש לאימוני דבוקה ועליות. מבחינת תוואי מסלול, לדבריו אופני נג”ש יהיו מהירים יותר מאופני כביש (בטיימטריאל) כמעט בכל מסלול. “יש לי שני אופני קצה, ואני הרבה יותר מהיר על אופני הנג”ש מאשר על אופני הכביש באותם מסלולים והחריגים היחידים הם מסלולים עם עליות מאוד משמעותיות. ברגע שזה עובר לרולינג הילס זה כבר מייצר יתרון אדיר לאופני הנג”ש כי המהירות בירידות גבוהה ואתה נהנה ממנה בכניסה לעליות גם כן”. בקיצור – טריאתלטים, ובמיוחד איירונמנים – פריט שהוא כמעט חובה באורווה.
אבזור ותמורה
בעלות של 24,500 וקצת לאופניים במשקל של 9.1 קילו רטוב (עם פדלים ומחזיק בקבוק אחד), ושימנו Di2 Ultegra – התמורה הנה ברמות המקובלות בענף.
הילוכים אלקטרוניים – בתוך סד האירובר כל דבר קטן המשפר את הנוחות עוזר. הם יש הצדקה להוסיף את ההשקעה הנדרשת ולצייד את אופני הנג”ש שלכם בהילוכים אלקטרוניים? אני לא סגור על זה. מצד אחד עקב הדחק הכללי ולא רק בגלל המיקומים המדויקים בקצה האירובר, זה מקל על הרוכב. גם העובדה שיש הילוכים גם בקרניים וגם בקצה האירובר משפרת את השימושיות ברכיבה מנהלתית – כי לא צריך לעזוב את הקרניים להעברת הילוך. מצד שני זה יקר, הילוכים מכוונים הייטב קלים להחלפה מהאירובר גם בשיטה המסורתית, וגם בנג”ש מישורי אתם לא אמורים להחליף הילוכים בכמות דומה לרכיבה במתארי עליות ורכיבת כביש קלאסית. מה שכן – הייתי מחליף כפתורים ומגדיר את הורדת ההילוכים (להילוך קל יותר) בכפתור התחתון והעלאה להילוך קשה בכפתור העליון – הפוך מכפי שהוגדר באופני המבחן.
מעצורים – אל תצפו לעצירה כמו ידיות כביש רגילות ועם מודולציה ושליטה עדינים ומדויקים. המעצורים פה מתאימים למישורים ורכיבה במצבים צפויים ומעט הפתעות. גם ידיות המעצור מינימליסטיות על כידון הכנף וגם המערכת עצמה מותאמת לשלדות הנג”ש: המעצור הקדמי של שימנו והמעצור האחורי, הממותג מרידה נמצא אי שם בתחתית השלדה בנקודה מוסתרת מהרוח.
ה Warp יכולים להיות בקצה של השפיץ במנהרת הרוח אולם, אם הם מגיעים עם גלגלי Fulcrum Quattro שהם גלגלי All Round בעומק 35 מ”מ, זה ביננו – לא תואם לשלדת נג”ש קיצונית כזו. מצד שני, מאחר וטריאתלט שמכבד את עצמו ממילא צריך לקנות גלגלי קרבון עמוקי פרופיל, הרי שאולי זו בדיוק התצורה הנכונה וההחלטה הראויה מצד מנהלי המוצר במרידה: הנחת עבודה שעדיף להוזיל את מחיר החבילה בגלגלים כי ממילא ירצה מי שקונה Warp להתארגן על זוג גלגלי הנג”ש הראויים עבורו, ויעביר את אלה לאופני הכביש הרגילים שלו.
האוכף ProLogo Nago Evo Tri40 TS נוח, רחב יותר מאופני כביש בחלק הקדמי מה שמאפשר לשבת על קצהו. הורדנו את האף מילימטר אחד מטה סייעה להפחית לחץ מהמפשעה מבלי לגלוש קדימה בצורה לא רצונית. על הכידון והאירובר דיברנו כבר בקטע ההתאמה האישית – בהחלט מוצר מוצלח גם אם לא בעל נקודות אחיזה רבות.
פחות אהבתי את הקוקפיט, לפחות ברמת הנוחות – כידון ה Vision הסקסי למראה אינו נוח במיוחד היות והוא משופע בחלק העליון שלו כלפי מטה, והוא משאיר רק איזור אחד מצומצם יחסית לאחיזה בקרניים. כידוני טיימטריאל אחרים נתנו לי מעט יותר אפשרויות אחיזה לאורך הקרניים. ברכיבה ארוכה, ובמיוחד אם אלה האופניים היחידים שלכם, זה הופך למעט יותר חשוב. בטיימטריאל בתחרות זה לא משנה.
ברוכים הבאים לפולניה (תלונות בקטנה…)
- משקל (9.1 רטוב) – ההתאמה לכל דבר שהוא לא מישורי או רולינג הילס בעייתית. אופני נג”ש אמיתיים לא ייועדו לעליות רציניות.
- Agility (שינויי מהירות, סיבובים והאצה) – אם המסלול שלכם רווי פניות וסיבובים מאטים, תרגישו את מגבלות ההאצה והניהוג.
- למה מפתחות טורקס מעצבנים לכיוון האוכף? (מי שמחזיק אולר טורקס והוא אינו חנות אופניים שירים את ידו)
- יש רק שלוש מידות לאופניים האלה. מידה 51 או Small התאימה לי אבל דומה שרוכבים בגובה כ 172 ומטה יצטרכו לחפש מענה בשלדה אחרת. זו בעיה מהותית לכמות לא קטנה של רוכבים.
- גלגלים – כבר יושבת לכם מכונת קצה ממנהרת הרוח. פנקו אותה בגלגלים בהתאם.
- יש כנראה איזה קושי מכני לייצר שקט מוחלט ברכיבה על הגלג”ש הגדול בקסטה (הפנימי – ההילוך הקל ביותר) עקב זווית השרשרת. זה בר פתרון על ידי מכונאי משקיען ופדנט.
סיכום
המרידה Warp הם אופני נג”ש קיצוניים ומהירים, אך מעט כבדים במשקל ובהיגוי, וככאלה הם פחות מתאימים למתארים הרריים או מרובי פניות. אמנם זה המתאר הרלבנטי לרוב הטריאתלונים שיש, אבל אם אתם מכוונים לקנייתם כזוג יחיד, כדאי שתקחו זאת בחשבון. כזוג שני לתחרויות – הם מודרניים בעיצוב ועומדים בשורה אחת עם המובילים בקטגוריה מבחינת טכנולוגיה וכנראה גם מבחינת אירודינמיות, והידיעה שאלה אותם אופניים בדיוק שמתחרים על מסלולי הטיימטריאל בג’ירו ובטור דה פראנס תחת רגליהם של רוכבי למפרה-מרידה, תעשה לרוכבים עליהם נעים בארבע ראשי.
האולטגרה האלקטרונית שעליהם מפנקת, ובמיוחד הם מצטיינים בהתאמה אישית ואפשרויות כיוונון, אם כי השלדה הקטנה ביותר כנראה מתאימה לרוכבי מדיום אבל לא לרוכבי מידות קטנות.
הכל עניין של רצינות – אם אתם רצינים בעניין של הטריאתלון שלכם לכו על זה – קנו לכם אופני טיימטריאל. ה Warp של מרידה מודרניים, מעודכנים, מרשימים ועומדים בכבוד רב מול כל האלטרנטיבות out there. הם מביאים את הרוכב למיקסום היכולת בנג”ש, הם מאפשרים לכוון את הפוזיציה בצורה אגרסיבית, נמוכה ואירודינמית, וכן, גם יש להם אפקט פסיכולוגי מעיף.
צילום: ברק טל וגיאחה
מאת: גיא חלמיש
אגב, כבר עשיתם Subscribe בערוץ היוטיוב של BIKEPANEL?
