מעלה מכמשֹ (או: הרהורים על עליות) \ יותם קאופמן

כותבים אורחים31 באוקטובר 2013

Running into you like this without warning
Is like catching a sniff of tequila in the morning
But I’ll try, I’ll try to keep my food down
.That’s quite an aftertaste that you’ve left now that you’re not around

במילים אלו מתאר בראד רוברטס (Crash Test Dummies) איזו עלמה אותה הכיר, ואין טובות מהן כדי לתאר את העלייה למכמש, במידה ותבחרו אותה כסיפתח לכביש אלון. את שיירי ארוחת הבוקר המוקדמת שלכם תיאלצו לטמון עמוק בקיבה, ואת טעם הלוואי שלה תרגישו ברגליים עד למחרת. לשיר קוראים ‘אני חושב להיעלם עכשיו’, וזה מה שתרצו לעשות אם תעלו שם אי-פעם. או לפחות ללחוש בהאריפוטרית משהו שיקפיץ אתכם למעלה.

לפני מספר שנים ולאחר חזרה מפציעה רצינית ותיאבון בלתי סביר לתור את ארץ-ישראל, אזרנו אומץ לרכב בכביש אלון. אז, הכניסה אליו עוד היתה ישירות מכביש 1 ולא מתחנת הדלק של כפר אדומים. הבדל זניח לרוכב הממוצע, אבל עקרוני להסטוריונים של אספלט. יצאנו שניים בעקבות סיפורים של שניים אחרים על כביש שיש בו עלייה אחת ממש קשה והיתר אף אחד לא זוכר יותר מדי. הם היו רוכבים שם לפני כעשרים שנה, כשאפשר היה לצאת את ירושלים לכל כיוון בלי לחשוב יותר מדי. “יותר קשה מרמת-רזיאל”? שאלתי את ברוך. “אין מה להשוות”, הוא ענה. ממש בתחילת הכביש, הצטלמנו מתלהבים לייד השלט החלוד שנוקב בשמו, ועוד יותר מתלהבים מהשלט היותר חלוד שמבשר על בואנו אל ארץ המרדפים.

הכניסה המפוארת לכביש אלון.

“כשתעזבו את ההר… קחו לכם קצת גנדי”, אמר פלמ”ח זאבי בטקס האזכרה לאביו, שהיה המרשל של ארץ המרדפים כאלוף פיקוד מרכז. אני רוצה לחשוב שזה מה שעשינו. בדרך למעלה מכמש, אני זוכר טוב את הברדות שקודמות ליישוב אלון שהן קדימון למה שעוד מחכה לנו, ואת הירידה המפחידה לתוך ואדי קלט שתהפוך לעלייה א-לה סירק-דה-נאבאסל בדרך חזרה. זוכר את הצבאים שהיו שם ואת השקט ואת ההפתעה כשראינו לפנינו רוכב אופניים מטפס במרץ. זכריה קראו לו, אחד הנביאים, והוא רכב לפנינו כמו בְּשׂוֹרה. ‘מה הוא עושה כאן?, ועוד על אופני כביש?’, שאלנו. וכשסיימנו את המרדף אחריו, התברר שהוא פשוט ‘גר כאן’, שזה מסלול הבית שלו. “לא באנו לארץ ריקה”, אמר רבין. אני זוכר גם את כל הרצף של כביש אלון שבא אחרי העלייה הקשה הזו, ואיך הכביש הוא מחרוזת של עליות קטנות שחוברו להן בירידות, כמו בתים שונים בשיר שהעלייה של מכמש היא הפזמון החוזר שלו. היא תנדנד לכם כמו שבוב דילן יודע מי, למה ועל-מה הרגו את דייוי מור.

בירידה לואדי קלט.

בפעם שעברה דיסקסתי ארוכות את העלייה מיריחו לצומת רימונים, הנקראת גם טריק אבּוּ ג’ורג’. בכתבה זו אתאר את העלייה התאומה שלה: מעלה מִכְמָשׂ. שתי העליות משמשות אותנו כשני ‘תוחמי ספרים’ כאשר אנו בוחרים להשתעשע בפארק רוכבי הכביש שנקרא גם ‘כביש אלון’. וכן, מבטאים ‘מִכְמס’ באופן תקני אבל השטחים הם גדה מערבית פרועה ואין דין ואין דיין אז תמשיכו לקרוא ‘מכמשׁ’ ולטפס לשם בזיג-זג.

השוואת שיפוע בין מכמש לטאריק-אבו-ג’ורג’

עם העלייה למכמש פותחים את היום. אם בטאריק אבו-גורג ההרגשה היא כמו בסיני עכשיו – אין שם כמעט ישראלים – אז מעלה מכמש הוא הנגטיב מבחינה זו, שכן הכביש בה הוא חלק אינטגרלי של כביש אלון ואינו מחבר בין כפרים ערביים כלל. הוא בטוח לרכיבה גם אם אתם לבד, אך ההמשך של כביש אלון הוא כבר אופרה אחרת, ולא רק בהקשר הבטחוני. מבחינת תחבורה, מעלה מכמש הוא כביש יום-כיפור בכל יום כמעט. האספלט איכותי ביותר, אם תהיתם.

הפעם הראשונה בה רכבתי במכמש העלתה את השאלה – איך לא הגעתי לכאן קודם? העלייה נמצאת באופן נוח קרוב מאד לכביש 1 ירושלים-יריחו. מבחינה שיפועית, ההשוואה הראשונית שעולה ברגליים היא לשני הקילומטרים הפותחים לכיוון רמת-רזיאל, או לחילופין הסרפנטינות של מעלה עקרבים. ואני מדבר רק על המחצית הראשונה של העלייה. במאמר מוסגר, ‘שני הקילומטרים הראשונים של רמת רזיאל’ הם מטבע לשון. בילינו שבועיים בפירנאים ובאלפים ולא מצאנו שני קילומטרים כאלו וכשכבר מצאנו, זה היה בפרובנס, ודווקא בירידה שצריך היה לטפס חזרה כדי להרגיש ברגליים את אותם שיפועים, לוודא שאכן זה תואם את הסטנדרט. אז לגבי מכמש, זה תואם. ויותר מזה: זה גם ממשיך. לחובבי העליות הקשות, מכמש יכולה לשמש כבית-חורף כמו מצוקי דרגות, רק קשה יותר.

האספלט של החלק הראשון. קצה העלייה נראה באופק בשיא הגובה, נקודה קטנה שהיא עץ.

העלייה סמוכה לאתר המלחמה הראשונה של עם ישראל כצבא ממלכתי – תחת הנהגת שאול. בניצחון על הפלשתים ב’מלחמת מכמש’ לאחר תחבולה של יהונתן, ביססו הישראלים את שליטתם בנחלת שבט בנימין, והפלשתים החלו בנסיגתם חזרה אל החוף. כיום, היישובים גבע-בנימין, מעלה-מכמש, ובית-אל משחזרים את השמות שנזכרו בספר שמואל ונשמרו בשמות הכפרים הערביים ג’בע, מוּכמס, ובּיתין. הרכס עליו יושב היישוב ‘מעלה מכמש’ היום נמצא בין שני ואדיות: קלט ומכוך. שניהם דרמטיים למראה, ושניהם נשפכים לירדן באיזור יריחו.

האספלט של החלק השני. העץ נראה כבר קרוב.

המסלול:

מתחילים בתחנת הדלק סונול שבצומת כפר אדומים על כביש 1. בככר היוצא מהתחנה פונים לכיוון מזרח – ימינה (ולא לתוך כפר אדומים עצמו) וכביש אלון – מספר 458 בשבילכם – לוקח פיקוד. שלושת הקילומטרים הראשונים עד ליישוב ‘אלון’ הם בעצם החימום שלכם – וכיאה למסלול, כבר בחימום יש שיפועים באחוזים דו-ספרתיים. מהיישוב אלון והלאה הכביש צולל לתוך ואדי קלט, הוא נחל פרת הנזכר בספר ירמיה. הצלילה עצמה חדה ומהירה (בחזור זה יעיק עליכם, לפחות מנטאלית) ומסתיימת בכניסה לעין-פוואר, או עין-מבוע בעברית שהוא מעיין פועם ולא במקרה: כדי לרכוב בסביבתו צריך גם לב פועם. כחמישה קילומטרים מהיציאה, הטיפוס מתחיל: הרגליים קרות, יש גרעפס בקנה מהשתייה של הבוקר, אפילו להזיע עוד לא הספקתם ואוֹפּ יש את העלייה הזו שצריכים לטפס.

תחילת העלייה. כמו טיפוס מתוך בור.

וכך היא נפתחת: מקטע ראשון של 2.2 קילומטרים בשיפוע ממוצע 11.8%. לשם השוואה, את העלייה לרמת רזיאל פותח קטע של 1.7 קמ’ בממוצע 10.8%: זה אומר שצריך היה להוסיף עוד חצי-קילומטר בשיפוע 13% ביער התימנים כדי להשוות בין המקטעים. אפילו הסרפנטינות של מעלה עקרבים מעט יותר קלות מאשר כאן. השיפוע לא קבוע, והמקסימום הוא בערך 20% בסרפנטינות באמצעו של המקטע.

הקטע התלול – 20% בסרפנטינה.

סוף המקטע הוא מעט לפני מצפה-חגית, שכונה קטנה ע”ש חגית זביצקי ז”ל שנרצחה יחד עם חברתה ליאת קסטיאל, שתיהן אחיות לתאומות, לפני 15 שנה בעת טיול בואדי קלט. אחרי הפנייה ליישוב, בדומה לרמת-רזיאל, יש הפוגה שבה לא תצברו כלל גובה: אורכה 1.2 ק”מ וסופה באמבטיה שממנה יוצא צינור ניקוז בדמות כביש שמוביל לבסיס הטירונים של מג”ב. עם מג”בניקים אנו לא רוצים להסתבך אז ממשיכים לטפס לעברה השני של האמבטיה.

האמבטיה בין שני חלקי העלייה. באופק: כפר אדומים.

קטעי המנוחה משמשים ל… מנוחה.

כאן מתחילה הפאזה השנייה של הטיפוס: 1.9 ק”מ בממוצע 10.3%. זו פאזה קלה יותר מהראשונה, אבל את הראשונה כבר יש לכם ברגליים ואת זו לא. לעומת המקטע הראשון, השני פחות מפותל ומכיל פחות מיני-הפוגות לרגליים. הוא יותר נס-הרים מרמת-רזיאל, יותר אצ”ל מלח”י. את קצה העלייה רואים ממנו רוב הזמן – גבעת הטילים, שהיא בסיס נ”מ נטוש. כאשר כבר מגיעים, אפשר להוסיף עוד קצת גובה מצטבר ולפנות ימינה לבסיס הזה. אם לא, ישנו בהמשך קיר שפונה שמאלה לשכונה המבודדת של מעלה מכמש בשם ‘נווה-ארז’ (ע”ש תא”ל ארז גרשטיין ז”ל). אם גם זה לא, אז ניתן להמשיך בכביש עד ליישוב מעלה-מכמש עצמו וממנו להמשיך לכניסה לשכונת ‘מצפה-דני’ (ע”ש דני פריי ז”ל, שנרצח בביתו במכמש) – זהו סיום העלייה הראסמי – מרחק של 2.7 ק”מ מגבעת הטילים. כך שסה”כ מתחילת העלייה רוכבים 8 ק”מ בשיפוע 6.1%. לא מרשים במיוחד, אבל עד גבעת הטילים ישנם 5.3 ק”מ בממוצע של 8.6%, וזה כבר משהו שלא תמצאו יותר מדי. ההמשך מכאן מביא אתכם לצומת T ומפגש עם כביש 457 שיורד ממערב ומחבר את כביש 60 (ירושלים, רמאללה) לכביש אלון (458). החפץ בהמשך טיול יפה יפנה ימינה כמובן, להמשך התנועה צפונה.

יורדים מגבעת הטילים. באופק ירושלים ומימין נווה ארז.

בכלל, לעליות שלנו אנחנו אוהבים להדביק תארים. בהרבה מקרים את התואר תקדים המילה ‘הכי’. הכי יפה, הכי קשה, הכי מעצבנת. ולכל אחד יש את הדעה שלו כאילו יש כאן דמוקרטיה. כל זה כשברור שהעלייה הכי יפה היא ממצדה לערד, הכי קשה היא מעלה גולני בחרמון, והכי מעצבנת היא נס-הרים. בהרבה.

זהירות בירידה חזרה.

אז כדי לסגור את קטע התלילות, הנה גרף שמציג את העליות המתחרות למכמש כאשר הקריטריון המגביל הוא חופשיות הרכיבה, מה שמוציא מהמשחק את הטיפוסים לכיוון פסגת החרמון הישראלית, כבישים צבאיים אחרים ועוד קימוטי מרחב-זמן בכפרים החביבים על סדובניק. שימו לב שנס-הרים ובית-אורן לא נכללות כאן. בעליות מפורסמות אחרות כגון מעלה עקרבים, ונשר לא תגיעו לשיפוע כזה במרחק כזה. במרחקים יותר קצרים – כ-4 ק”מ, ניתן כבר למצוא קטעים תלולים יותר בעלייה ממנחמיה (9.5%) ולסרטבה (9%).

הגרף מאפשר גם לנתח את העליות באופן יותר מדעי מאשר ריגשי, ולעמוד על למה ואיך כל אחת מרגישה שונה ברגליים. למשל מכמש מול אבו-גורג שמפורטות ביתר בגרף בתחילת בכתבה. ברגליים, אבו-גורג מרגישה תמיד קשה ומתישה יותר, אבל מכמש יותר כואבת. ורואים מדוע: עד למרחק של 2.5 קילומטרים, מכמש מציגה את המספרים הגבוהים ביותר מבין העליות האחרות בארץ. אבל עד למרחק של חמישה קילומטרים, אבו-גורג’ לוקחת את הבכורה, כנראה בזכות האמבטיה שאין בה כמעט. העלייה ממחניים לביריה מציגה את התחרות הכי רצינית לשתי העליות הללו באורכה הכולל, ולמי שרוצה לחוש עוד מהרי השבר הסורי מבלי לחצות את הקו הירוק. עליות אחרות כמו כוכב-הירדן ומנרה עושות גם כן עבודה טובה כאשר הראשונה ביניהן לוקחת את הבכורה בתלילות עד ל 350 מ’ אנכיים. אלו המספרים, כאשר ידוע שלכל עלייה יש הסיפור שלה, ה-intangibles שאינם ניתנים לכימות, הפרטים הקטנים של אלוהים.

מבט על העלייה מגבעת הטילים.

במכמש יש את אפקט הטקילה-על-הבוקר, את העובדה שתוך כדי הירידה לואדי רואים את תוואי העלייה – זוית ראייה שתמיד מעצימה את השיפוע; את ההמשך של היום, ואת סופו. כאן אתה פותח את הפה גדול גדול גם בלי שרופא שיניים אומר, צועק ‘וואוּ’ ומרגיש את העלייה נכנסת לגרון ואתה רוצה להקיא אבל נזכר שאפקט האלכוהול הוא דווקא אחר-כך, בורידים, כשהכל מרגיש טוב ואל-דאגה העלייה מגיעה גם לשם. וכמה שהיא קשה, התרגלנו לצרוך אותה. אבל לא כמו אלכוהול, אלא יותר כמו קפה. כזה קטן של בוקר.

נוף לים המלח.

הצעות הגשה – מסלולים הכוללים את כביש אלון

מסומנים ומקושרים לגוגל שלושה מסלולים מעגליים סביב כביש אלון. המסלולים מצויירים בגדול גם על המפה שלמטה:

1. מנה עיקרית (בכחול) – 107 קילומטרים שכוללים את העליות למעלה מכמש, עוד טיפוסים בכביש אלון, ירידה לבקעה דרך מעלה אפרים, רכיבה קצרה על כביש הבקעה ופנייה לטריק-אבּוּ-ג’ורג’ עד החזרה לכביש אלון בצומת רימונים, שם פונים שמאלה חזרה לכפר אדומים. סה”כ 2950 מ’ טיפוס.

2. תוספת אדומה: אם רוצים להאריך ולרכוב עוד על כביש אלון, ניתן בצומת מעלה אפרים (נקודה E) להמשיך צפונה ולהגיע עד לצומת חמרה – שם פונים מזרחה ורוכבים דרך הג’פתליק עד לצומת אדם על כביש הבקעה,, ושם פונים דרומה עד לצומת פצאל (נקודה F) וממשיכים כמו התוואי הכחול. התוספת על כביש אלון היא תוספת של ‘נפח’ ופחות של טיפוס. סה”כ 134 ק”מ 3200 מ’ טיפוס.

3. תוספת ירוקה: בצומת ללא-שם (נקודה C) מעט אחרי הכפר עין-מוע’ייר (מבוטא מור’ייר כמו הכפר מר’ר), יש פנייה חדה שמאלה שעולה בתלילות. הכביש נקרא מעלה גדעון ע”ש גדעון ליכטרמן ז”ל, ומסתעפים ממנו כניסות לכל המאחזים שמרשתים את הדרך לשילֹה. אחרי הכניסה לשילֹה, פונים ימינה על כביש 60 ומגיעים לצומת תפוח, אפשר להוסיף טיפוס לגבעת הרא”ה וירידה דרך מעלה לבונה אם רוצים, ממש מול הכניסה לעלי. בצומת תפוח פונים ימינה על כביש 505 (חוצה שומרון) ונפגשים עם כביש אלון בנקודה D – מרחק של קילומטרים בודדים מנקודה C בה עזבנו את הכביש. משם ממשיכים בתוואי הכחול לרדת לכביש הבקעה דרך מעלה אפרים. המעקף הזה תורם כ-35 קילומטרים של דרך, אבל עם שתי עליות קצרות וקשות בנוסף. סה”כ 142 ק”מ 3650 מ’ טיפוס.