אחרי מרוץ עילית גברים נפלא אתמול אפשר לסכם את אליפות העולם 2017 בנורווגיה כהצלחה אדירה (רק לא לנבחרת ישראל).
מאת: יניב שור
צילום: UCI
לאחר אירוע מאכזב בקטאר בשנה שעברה, יצרו הנורווגים מסלולים משובחים שהולידו עניין רב לאורך כל השבוע – הם יצרו סלקטיביות רבה, היו נהדרים לצפייה על המסך, מלאי אטרקציות, סיבובים, 3 עליות מתוכן קיר אחד שעשה את כל ההבדל. הקהל אדיר וצבעוני וחגיגת הספורט היתה מרשימה. דבר אחד נשאר ללא שינוי: תופעת הפטר סאגן, שהפך לראשון אי פעם שזוכה באליפות העולם שנה שלישית ברציפות.
והישראלים? לא הרשימו בלשון המעטה – ולא רק בצד הרוכבים כי אם גם במעטפת שכשלה. רק עומר שפירא הצילה את המצב כשסיימה את מרוץ העילית נשים בצורה מכובדת.
עילית גברים
יא אללאפיליפ, איזה מירוץ זה היה! כשפורסם המסלול לפני כשנה היו טענות על כך שבנו מסלול לאלכסנדר קריסטוף הנורווגי ושאין סיכוי למי שאינו ספרינטר טהור. סלמון היל נראה על הנייר כמו גבעה תמימה. אבל ככל שהתקדם השבוע התברר שברגלים זה מרגיש אחרת. 3 קילומטרים של עליה שהופכת את המסלול לקלסיקה קטנה, אמנם עם נטייה לספרינטרים, אבל לא רק.
לאורך 200 קילומטרים ראשונים ראינו מירוץ קשוח, קבוצת בריחה איכותית ואקשן. קבוצת החוד קטנה בכל סיבוב כך שלחמישים הקילומטרים האחרונים נשארו החזקים באמת. קשה לשים את היד על מהלך משמעותי כי היו הרבה, וחלק מהם לא צלחו. בסיבוב הלפני אחרון, לחיצה קטנה של טום דמולן על סלמון היל יצרה כמעט מיד מיתר של 100 מטרים והורידה את המרחק לבריחה עד 10 שניות בלבד. דמולן כל כך חזק השנה והוא אמלל את הרוכבים האחרים, אבל בסוף לא מצא את השותפים שחיפש בבריחה הזאת וגם הוא חזר לדבוקה.
בסיבוב האחרון התקפה אדירה של אלאפיליפ על סלמון היל סימנה את תחילת הטירוף. לצרפתי הצעיר הזה יש את הקיק של ז’ילבר ביחד עם הרגלים של וולוורדה. יש לו גם את האומץ. טובי הרוכבים מאחוריו באמת ניסו לעמוד בקצב אבל אלאפיליפ נתן בראש ויצר פער. היחיד שהצליח לעמוד בקצב שלו היה מוסקון האיטלקי, שאחר כך התברר שהחזיק ברכב הקבוצה והתוצאה שלו נפסלה.
בשלב הזה, כשאלפיליפ דוהר במורד הגבעה והפלטון בעקבותיו בראשות וסילי קיריאנקה, קרתה פדיחה איומה והשידור נקטע. אחר כך התברר שהמסוק המשיך לצלם ואנחנו פספסנו דרמה אדירה. לזכותו של השדר ביורוספורט יאמר שהוא לא איבד עשתונות, והמשיך לתאר מרוץ שהוא לא רואה ושאין לו מושג מה קורה בו! כוכב.
בקטע שלא ראינו קרה דבר מופלא מבחינת פטר סגאן. סידרה של התקפות, בעיקר מצידם של הבלגים והקולומבינים סגרה את הפער מהבריחה של אלאפיליפ. לפני המירוץ סימנו את גביריה הקולומביני כרוכב ה”רעב” ביותר – הרעב הזה היה בעוכריו. כארבעה קילומטרים לסיום הוא איבד סבלנות והתקיף. בדיעבד, הוא ואחרים גררו את קריסטוף וסגאן לספרינט.
סגאן הסבלני, עם קילר אינסטינקט מטורף, לא הראה את האף שלו במשך 260 קילומטרים, אבל 300 מטרים לסיום היה ממוקם מושלם, מאחורי קריסטוף. הנורווגי יצא לספרינט של 250 מטרים וסגאן פשוט עבר אותו בתזמון מושלם. זו לא פעם ראשונה שאנחנו רואים את סאגן מנצח בזכות השליטה המושלמת שלו באופניים – ואף לא הפעם הראשונה שהיתה זו זריקת האופניים קדימה מקו הגוף שהכריע את הפוטופיניש. אפשר ממש לראות כיצד הוא שלח את האופניים קדימה בצורה מלאה, ידיו ורגליו ישרות והאופניים הרחק לפנים, בעוד שקריסטוף מקופל יותר ולמעשה לא מנצל את אפקט השליחה הזו קדימה כמו סאגן.
צריך יכולת אדירה, התמקמות מושלמת, בחירת מובילים ללא דופי, סבולת ל 260 ק”מ קשים עם התקפות על הקיר, רגליים של ספרינטר מטורף כדי להגיע בעמדה הנכונה לקו לצד הספרינטר השני שנגדך, אבל בסוף – היו אלה 10 הס”מ האלה שהביאו את פסי הקשת בפעם השלישית ברציפות לסגאן. הסלובקי אלוף עולם בפעם השלישית, קריסטוף שני ומאתיוס שהגיע מאחור שלישי.
בסיום הוא לא שוכח את כללי הטקס והקודים התרבותיים- מקדיש את הניצחון לסקרפוני שנהרג, ולאשתו…
המסלול
שאפו לנורווגים, שהראו לכולם איך בונים מסלול משובח, שמעודד דרמות ומכריח את הרוכבים לשמור על רמה גבוהה לאורך כל המירוץ. מירוץ הנשים שמר על קצב 36 קמ”ש ממוצע 6 הקפות ואחר כך עלה ל-37 קמ”ש למשך עוד שתי הקפות. זה קצב כמעט אחיד על מסלול ארוך יחסית של 152 קילומטרים – לא היה כאן אפילו קילומטר אחד של טיול.
מסלול הנג”ש הציג עליה קשה וטכנית בחלק האחרון והכריח את הרוכבים לשקול אפשרות להחלפת אופנים באמצע. התעלול הזה יצר כל כך הרבה עניין מסביב לנג”ש, מירוץ שסובל מסורתית מהעדר עניין. כתבות על כתבות מקדימות למירוץ עסקו בשאלה “האם להחליף או לא להחליף”? ובאירוע עצמו שמו שטיח אדום שסימן את איזור ההחלפה והדחיפה המותרת וזה היה עוגן לשידור. בסופו של דבר טום דמולן המנצח לא החליף אופנים, הפסיד מעט זמן בעליה לאלו שכן החליפו אבל ניצח בסופו של דבר. בנשים הייתה זו אנמיק ואן ולוטן, אותה אחת שהתרסקה בצורה מפחידה בריו והתאוששה כדי להגיע לעוד שיא כאלופת העולם נג”ש.
גם המזל שיחק, יומיים יבשים במירוצי העילית, צילומים מרהיבים של העיר והבתים הצבעוניים שלה, הגשרים, הספינה, המים – פשוט מושלם. הקהל שיתף פעולה ומילא את המסלולים והכיכרות. השוטרים עשו סדר איפה שצריך – בקיצור – לתשומת לב אלו שמתכוננים לג’ירו בירושלים – ככה זה צריך להראות.
עילית נשים
המתחרה הישראלית היחידה שסיימה – עומר שפירא – רכבה את מירוץ הנשים ביחד עם הרוכבות הטובות בעולם. ראינו את עומר נלחמת בחלק האחורי של הפלטון גם אל תוך הסיבוב השישי מתוך שמונה – זה עוד לא פוזיציה של תחרות על מיקום, ועדיין תחרות על שרידה בתחרות, אבל זו הפעם הראשונה שלה והיא מכובדת.
הטיפוס לסלמון היל התאים לעומר, אבל המסלול כולו לא התאים לה במאה אחוז. יותר מדי מישור וקטעים טכניים שמתעללים במי שנלחם על מיקום מאחור. בשנה הבאה אליפות העולם במסלול הררי ושם יש לעומר מה לתת.
בדיוק כמו בריו, מירוץ העילית נשים נערך בצל שליטה של ההולנדיות. גם כשהדברים לא הולכים בדיוק כפי שהן מתכננות, יש להם כוח אש כזה שבסופו של יום מנצחת בלאק, שהיא אולי החמישית או אפילו השישית בקרב ההולנדיות. באמת שהבריטיות ניסו להפריע, גם האמריקאיות (שסבלו מפרישה של המובילה בהתרסקות), אבל בסופו של דבר ההולנדיות נתנו את הטון עד לסיום.
הרוכבים הישראלים
בשנה שעברה כתבנו “אין חכם כבעל כישלון”, לפי זה השנה הנבחרת הישראלית צריכה כבר להיות בכיתה של המחוננים… נראה שהשנה הציפיות מראש היו נמוכות יותר, אבל עדיין, יותר מדי תוצאות DNF עבור רוכבים ורוכבות שיכולים אחרת. יש אמירה שמיוחסת לרונלדיניו – “אל תתאמן עד שתגיע לביצוע טוב, תתאמן עד שלא תוכל לטעות”. כשצריך להימנע מטעויות, אנחנו עוד לא שם. סיום מירוץ ב-DNF הוא כישלון, ואם זה תוצאה של תאונה, תקלה טכנית או פספוס של מהלך בפלטון זה עדיין כישלון.
אנחנו לא יודעים במדויק את הסיבה לכל DNF. עבור הצעירים יותר ברור שזה חלק מהעניין. מי שרוצה להיות מקצוען בעוד 10 שנים יכול בדרך לרשום כמה DNF ולהחשיב את זה כחלק מהתהליך. עבור הרוכבים המתקדמים יותר הסיפור הזה כבר לא ממש עובד.
הכישלון המתסכל מכולם הוא של עומר גולדשטיין, שהיה מסוגל על הנייר לסיים את המסלול. 2 קילומטרים מהפתיחה (U23) נקרעה לעומר שרשרת שהותקנה שבועיים לפני המירוץ. אבל הוא לא היה היחיד – מדוע פרשה רותם גפינוביץ? שאלנו את ניב ליבנר והוא לא השיב.
לצערנו זה לא נגמר בכך – עומר נשאר על המסלול ללא סיוע והוא לא הצליח ליצור קשר עם רכב הליווי של נבחרת ישראל ובו יובל בן מרדכי המאמן. שוב קשה לדעת היכן הוא התמקם והאם היה מוסתר. הרכב הזה – במירוץ הזה היה צריך לשמור על קשר עם רוכב אחד בלבד, וכל תפקידו הוא לתת לו תמיכה בדיוק במקרה כזה וברגע האמת – כשהיה צריך לבצע את תפקידו ולתמוך בו היה כשל. יש לאמר שאין מכשירי קשר ב U23. עומר לקח אופניים חלופיים מרכב נייטראלי שהקליטים שלהם היו שונים משלו וברור שזה חסר סיכוי.
מבחינת מאמן הנבחרת יובל בן מרדכי אומר לי שכל מה שקורה בנבחרת הוא קודם כול באחריותו של המאמן. זה עוד לפני התייחסות לאירוע כזה או אחר. יובל מאשר שלמיטב ידיעתו השרשרת של עומר הוחלפה שבועיים לפני התחרות. בשורה התחתונה כשההודעה של השופט על התקלה של עומר הגיעה בקשר רכב הנבחרת כבר עבר את עומר מבלי להבחין בו. מכאן רדפו עומר ויובל ברכב אחד אחרי השני והעסק כבר היה אבוד.
נקודת האור – עומר שפירא: הניקוד של נבחרת ישראל אומר שהמיקום של הנבחרת שלנו היה בסוף הפלטון. די בתחילת המרוץ היתה התהפכות בתוך מנהרה חשוכה. עומר התחמקה מההתהפכות אך נפתח פער בינה ובין הפלטון, דבר שאילץ אותה לרדוף אחרי הפלטון. על פי הדיווח שלה הרדיפה הזו חימצנה אותה לכל התחרות. במשך התחרות היא היתה בסוף הפלטון, דבר שאילץ אותה לעבוד הרבה יותר קשה. בעליה היא תפסה פור קטן שנסגר בירידה ״אני מפדלת בשיא המהירות באופן הכי אווירודינמי שאפשר והם עוקפים אותי בירידה״ (45 ק״ג…). על פי הגרמין היא עבדה מאוד חזק: 4.5 ואט לקילו (נורמליז פאוור) למעל 4 שעות.
בשנה הבאה?
אינסברוק אוסטריה, ה-UCI הולך בכיוון של להקשות יותר את המסלול, להאריך ולהוסיף טיפוס. עוד אין מסלול סופי אבל המספרים הראשוניים משם נראים לא הגיוניים בכלל, עליות של 14%, אלפי מטרים של טיפוס מצטבר, נג”ש של כמעט 60 ק”מ… מפחיד! אולי זה עניין מסחרי של התמודדות עם תחרויות אטרקטיביות אחרות, אולי זה עניין פשוט של להעלות את הרמה.
עבור הישראלים זה תמרור אזהרה, ואולי צריך לחשב מסלול מחדש. לא חייבים לעשות DNF על הבמה המרכזית, אפשר לעשות את זה במהלך העונה ולבדוק את היכולת על אמת. אם כבר מגיעים לבמה המרכזית אז זה חייב להיות עם מחויבות לשחק את המשחק עד הסוף, רוכבים ומאמנים, ובאמת לשים אותנו על המפה.
מאת: יניב שור
צילום: UCI
פרשנות BIKEPANEL – שקיפות איגוד האופניים תבחן כעת \ גיא חלמיש
בוודאי נתקלתם פה ושם בשרשראות ש”נקרעו”. ובכן, על הנייר – שרשרת לא אמורה להיקרע. השרשראות האלה עומדות בעומסים אדירים יום אחרי יום קילומטרים רבים ואחרי שבועיים שרשרת לא “נקרעת” בד”כ – שאלנו יותר ממומחה אחד לגבי העניין ונראה שיש סיכוי הרבה יותר גדול שהיא נפתחה כי המכונאי שהתקין אותה לא חיבר אותה כמו שצריך – ופה בדיוק נכנסת נקודת המעטפת ואיכותה שחלק ממנה הוא הציוד והתקנתו. שוב – אין לנו מעבדה לנתח את השרשרת המתה, אבל זה בהחלט מעלה את השאלה.
גם לא קיבלנו תשובות ברורות לציטוט מאנשי הנבחרות לגבי הכשלים האחרים. איך קורה שרותם גפינוביץ פעם שנייה לא מסיימת את אליפות העולם אחרי שכל מה שעשתה במהלך העונה הראה שהיא כן יכולה? אולי ההסבר פשוט וטריוויאלי, אבל לא שמענו אותו מאף אחד. זה רק מעלה את רף הספקולציות. אפשר להבין את הרצון להסתתר כעת אבל צריך להתגבר על כך ולחשוף באומץ מה קרה, למה וכיצד יש לשפר.
מה שנשמע כאילו הוא לקיחת אחריות מיניסטריאלית של יובל בן מרדכי כמאמן או ראש המשלחת היא למעשה אי לקיחת אחריות – אם המקרה נבע מכך שהוא עצמו לא תפקד כמו שצריך בהפעלת רכב הליווי ועירנות לגבי הרוכב שלו. זה לא מקרה כללי – זה מקרה בו הוא אישית חלק ממנו כנראה. שוב – אנחנו לא יודעים האם זו היתה הסיבה לכשל, אבל ראוי שיינתנו תשובות מפורטות לציבור. ראוי שיפרטו מה היו הכשלים ומי היו אחראים להם, הן במקרה של עומר גולדשטיין והן לגבי הסיבות לפרישתה של רותם גפינוביץ, כדי שאולי סוף סוף יהיה תהליך למידה ושיפור ולא שוב ניגון חוזר וחוזר של אי ביצוע ברגעי האמת.
גיא חלמיש