לפני כמה שנים עוד היתה SRAM Red משאת נפשם של חלק מהרוכבים. ה Red שווקה עם USP (תכונה מבדלת ומוכרת) ברור וחד: המשקל הכי קל ממערכות הקצה, אבל במונחי שוק היא הפסידה למתחרות בצורה חד משמעית – סראם לא הפכה לגורם משמעותי בכביש. באיחור משמעותי לעומת Shimano בכניסה למערכות אלקטרוניות, הם מנסים שוב עם USP אחד בולט – “מערכת אלחוטית”. קיבלתי את ה KTM Revolver (מבחן בהמשך) עם המערכת המסקרנת ויצאתי לכמה שבועות רכיבה!
מאת: גיא חלמיש צילום: יוג’ין לויט וגיאחה
אם לא ראיתם את הסרט של ה KTM כביש האלה, עם האיטאפ של סראם רד – כנסו:
מדוע נכשלה SRAM בעולם הכביש?
ראשית בגלל המוצר עצמו, ושנית בגלל גורם אחר – קוראים לו Shimano Di2.
על תפקודה של ה Red המכנית אני יכול להעיד מהתנסות אישית – היא פשוט לא היתה טובה מספיק בהשוואה למתחרות. ב 2013 יצאתי עם קבוצת עיתונאים מכל העולם להשקת ה Cannondale Synapse. היינו מהראשונים שהתנסו במערכת ה-Red החדשה (דאז) בעלת 22 ההילוכים. עלינו על האופניים בהתלהבות רבה והסנטימנט של רוב עיתונאי האופניים שדיברתי איתם שם, ממעל 30 מגזינים מובילים בעולם היה ברור ושלילי. כך כתבתי על ההתנסות עם ה- Red 22 בהשקה ההיא:
“סראם 22! כן המערכת החדשה של סראם הורכבה על כל אופני הדמו, והיתה לנו הזדמנות כמעט ראשונה בעולם לרכוב עליה. בגדול מדובר על אותו הרד המוכר על תחושותיו ושיטותיו רק עם עוד גלג”ש. המערכת כנראה עדינה וקשה לכיוון ונצפו בעיות של נפילת שרשרת מעבר לקראנק אצל יותר מרוכב אחד בהשקה. מי שאוהב את הז’אנר של הדבל-טאפ או רוצה יחס מחיר משקל מנצח יאהב. מי שרוצה העברה מדויקת, חלקה ונקייה מקרקושים ואפשרות טיפול בכל מקום ללא בעיות חלפים יבחר בשימאנו. אצלי המערכת תפקדה סביר, אבל עדיין – התקשיתי להתרגל לדבל טאפ ובמיוחד בקצה סקאלת ההילוכים שם הפידבק על הגיעכם לקצה לא ברור כל כך והעובדה שאותה ידית משמשת גם להעלאה וגם להורדה יכולה לגרום לכם להעלות הילוך במקום להוריד…”
במקביל לכישלון הזה, יצאה Shimano עם ה Di2, וסחפה את עולם הכביש. השנים שלאחר מכן היו בסימן דומיננטיות מופלאה של ה Di2. לא אשכח את הטור האלמותי של ה”Secret Pro” ב Cycling Tips שסיפר על הרחמים של המקצוענים בפלטון המקצועני על הרוכבים בקבוצות שרוכבות עם מערכת שאינה אלקטרונית, תוך שהוא רומז רמז עבה (אם כי לא כתוב במפורש למיטב זכרוני) שמדובר בסראם.
הסוללה הבולטת מאחור של המעביר האחורי
סראם אלחוטית? תמיד יש הזדמנות נוספת: בעיקר ב UX
כל איום ומשבר הוא הזדמנות – והניצחון של שימנו על סראם בתחום האלקטרוני הפך להזדמנות לסראם לתקן את בעית חווית המשתמש (UX) של ה Double Tap, ולמעשה לסגת מהקונספט הזה. חמש שנים ארוכות של פיתוח ובדיקות לקחו לה להוציא קונספט חדש לגמרי, ונאמר את זה כבר פה בהתחלה – טוב בהרבה ממה שהיה להם קודם.
במקום ידית אחת שמעלה ומורידה בתנועה לאותו כיוון כמו במערכת המכנית שלהם, וגם במקום העלאה והורדה בשתי נקודות שונות באותה יד (כמו אצל המתחרים), הם מציגים גישה שונה לגמרי – ידית ימין מעבירה להילוכים קשים יותר באחורי וידית שמאל מורידה להילוכים קלים יותר באחורי. כדי להעלות או להוריד פלטה משתמשים בשתי הידיות האלה בו זמנית בסנכרון (העלאה והורדה). הם מוכרים את זה כהשראה מתחום הרכב – הילוכים לצד ההגה במכוניות שבהם צד אחד מעלה וצד אחד מוריד. נשאלת השאלה האם האדפטציה לעולם האופניים עובדת? והתשובה המהירה היא שכן – די מהר התרגלתי לשימוש בשני הצדדים, ימין ושמאל.
חסרון בקטנה בכל זאת יש לגישה הזו: הורדה והעלאה של הפלטה דורשת שתי ידיים בסינכרון. בעוד שזה לא איזה מאמץ מטורף מצאתי שתחת עייפות ועומס, זה דורש ממני קוגניטיבית יותר ריכוז מאשר העברה עם יד אחת. בנוסף – זה קצת מטרד כי זה דורש פוקוס על העניין ללא עיסוקים נוספים, כמו הוצאת בקבוק או אכילה של באר אנרגיה בזמן הרכיבה.
לחיצה רצופה תעביר את כל הקסטה ללא הפסקה עד שתפסיקו ללחוץ, אולם המערכת לא מאפשרת הפעלה בו זמנית של שני המעבירים – אותה תנועה מהירה ומקבילה של המעביר הקדמי ותיקון של שני הילוכים באחורי ממש במקביל לא עובדת פה. הנוהל: מעבירים פלטה עם שתי ידיים ואז עוזבים יד אחת ומשאירים את השנייה שמתחילה להעביר מאחור רק אחרי שיד אחת עזבה. בעולם של marginal gains זה חסרון אמיתי ויכול להיות בעל משמעות של עוד מטר או שניים קריטיים בתגובה להתקפה, אבל לרוכב החובבן אין לזה כמעט משמעות.
הגישה החדשה באלקטרוני של סראם: ידידותית בהרבה
ארגונומיה מצוינת בידיות
הידיות קטנות ודקות יחסית. לי יש ידיים קטנות אז הידיות נוחות לי מאוד גם במהלך הרכיבה עצמה כשהידיים על החלק העליון של ידית המעצור. עוד באופני לזמי בכפר יונה – חנות עם איכות מכונאות טובה מאוד, דאגנו לייצר את המרחק של הברקס מהדרופים באמצעות בורג כיוונון שנמצא ב-Hood מתחת לגומי – כמו באופני הרים, וזה מעולה עבורי. אני אוהב שהידית מגיע קרוב יחסית לכידון.
כפתורי הההעברה עצמם נפרדים מידית הברקס והם גדולים ונוחים – אי אפשר לפספס גם עם כפפות סקי, וגם יש להם רק תפקוד אחד, כך שזה פשוט ונוח.
הפידבק בלחיצת ההעברה בידיות ברור ומורגש, אבל לא מדי. בקטע של הכפתורים אני חושב שסראם עשו עבודה טובה יותר משימנו שם הכפתורים קטנים וקרובים מדי, והפידבק עדין מדי. כדי להוסיף כפתורים נוספים (“בליפים”) מעבר לזוג אחד נוסף, למשל לקצה האירובאר תצטרכו יחידת ניהול אלחוטית נוספת ולחבר את הכפתורים האלה אליה בחוטים בכל זאת, ויש פתרון דומה גם למטפסים לכידון למעלה שאותו אפשר למשוך חוטית ללא קופסא.
אפשרות כיוון מרחק ידיות מבורכת באלן מהידית – מצוין לידיים קטנות
“שקט – מעבירים”
אחד הדברים הכי מאפיינים את המערכות המכניות של סראם בשטח הוא הקליקיות של ההעברה – הן בכפתור והן ב Sound: זה מרגיש מעט קשה יותר מהרכות החמאתית של שימנו, וזה עניין של טעם. יש כאלה שמעדיפים קליקיות ויש כאלה שמעדיפים רכות, אין שום יתרון לפה או לשם. מה שחשוב פה הוא שבשתי הגישות יהיה פידבק ברור לרוכב מה סטטוס ההעברה שלו: שהוא יחוש שהיא בוצעה במאית השנייה שהיא בוצעה.
אחרי שנים שלא רכבתי עם ה Red המכנית כבר שכחתי את הרעשים והתחושה שלה. היתה לי פה הפתעה: ההעברה טובה ומהירה אבל בעיקר – שקטה ורכה. היא שקטה בהיבט המעבירים עצמם והרעשים והתחושה שלהם במעבר על הפלטות, אבל גם – בהיבט רעש המנוע החשמלי של המעבירים. אין את רעש הבזז האופייני כל כך למנועי המעבירים המתחרים, וזה מבורך. מי שלא יתבונן בצורה מאוד רצינית על האופניים שלכם לא יידע שזו מערכת אלחוטית כיוון שהיא לא מרעישה את נוכחותה, כמו בשימנו.
ההעברה בקדמי לא מרגישה לי נחושה וחזקה כמו בשימנו שנותן תחושה שגם קרח או גוש בוץ שיעטוף את המעביר לא יעצור אותו. היא גם רכה משהו, אבל עוברת ועובדת גם תחת פידול.
האם הקטע האלחוטי הוא יתרון?
סראם חוגגים על הקטע הזה – יש להם פורמט אלחוטי משלהם (כלומר לא אחד המוכרים כמו Ant+ או בלותות’) עם אבטחה שמונעת מהאופניים לידכם להעביר לכם הילוכים בצורה לא רצונית. זה נשמע מגניב, מתקדם, וקצת מכניס ל Di2 בקטנה. אני יכול להבין את המכונאי שמעדיף את זה: אין סוללה להכניס לצינור הכיסא ואין חוטים למשוך לאורך השלדה, וזה חוסך זמן וכסף לחנויות שמרכיבות.
ברמה השיווקית זה מבדל ומעניין. אבל האם מבחינת הרוכב זה יתרון? לא ממש… אסתטית יש יתרון קטנטן אבל לא משמעותי – את החוטים כמעט ולא רואים גם ככה במערכות האחרות. מצד שני במערכת האלחוטית של SRAM כל יחידה מגיעה עם סוללה משל עצמה, והסוללות האלה קטנות יחסית. צריך לטעון אותן יותר פעמים מבמערכת המתחרה וצריך להחליף סוללות (טבעת) בידיות על הכידון אחת לשנה. ההערכה של סראם היא ל 1000 ק”מ לטעינה במעבירים. רוכב מסטרס טיפוסי בישראל שרוכב כ 200 ק”מ בשבוע (נגיד) יטען אחת לחודש וקצת. לא נורא, אבל הרבה פחות טוב משימנו.
הסוללות קטנות וזהות למעביר קדמי ואחורי – כך שאם נגמרת לכם האחורית, אפשר להעביר לפלטה הקטנה מלפנים, ולהחליף בין הסוללות. סביר שהסוללה של הקדמי תגמר לאט יותר, וכך תמיד תוכלו לסיים רכיבה ולו תוך וויתור על הפלטה. יש גם נורית חיווי קטנה שתאותת לכם שהיא נגמרת. קל מאוד להסיר אותן ולהתקין וטעינה נמשכת כ 45 דקות.
עוד חסרון משני ופחות חשוב שאני רואה לגישה הזו היא התאמה פחותה לעולם האמיץ והחדש של יותר חשמל באופניים בעוד מקומות – עם יותר אינטגרציה. אני מצפה מהאופניים העתידיים להיות בעלי יותר אלמנטים אלקטרוניים, ויש לא מעט הגיון בסוללה מרכזית גדולה וחזקה אחת שתזין את כולם, ותקבל טעינה אחת נוחה לכל המערכת, פעם בכמה חודשים בלבד, במקום אוסף של סוללות לטעינה ותחזוקה תמידית.
חסרונות
חוץ מעניין שתי הידיים במעביר הקדמי, טווח השימוש הקצר יותר של הסוללות, חיבור חוטי למעשה ותוספת קופסת ניהול לחלק מהלווינים הנוספים, והמורכבות היחסית בהעברה קדמית, נציין עוד שביחס למערכת המכנית שלהם יש פה תוספת של כ 100 גרם לכל מעביר (כלומר 200 גרם ביחד), אבל מוריד ממנה את משקל הכבלים.
אין קיסטום גמיש ועשיר כמו ב Di2 – שיש לה תוכנת מחשב ואפליקציה שמאפשרות לכוונן את מהירות העברת ההילוכים ועוד לא מעט פרמטרים. אין להם את הפטנט של ההעברה האוטומטית למעביר קדמי שמחלחל בשימנו אל מערכות הכביש.
אישית אני לא חושב שכל אלה נקודות קריטיות אגב – תנו לי בעיקר מערכת עובדת וידידותית ואני מרוצה. מה שכן מעט יותר משמעותי הוא נושא התמיכה וההפצה, ופה בישראל לפחות הנוכחות של סראם חזקה בחנויות בשטח אבל לא קיימת בכביש. בסראם ישראל אישרו בפני שאין ייבוא סדיר של המערכת או חלפים. אני מסיק מכך שבשביל לקבל שירות תצטרכו שיבואן האופניים שלכם יעבוד ישירות מול ספקיו בחו”ל, לפחות נכון לעת כתיבת הכתבה הזו. רועי שבילי מ KTM מסר שהוא ידאג לשירות מלא ללקוחותיו, וכמו שאנחנו מכירים אותו – אין ספק שכך יהיה.
סיכום
הדור הראשון של המערכת האלקטרונית של סראם מתמודד כבר מול דור שלישי מוכח ונפוץ במיוחד של Di2 בשימאנו – יש לזה משמעות בהפצה, ברמת השירות וההיכרות של המכונאים בחנויות, וגם בבשלות וכמות הפיצ’רים של המערכת עצמה. ועדיין – המערכת של סראם מרשימה, מרגישה כמוצר בשל ומוכן לגמרי לשימוש.
מבחינת פיצ’רים, אפשרויות, ועומק יש עדין פער מסוים – בעיקר את מערכת ה Ultegra שחלחלה אל רמות מחירים נמוכות בהרבה, יש לה אפשרויות קיסטום למשתמש (שמעט משתמשים בהם בפועל), ויש לה בדור האחרון גם את ה Syncro Shift שלמעשה הופך את ההעברת הפלטה לאוטומטית.
ה eTap מספקת מענה לא רע! קפיצת המדרגה הגדולה ביותר מבחינת סראם ב-eTap הוא שיטת ההעברה שהפרידה בין ידית שמאל לימין ועובדת מצוין באחורי (וקצת פחות נוחה במעביר הקדמי). זה שידרוג דרמטי וקריטי מה SRAM Red הקודמת. המערכת האלקטרונית נתנה להם סולם לרדת מהעץ הרעוע של ה Double Tap – ביטול השיטה הקודמת שלהם של לחיצה כפולה מחזיר את המערכת הזו ואת סראם לכביש כאופציה אמיתית, לאחר שכמעט נעלמה ממפת הכבישים. נותר לראות במבחן ארוך טווח את אמינות ההעברה והדיוק לאורך זמן וכמה כניסות למכונאי היא תדרוש.
הדבר הגדול השני פה הוא כמובן ההיבט האלחוטי – גדול שיווקית, אבל מבחינת המשתמש עצמו, לטעמי יש לו בעיקר חסרונות: בטווחי פעולה וזמן בין טעינות (אחת שכבר רכשתי אופניים מותקנים לא מעניינים אותי החוטים שעוברים בתוך השלדה). מה שחשוב יותר הוא שהפעולה שלה חלקה, יעילה ובעיקר שקטה – משהו שאני מעריך ונהניתי ממנו ברכיבה.
