עידו לסמן ושמאי בקר הם מרוכבי האנדוראנס אפיק מרתון אופני הרים החזקים בארץ מאחריהם כבר לא מעט תחרויות קשות בטירוף, קילומטרים הזויים, ומסעות אל קצה היכולת. הפעם הם עשו מעשה חלוצי והיו הישראלים הראשונים שיצאו לתחרות האמריקאית המפורסמת. הנה החלק הראשון במיני סדרה על סיפור המסע המרתק (הפרק הבא ביום ראשון הקרוב):
באוגוסט האחרון השתתפנו, שמאי ואני, בתחרות ה Century הנודעת לשמצה בקולראדו, שבארצות הברית של אמריקה. עתה, משהתפוגגו הכאבים והחמצן חזר לשכון בריאותיי, להלן זיכרונותיי. הכל התחיל לפני כשנה וחצי בערך. הזרע נטמן בעת הקרנת סרט קומונארית(קומונת 4 אינטש בתפוז – מעוז האפיקיסטים הישראלי) בכיכובו של אחד, לאנס ארמסטרונג, על נצחונו בתחרות שטח עלומה אי-שם בקולראדו הרחוקה. התחרות מכונה Race across the sky , ולא לחינם, כפי שלמדנו בהמשך, ומסלולה – 100 מייל, וליתר דיוק – 50 מייל, הלוך וחזור, כלומר 160 קילומטרים בסה”כ.
הסרט זכה לביקורות נלהבות אצל הצופים, תוך שחלקם, כולל אנוכי, מפטירים לעצמם “אני חייב לעשות את זה מתישהו…”. ההערה הזאת הייתה מושלכת למחסן הצפוף של ה – “היי, אני חייב לעשות את זה מתישהו”, אילולא יצאתי למסע ארוך, על אופניים כמובן, בדרום אמריקה. באחד הימים פגשתי רוכב נוסף, פלוני אמריקאי, שהתברר כי הוא ממארגני התחרות הנ”ל. רכבנו קמעה יחדיו וכאשר הגיעה העת להיפרד נפלנו איש על צוואר רעהו, כשהאמריקאי מזמין אותי ליטול חלק בתחרות.
עכשיו, כמי שהוא בוגר הטכניון וברנש די קונקרטי, דיבורי-נימוס אמריקאים זרים לי, ולכן לקחתי את האמריקאי ברצינות גמורה, ובאמת, כאשר הגיעה עת ההרשמה לתחרות – יצרתי עימו קשר.
זאת יש לדעת: ההרשמה לתחרות אינה דומה כהוא זה להרשמה לאליפות הארץ בשוהם, שם נחטפים אנשים ממיטותיהם, על כורחם, כדי ליטול חלק בתחרות. לא ולא. מדובר בהגרלה אכזרית, במסגרתה זוכים כ – 2000 בני מזל מכל רחבי העולם, בעיקר מארצות הברית, להתקבל לתחרות, מתוך למעלה מעשרת אלפים נרשמים. ההרשמה כרוכה בתשלום – שלא יוחזר – של 15 זוזים אמריקאים, ולאחר ההגרלה – אם זכית – יחויב כרטיסך בעוד כ 275 דולרים, שאף הם לא יוחזרו לעולם. בכלל, האמריקאים רציניים ביותר בכל הקשור לארגון ולפרטים הטכניים והמשפטיים, וארחיב על כך עוד בהמשך. ובכן, התחרות עולה כ – 300 דולר, ליום אחד, וזה – כך בוודאי היה מדגיש נמרוד כהן מ”עז הרים” – לא כולל סנדוויץ’ טונה בסוף היום!
רק לשם ההשוואה, הטראנס-אלפ המיתולוגי עולה כ – 700 יורו, לשמונה ימים. שורה תחתונה, בהחלט מדובר בתחרות אופניים יקרה ביותר, אם לא היקרה בתבל. בכל אופן, אני לא יודע אם לחברי האמריקאי היה קשר לדבר, אם לאו, אבל ביום בהיר אחד קיבלנו אימייל המאשר את קבלתנו לרשימת המזנקים.
נו, היה שווה? את הכסף? את המאמץ להגיע מתל אביב לקולוראדו? כן, התשובה היא בהחלט כן...
טוב, אז לפני שנתאר את הנחיתה וההתאקלמות, כאן בדיוק אמורה לבוא הפסקה המספרת על האימונים המפרכים שערכנו יחדיו, בארץ, כשברקע מתנגנת מוזיקת הסרט “רוקי I ” ,הלוא כן? אז זהו, שלא כל כך יצא לנו לרכוב ולהתאמן ביחד. שמאי בדיוק ערך איזה שינוי קריירה שלא עלה בקנה אחד עם בקרים פנויים או עם הלו”ז שלי, ועל כן נאלצתי לעבור, כמעט לבד, תחת שרביט אימונו המפרך של המאמן הכמו-מזרח אירופאי שלי, רוני כהן. מדובר במשקיען רציני ויסודי ביותר, מאמן מדופלם, שהרים את הכפפה שזרקתי לו ותכנן גרף אימונים לעילא ועילא. לו היו הדברים תלויים ברוני, היינו מבלים בחדרי לחץ נטולי חמצן ומדוושים על טרייינירים עד צאת הנשמה, וכל זאת לאחר מחקר שהוא ערך (גם) בנושא זה, של רכיבה באיזורים נטולי חמצן. בקיצור, וברצינות, אני בהחלט הרגשתי שהגעתי ללידוויל בכושר שיא, הרבה מאוד הודות לתוכנית האימונים שרוני בנה לי, לאורך חודשי האימון לפני קולוראדו. תודה, יא רוני (פלאפון: 054-6868218).
הגענו לקולראדו כחמישה ימים לפני התחרות, כדי להתאקלם ובמיוחד כדי להתרגל לאוויר, או ליתר דיוק ל”אין-אוויר” המקומי. התחרות מוזנקת מלדוויל, עיירת כורים שכוחת אל, שאת פרסומה קנתה רק בשל התחרות האמורה. מדובר ב”חור” אמריקאי, ויסלחו לי המארחים, שלא שווה עצירה. המבטא הוא דרומי, הנשים בעלות שם פרטי כפול (מרי-לי, לי-אן, וכו’…), הרכב השולט הוא פיק-אפ טראק, ומוזיקת היפ-הופ אינה נוהגת במקום, אם אתם יורדים לסוף דעתי. גולת הכותרת הקולינארית הוא סניף הSubway המקומי השוכן אחר כבוד בתחנת דלק. הרחוב הראשי מלא בחנויות קטנות וישנות, שעם מעט מאוד דמיון, נזכר המבקר בהן בחנות המיתולוגית של זד מ”ספרות זולה”, וחזקה על כל חנות כזו שהיא מחזיקה Gimp תואם בירכתי מרתפה. נזהרנו איפוא מלהיכנס לחנויות האמורות, שהרי זה עתה נפרדנו מכ – 300$ לראש, ולא רצינו שירדו לטמיון, ועל כן מצאנו לשמור מרחק מבעלי החנויות, אדומי-הצוואר ומהירי החימה. (הטור הוא הומוריסטי, כן? הסליחה עם קוראינו האמריקאים, וברור שהדמויות המתוארות הינן פרי דמיון, ואין בכוונת המחבר לפגוע באיש. אבל באמת שנזהרנו…)
חפשו את ה Gimp בתמונה
בין כך ובין כך, העיקר הוא שהעיירה ממוקמת בגובה של כ – 2,400 מ’ מעל פני הים, כך שהאימונים בטיפוס לחרמון (שלא נערכו כלל) – ממילא לא עזרו. זה רק הזינוק, ובהמשך מטפסים לגובה של 4,000 מטרים לערך. כמי שנוהג לגלוש באלפים מעת לעת, חשבתי שכל ענין ההסתגלות הוא שטות גמורה, ויותר תירוץ לברוח מאוגוסט ישראלי מהביל מוקדם יותר מאשר הסתגלות על באמת, אבל המציאות – ללא שמץ של חמצן בכנפיה – טפחה על פנינו. באמת שאין אוויר! קשה להעביר את התחושה, אבל תארו לעצמכם טיפוס במדרון ארוך, חלקלק ומדורדר, כשהריאות צורחות לאוויר – וזה מתמהמה, מאוד. לא נעים.
טוב, מה יכולנו לעשות? רכבנו לנו קצת כל יום לפני התחרות, בניסיון להתרגל, והאמת שדי כשלנו. לא תיארנו לעצמנו כי היעדר האוויר הוא רק חלק אחד מן המשוואה, שכן האבק שמעלים כמעט 2,000 רוכבים מצמיגיהם, כשאנו התחלנו אחרונים בתור (כ first timers), יוצר תמיסה של 12% חמצן ועוד 88% אבק, עניין שהמריד לחלוטין את ריאותינו המפונקות.
כן – זו היא! רבקה ראש ועידו לסמן מגלגלים רגליים יחדיו…
מאת: עידו לסמן
