הכפר הערבי עין-חוד שבכרמל מאוכלס ע”י ערבים פליטי מלחמת 1948, אשר גרו קודם בבתים שמאכלסים היום יהודים תושבי עין הוד. גם קיבוץ ניר-עציון הסמוך מאוכלס ע”י פליטי מלחמת השחרור – יהודים משארית פליטת קיבוץ כפר-עציון. בעוד קיבוץ כפר עציון יוּשב מחדש במקומו המקורי ב-1967 – פליטי עין-חוד נותרו במקומם ככפר לא מוכר עד 2004, ונטול תשתיות עד 2009. מאז ההכרה בו, שונו הפרמטרים הללו וכביש גישה נסלל אליו בתוואי בו היתה קיימת דרך לא סלולה. השמועה עשתה את רגליה ומיהרתי למקום כדי לנסות את מזלי בטיפוס לכפר. השמועות באשר ל”קיר” אימתני עשו את שלהן.
הקיר לעין-חוד: מרוב עצים בקושי רואים את הקיר:
אבל מה זה בכלל קיר? בסיפורי דייגים של רוכבי אופניים קירות מככבים לא פעם. זה טיפס שם עם פלטה, ההוא כמעט והתהפך אחורה, וכולי. את המילה ‘קיר’ בהתייחס לאופניים שמעתי פעם ראשונה לפני יותר מעשור, בקשר לקטע הכביש שמטפס ממחצבות קדומים לעיקול בו נהרגו הסוהרים בשריפה של חנוכה תשע”א סמוך לבית-אורן. אני גם זוכר את הפעם הראשונה שניסיתי לטפס את הקטע הזה, ומשם אני לוקח איתי את ההגדרה עד היום: קיר הוא שיפוע שגורם לך להסס.
להסס אם יש לך מספיק כח ברגליים. להסס אם אכלת מספיק. להסס אם יחס ההעברה הקל ביותר שיש לך יספיק. להסס אם לא עדיף לקפל את הזנב בין הרגליים ולהסתובב חזרה.
זה לא קיר: ה’קיר’ של בית-אורן:
על מירוצים נהוג לומר שהרוכבים ‘עושים את המירוץ’. אך בקירות זה אחרת. בקירות השיפוע מדבר והשליטה מופקעת מהרוכב. די להביט בקאדל אוואנס ואיוואן באסו במעלה הזונקולן ב-2010 כדי לראות שהם לא מתחרים אחד נגד השני, אלא נגד השיפוע – נג”ש. המילה בהקשרה הרכיבתי מושאלת מלועזית. באירופה, המילה mur על נגזרותיה מקשטת טיפוסים רבים, לרוב בתוך או אל כפרים. קיר מפורסם בצרפת, לדוגמא, הוא הקיר של בריטני – שמבט בפרופיל שלו מגלה טיפוס של 1.4 ק”מ בשיפוע 9% ממוצע, עם שיפוע מקסימלי שאינו עולה על 15%. אבל זה דרדלה, ובצרפת ככלל אין הרבה קירות. בבלגיה במירוצי האביב ישנן גרסאות קשות יותר – המפורסם שבהם הוא הקאפּלמוּר של סובב פלנדריה: קילומטר שמגרד את ה-10% מלמטה, ושיפוע מקסימלי שמגרד את ה-20% מלמטה – אבל על מרצפות אקרשטיין עתיקות שמקשות על הרוכבים בנוסף לשיפוע. בספרד ואיטליה כבר אפשר למצוא קירות אמיתיים, עם טיפוסי האנגלירו והזונקולן יבדל”א שמציגים שיפועים בטווח של 20-25%, ומהווים את גבול הגזרה העליון של קירות בתחרויות. המקביל הישראלי של עליות כאלו הוא ‘מעלה גולני’ בחרמון, עם 4.4 קילומטרים בשיפוע ממוצע 14.5% בסדרה של עשרה קירות עם שיפועים גבוהים מ-20%.
אם רוצים לראות בעיניים ולהרגיש ברגליים את ההבדל בין קיר לבין סתם שיפוע קשה, צריך לסור לבת-עין שבמערב גוש-עציון. כביש היציאה מהיישוב נסלל מחדש לאחרונה, תוך העדנה משמעותית של השיפוע שלו. את המקטע של כמאתיים מטר שוברי רגליים בשיפוע ממוצע 23% שלאחריו התמתנות לאחוזים בודדים – מקטע שקולס על-ידי מספר פעמים – החליפו הרשויות במקטע אחיד וארוך יותר בן כ- 15%. עתה, העלייה של בת-עין כבשתית יותר מבעבר וכבר יש פחות מה לקלל. כך חולפת תהילת עולם.
קולאז’ קירות מרחבי הארץ. משמאל למעלה בכיוון השעון: גדר היקפית של אדורה (הר חברון), מתקן ספיר (כנרת), תל-עבדת (הר הנגב), ג’יפתליק (בקעת הירדן):
נחזור לעין-חוד
הגעתי לשם מלא חדווה ובטוח שאצליח בטיפוס. יחס ההעברה הקל שלי היה 39-25, או 1.56 (עוד נחזור לזה). הדרך לקיר לא קלה בפני עצמה, כי הטיפוס לניר-עציון קשה בפני עצמו. אל הקיר הגעתי ביראת קודש, ומדדתי אותו בעיני ואפילו טיפסתי את חלקו ברגל כדי לאמוד את גבריותו, כמו שטיגריס סובב את טרפו בטרם ההתקפה. החלטתי שאני מנסה: חזרתי לאחור, עליתי מעט בכיוון ההפוך כדי לתפוס תנופה (זו פריוילגיה, ישנם קירות ללא האופציה הזו) והתחלתי לפדל אחוז אמוק. איפשהו באמצע שלו התחלתי לאבד בטחון. הרגשתי שסיבוב הפדל הבא אינו דבר בטוח, שייתכן והרגל תתקע במקום ולא תצליח להמשיך בתנופה. ובאופניים – חוסר תנועה שקול לנפילה. ועם נעלי-קליט שמחוברות לפדל ישנו קושי נוסף להשתחרר ממנו כדי לבלום את הנפילה. השחרור עצמו נעשה תוך כדי תנועה ואם מאיטים יותר מדי אז השחרור לא מסתייע ונופלים הצידה כמו בול עץ. ההיסוס הזה – האם לעצור או להמשיך, גורם בעצמו להאטה. מכאן המדרון לא רק תלול אלא גם חלקלק, ויצר הרע פוקד עליך: שחרר, בטרם תיפול. תיכנע, בטרם תוכנע. מי שלא מפחד מנפילה במהירות נמוכה יש לו יתרון כאן. הוא מחליט לכתחילה שהוא מפדל ויהי מה. ואז נמנע ההיסוס, הפידול הרציף לא נקטע, והסיכוי להצליח עולה.
נכנעתי להיסוס. הקיר ניצח. כחודשיים אחר-כך חזרתי עם גלג”ש 27 מאחור, ויחס העברה של 1.44 שאפשר לי לצלוח את הקיר. הבדל של 8% ביחס העברה גרם להבדל בין הצלחה לכשלון, שמונת האחוזים גדלו להיות מאה. כך שכדי לדעת אם קיר הוא באמת כזה, רצוי לא להתפתות לא לתמונות ולא לסיפורים, אלא לדבוק במספרים: אחוז שיפוע, אורכו, יחס ההעברה שמאפשר טיפוס שלו. אבל מעל כל אלה, הדרך הטובה לדעת אם הקיר אותנטי היא להיכשל בטיפוס.
טיפוס הקיר בג’בע בדרך לכפר-עציון:
ברון הקירות בממלכתו – אריה סדובניק בואדי ערה
והאחראי לשמועות על קיר עין-חוד הוא רוכב ותיק בשם אריה סדובניק, שגילו נושק ל-60 אך זה לא מונע ממנו להגיע לכל מקום שריח של קיר נישא ממנו. הוא לקח על עצמו את מיפוי קירות ארצנו, ולשם כך הוא לא בוחל ברכיבת ספיישל לכל מקום בו עולה חשד לקיר שהוא אינו מכיר. גם את אופניו (הלא מעטים) הוא התאים לצורך טיפוס קירות. ההתאמות ייראו לרוכב הרגיל מעט מוזרות: הסטת הכידון מעלה כלפי הרוכב וצירופי גלגל”שים לא נפוצים. ההתלהבות שלו מקירות הדביקה מעט גם אותי. טיפוס של קיר הוא אתגר אישי, אשר ההצלחה או הכישלון בו נחתכים בחדות: הצלחת או לא הצלחת. אין משמעות לזמן הנדרש, למשל.
אריה במעלה ‘קיר המבחן’:
נפגשתי עם סדובניק בביתו, והוא חיכה לי שם עם אופני סגל – שלדת מגנזיום – ויחס העברה קל של 34-28 (1.21). זו היתה ההתנסות הראשונה שלי עם קומפקט במקום הדאבל הקלאסי איתו אני רוכב מאז בחרותי. היעד היה: חוות הקירות הראשית של ישראל בואדי-ערה. הכפרים שם צומחים מהואדי לעבר הרכסים, וכל בית דורש לו כביש. מכיוון שכפרים אלו התפשטו מאום-אל-פחם ומיעבד במהלך המאה ה-19, הבתים שם נבנו באותה אקראיות שבה מוצאים פטריות ביער – ללא תכנון רחובות מוסדר כך שכל מקבץ בתים דורש את כביש הגישה שלו. וכמו שלא בטוח לחצות כביש באלכסון, כך לא זול לסלול כביש שמטפס בפיתולים. והשיפועים שם חוגגים, שמים בכיס הקטן את כל העליות שמחייבות את קונטדור להרכיב קסטה של 32. בואדי ערה לא מחפשים קירות – מוצאים אותם. כמו שלימדו בפלמ”ח. ואיפה שלא תשתין תמצא קיר. אולי מכאן בא הביטוי התנכי, למרות שלא נראה לי שמישהו השתין על הקיר שמטפס למזבח.
האופניים ישבו עלי טוב, או שזה הפוך. הכידון המתרומם דווקא נוח לאחיזה ומזכיר ג’ויסטיק של משחקי קומודור-64. שלדת המגנזיום נוחה יותר מאשר הפלסטיק אליו הייתי רגיל עד אז, ונוחה יותר אף מאלומיניום. עד מהרה הגענו לקיר הראשון: מסעדת אבו-אל-משהו. קיר ללא מוצא שמוגדר כקיר המבחן. תטפס אותו ואחר-כך נראה. עברתי, והמשכנו הלאה עד לאחת הכניסות הדרומיות לאום-אל-פאחם: רחוב אבו-נופל.
אז עומד לו אדם עם אופניו מתחת לרחוב אבו-נופל, ומסתכל למעלה. הוא רואה פס שחור של אספלט ולא מבין איך אפשר בכלל לחשוב לטפס דבר כזה. מכיוון שצפיתי הפתעות מעין-אלו, באתי מוכן עם ג’ל. שָׂהֲדִי במרומים שבמשך כל שנותי בכביש עד לאותו יום לא בא השיקוץ הזה לתוך פי. אבל אבו-נופל ניצח כבר בקרב המקדים, ובלעתי אחד בזמן שאריה התכונן לטיפוס. לראות אותו מטפס זו חוויה בפני עצמה: הוא עושה זאת כמו שרווק ישן: באלכסונים. העובדה שמכונית עלולה לרדת מולו כנראה לא מפריעה לו. הוא לא מפחד ליפול – מה שמתבטא בפידול שהולך ונעשה איטי וקשה ככל שהשיפוע מתגבר, עד שנראה שהוא כמעט עומד על אופניו ולא ברור איך הוא עדיין בתנועה.
תורי הגיע. קיוויתי שמשהו מהסוכר של הג’ל מצא כבר את דרכו לשרירים והתחלתי לנוע. השיפוע הממוצע של הקיר באורך 250 מ’ הוא 25%, והמקסימום 30% נמצא בקצה העליון של הקיר – כלומר לא משהו שאפשר להתגבר עליו עם המומנט ההתחלתי (לשם השוואה, עין-חוד מתחילת הסיפור הוא באורך זהה, אבל 18% ממוצע) וצריך לשמור כח רזרבי עד אליו. הווה אומר להיות בשליטה על השיפוע תוך כדי שזה מתגבר והולך. כך שאם אתם מהמפרפרים אחוזי-האמוק כדי להתגבר על מדרגה תלולה, כדאי מאד שאחריה תבוא התמתנות שתתן לכם לחזור לקצב שפוי. ואם אתם מהחוצבים בהר, כדאי שיהיה לכם הכוח בפטישי רגליכם עד לאותה התמתנות.
אני אוהב להתחיל את הקיר לאט – להיות צעד אחד מאחור כדי שאוכל להגביר קצב וכוח אם צריך. צעד מאחור בכוח – אבל צעד לפנים במחשבה. במקרה של אבו-נופל, התחלתי טוב אך לרוע מזלי הגיחה מולי מונית שהסיחה דעתי ורק אחרי שעברה אותי, הייתי יכול לעשות תנועת-אלכסון לכיוון שמאל – אך שם זרם לו ביוב. לתוך הזרימה הזו כבר לא יכולתי להכנס – הייתי בעמידה והצמיג היה מחליק כי בקיר, ברגע שהאוכף נעזב החזרה אליו היא בלתי אפשרית. בקיצור, תירוצים יש בשפע – אבל סופו של דבר בא אותו זיק של היסוס. ואני מתנתק. רחוב אבו-נופל הפיל אותי, אבל עדיף רגל אחת על הקרקע מאשר כל הגוף.
נסיון טיפוס הקיר של רח’ אבו-נופל, שלב אחר שלב:
המשך הרחוב הוא כבר עלייה רגילה אם כי תלולה, ואנחנו מנצלים את הכנסת האורחים של תושביו כדי לשתות קפה ומיץ. התוודעתי אז לעוד אספקט של טיפוס קירות א-לה סדובניק: אוכלים אחרי כל קיר. בזמן שהוא זלל, צללתי לשיחה קצרה עם המקומים והתברר שיש מילה מיוחדת לעלייה בערבית המקומית: חֲבַּלָה (حبلة). בירור לשוני מקיף לאחר מעשה העלה שהמילה היא דו-סטרית: מתארת גם עלייה וגם ירידה. התופעה ייחודית לואדי-ערה – בשאר העולם הערבי ישנה תַלְעָה (طلعة) לעלייה ונַזְלֵה (نزلة) לירידה. המילה חֲבַּלָה במובנה המקורי לא ידועה לכל דוברי הערבית, ומתארת שטח אדמה חקלאית על טרסה, למקרה שאבו-סלאם בַּארְד מנוי על בייקפאנל.
המשך העלייה באבו-נופל, אחרי הקפה המסורתי:
המשך השיטוט מביא אותנו לתוככי העיר אום-אל-פחם, שם נגלים לנו רוכבי סוסים במדרחוב. מכיוון שכל תושבי העיר נראו מסתערבים, רכבנו בבטחון מלא. לא ידענו כל-כך איך לצאת חזרה לכביש הראשי להמשך הרכיבה, אז עצרנו לשאול מישהו במסגד הסמוך. הסתבר שהוא היה המואזין, ואת התשובה קיבלה כל העיר.
אריות וסוסים ברחובות אום-אל-פחם:
לאחר עוד הפסקת אוכל יצאנו את העיר דרך רחוב א-רבאט, ירידה שהיא קיר בעצמה. כאן המקום לציין שלרדת קיר זה מפחיד וקשה כמו לעלות אותו, רק באופן שונה. אם תעמדו פעם לצד האופניים ותנסו לדחוף אותם קדימה, תגלו שמי שעוצר את התנועה הזו זה המעצור הקדמי. לחיצה על האחורי בלבד תאפשר לכם לגרור את האופניים כמו שמושכים ארגז. הבעיה היא שבשיפוע 20% ויותר לחיצה חזקה מדי קדימה תהפוך אתכם כמו חביתה. מכיוון שאנו לא סלבודלי שצריך להשלים פערים אחרי הטיפוס לפינסטרה – ירדנו את הקיר של א-רבאט ברגל. כאן יכולתי לראשונה לתרום לסדובניק משהו מנסיוני בקירות: שימוש באופניים ובמעצוריהם כמשענת – בעת הליכה על קליטים לצידם – עוזר לשמור על יציבות ומונע החלקה.
ההגעה למטה לכביש השירות המקביל לכביש 65 היתה כמו הגעה לנמל מבטחים. סוף סוף אפשר לפדל בלי לחשוב. להרגיש כמו רוכבי אופניים רגילים. התחנה הבאה היתה הכפר מוסמוס – בגדה הצפונית של הואדי. כאן ציפה לנו קיר מתון יותר מאבו-נופל, אבל יותר ארוך ועם תנועת מכוניות מוגברת. אחד התושבים העיר לנו שלא צנוע להכנס לכפר עם הטייטס שלנו – אבל בוגר רכיבות-שבת בקריית-צאנז כמוני לא נרתע. תוך כדי הטיפוס התברר שגם כאן חסכו השלטונות בחפירת תעלה לביוב מתחת לכביש, ושמוּהּ דווקא מעליו – אולי לזה קרא הנביא ישעיהו “זֶרֶם קִיר”. לאחר כמה החלקות ניצלתי הפוגה בשיפוע על-מנת להכנס לרחוב צדדי כדי לצלם. לסדובניק הביוב לא הפריע והוא המשיך בשלו למעלה. חיש-מהר טיפסתי חזרה על האופניים והמשכתי. השיפוע של הקיר במוסמוס התגלה כידידותי – מאתגר במידה הנכונה. עם דאבל קלאסי לא הייתי מצליח לטפס אותו, אבל הקומפקט היה בעזרי.
למעלה, נכנסנו למכולת ויצאנו עם בקבוק 1.5 ליטר של קוקה קולה מהדרין. שלושה שקלים – ולא מדובר באיזה כפר נידח בדרום הר-חברון. הקולה שימשה את אריה להורדת עוד סנדביץ’, שלאחריו יצאנו את מוסמוס בכביש אחורי המוביל לכפר מושיירפה – ולאתגר האחרון לאותו יום: קיר הקירים. יש שם כביש בשיפוע כה תלול עד שאפילו המקומיים חסמו אותו למכוניות. מבט אחד מסביר גם למה. זה לא שיפוע לאף אחד ואפילו לנמלים שם יש טריפל. כמובן שסדובניק סימן שם כבר X, אבל לא היום. פנינו לכן לעבר קיר אחר: העלייה למושיירפה עילית – שזה כמו מודיעין עילית רק בלי דוסים, או בלי דוסים יהודים לצורך העניין. השיפוע הזה כבר היה יותר עלייה מאשר קיר, ונראה לי שגם עם 39-25 ישן וטוב ניתן לטפסו – ואפילו התחשבו בנו למקרה שנעצור כשכיסו פתח ביוב עם כסא נוח + ריפוד. לקינוח, ירדנו את הקיר החסום כדי להתבסם קצת.
הקיר החסום – זה השיפוע באמת, לא אשליה!
את היום הקצר קילומטרית אך ארוך קלורימטרית סיימנו בארומה עם סנדביץ’ טוניסאי שהוכנס אל פי בכפייה כמעט. מסורת האירוח הערבי דבקה בסדובניק. לפני שנסעתי לדרכי – התרשמתי מהרמפה בכניסה למאורת האריה: 8%. כי יש מי שארבעת קירות הבית לא מספיקים לו.
לסיום – אתן רשימה של מעט קירות למי שרוצה להתנסות:
- באיזור הכרמל יש את הקירות של ואדי ערה שסקרתי כאן את חלקם, ויש את הקיר שעולה לעין-חוד (315 מ’ 14.2%). בכפרים הדרוזים ישנו מבחר קירות נוסף – רק להסתכל לצדדים כשרוכבים בכביש הראשי שם.
- באיזור הגליל: הכפרים שלאורך כביש 85 – בגדה הצפונית שלו – במיוחד דיר-אל-אסד וראמה. כמו כן גוש דיר חנה-מע’ר-עראבה. חוץ מזה – הגליל הוא ממלכה בפני עצמה ובטח החסרתי כמה כפרים. הנה בית-ג’ן בא לי לראש עכשיו.
- איזור הכנרת: העלייה למתקן ספיר שמתחלקת לשלושה חלקים תלולים עם המרכזי 240 מ’ 21% והסופי 300 מ’ 17%, בפינה הצפון-מערבית של הכנרת.
- בגולן: מעלה גולני שמצריך תיאום עם הצבא. כמו כן מספר קירות במטעי מג’דל שאמס-מסעדה. הבנטל לדעתי לא עובר את הסף.
- במרכז: אין קירות ברמה של כפרי הצפון – אלא בכפרי יהודה ושומרון. הנה כמה מהם שהרכיבה בהם בטוחה יחסית.
- בכפר ג’בע שבדרך לגוש-עציון. כ-250 מ’ בממוצע 20%, עם מדרגה בשיפוע 27%.
- עלייה למתקן אנטנה לייד צומת תפוח בשומרון. כ-200 מטר 18%.
- הכביש הישן שמטפס למעלה אפרים מבקעת הירדן – צריך לרדת אליו מהכניסה החדשה ליישוב. 2.3 ק”מ 9.7% עם מדרגה רצינית 500 מ’ 14% בהתחלה. כאן אין סכנה בטחונית – אבל צריך חיבה לכבישים של פעם.
- בתוך היישוב שילה כביש פנימי – 300 מ’ 19%.
- בירושלים: רח’ אל-מנסורייה (560 מ’ 18%) והעלייה הצמודה אליו שמטפסת צמוד לבית הקברות של הר הזיתים ומסתיימת ב-330 מ’ בשיפוע 20%.
- בדרום: הטיפוס לתל-עבדת בנגב, או העלייה הישנה ממצדה לערד – מצריך גיחה מיוחדת ורכיבה קצרה על קטע לא-סלול. זו העלייה ששימשה את החופרים במצדה בראשות רא”ל יגאל ידין. ישנו גם קיר שסדובניק מצא במפעל צין-אורון, אבל מדובר בכביש פרטי אסור לרכיבה.
כתב וצילם: יותם קאופמן
מפות וצילומים נוספים: אריה סדובניק, אוריאל.
