הפצצנו את יואב מאור ב 10 שאלות פרובוקטיביות לכבוד השקת החנות והסדנא Recycles Bike Clinic ברמת ישי והגראבל שמאבל – אירוע הגראבל הפיראטי שהוא מארגן, והוא לא התחמק מתשובות!
ראיין: גיאחה (אבל בעיקר ענה יואב מאור)
צילום: דידי ג’ונסון, נמרוד כהן, יואב מאור
1. מה זה גרבל שמבל, מה זה Recycles Bike Clinic והאם יש קשר בינהם?
‘גראבל שמאבל’ הוא יירוע רכיבה, שנערך זאת השנה השנייה סך הכל (ואפילו זכה לסיקור כאן), ומצטרף לעוד יירועים שלקחתי חלק בהפקתם – ‘כרמליטים ספרינג אפיק’, ו’תלתאופן שורט אנד קרוס’. שלושתם בדרך להיהפך למסורת בלוח הרכיבות הלא ממוסדות (או הפיראטיות, אם תרצו). הקליניקה לאופניים (בעברית) היא חנות וסדנא שייסדתי תחת המטריה החמה של Recycles – יבואנית קנונדייל, ניינר וצ’ארג’. לשאלתך, הקשר ביניהם הוא, אני.
2. היית כל כך מזוהה עם תלת אופן – למה עזבת?
הייתי הגלגל השלישי ב’תלתאופן’…וכבר כתבתי כאן בתחילתו של בייקפאנל, על הדרך והתהליך של הקמת חנות אופניים בישראל. התחלנו את דרכנו בענף כשכירים, ובהמשך הפכנו לשותפים. אחרי שש שנים, החלק הזה של שותפות הגיע אצלי לאיזושהו מיצוי, ונראה לי טבעי שהצעד הבא יהיה עצמאות מוחלטת. ‘תלתאופן’ הייתה ונשארה ה-משפחה, ואנחנו ממשיכים לשמור על קשר טוב ומפרגן.
3. למה ברמת ישי?
הפרישה מ’תלתאופן’ התרחשה במקביל למעבר מקום מגורים למושב מרחביה, בעמק יזרעאל ולמרגלות הגלבוע. נשארתי נאמן לאחד מכללי היסוד של רוכב אופניים – ‘לגור ליד הר’. לצד הרצון בעצמאות, היה לי ברור שלא אוכל לפתוח מקום נוסף, במיוחד על רקע ארבעת חנויות האופניים הפעילות בעפולה. ישבתי קצת בבית, “בין עבודות” כמו שאומרים, עד שההצעה מצד ריסייקלס התדפקה על טלפוני. מפה לשם, מצאתי את עצמי יום אחד בסוף דצמבר, נועל את דלת הנכס ששכרתי כדי להקים את ‘הקליניקה’, ואומר: “זהו, זה שלי הדבר הזה…מה לעזאזל חשבתי לעצמי?!”
4. מה הולך להיות שם? השם כבר אומר הרבה: המכונאות במרכז? ומה עם שופינג?
קודם כל, זאת הסדנא. הקליניקה. זה משהו שאני חושב שאני טוב בו, ומאמין שהוא ה-לב של כל חנות אופניים באשר היא. יש כאלה שיגידו שמכונאי אופניים (או טכנאי, כמו שוורן אומר), הוא כמו ספר (ההוא מהמספרה) – אם מצאת אחד טוב, אתה לא עוזב אותו (-: במסגרת הקליניקה, אני מציע בנוסף גם הרצאות וסדנאות מכונאות, וגם סדנא ‘אחד על אחד’ – אתה מביא את אופניך, ועובד עליהם תחת ליווי והדרכה שלי.
הפן של החנות עובד, כאמור, עם ריסייקלס ומוכר אופניים של המותגים קנונדייל, ניינר וצ’ארג’, בהנחות ברמות שונות, דרך האתר שלהם (ריסייקלס סי או איי אל). את ההרכבה, הכיוון, ההתאמה, והשירות מקבלים בחנות. התנסיתי בעבודה איתם עוד ב’תלתאופן’, ואני מרוצה גם מהשיטה ומהדרך, וכמובן מהאנשים הטובים שעומדים מאחורי הרשת הזאת. על הקירות ועל הרצפה, ניתן למצוא כרגע ציוד ואביזרים מ-DAA, פדלים, בייק-טק, JOE’S ופאנקייר. באידיאל – הייתי רוצה שעל השבוע הראשון, הקירות יהיו עמוסי כל טוב. אך בשלב הזה אני עדיין מנסה להבין את הקהל המקומי, כדי שבהמשך אוכל למקד עבורו את ההיצע.
5. כשאתה חולם על החנות\סדנא – מה אתה רוצה לראות בעוד שנתיים?
בתור אדם פסימי מטבעי, קצת קשה לי לראות מעבר לחודש הראשון (-: מצד שני, בלי מעט אופטימיות, כנראה שלא הייתי הולך על הצעד הזה. השנה הראשונה היא שנת מבחן, או ניסיון. מבחינתי, רק אחריה ניתן יהיה לחשוב על איך מתקדמים לשנה שאחריה. אני משתדל להיות זהיר ומחושב כמה שאפשר. כמו שכתבתי בעבר, אף אחד לא נהיה מיליונר מחנות אופניים. העיסוק הזה צריך לתת פרנסה מכבדת לכל הנוגעים בדבר. בלי לשכוח כמובן, את הבונוס של לעבוד במשהו שאתה באמת אוהב.
6. הקבוצה הולכת לשנות שם מ’כרמליטים’ ל’עמקיטים’?
‘כרמליטים’, כשמם – הולכים להישאר בכרמל. למעשה, יש כמה שממש קשה לנתק משם, וזה מובן לחלוטין. הדאחקה הפנימית במועדון היא, כשמישהו מזמין לרכיבה – קודם כל שואלים אם זה בכרמל. כאשר ברור שאם זה לא – סיכויי ההצטרפות קלושים. מכאן שלוחה סליחה קולקטיבית מכל אותם מארגנים שמזמינים אותנו ליירועים שהם לא-בכרמל. סורי. באופן אישי, אני ממשיך להגיע פעמיים בשבוע ממרחביה לכרמל, לטובת הרכיבות המשותפות, ותכלס לא רואה את זה משתנה בקרוב.
סרט הקבוצה מתחרות סרטי הוידאו “משאירים את היער נקי” שערכנו פה ב BIKEPANEL:
7. אז מה זה ה”גראבל שמבל” הזה? (מתי? תן מספרים… כמה רוכבים שם? גובה מצטבר?, אותו מסלול כמו בשנים קודמות? יש הקלטה?)
זה קורה בסוף החודש, בשבת ה-30/1, ‘מקליקים’ ב-0700 בבוקר. מתוכנן מסלול אחד, סביב ה-60 ק”מ. מקבלים קובץ GPS ורוכבים בזוג במינימום. יש מקטע מדידת זמנים באמצעות סטראבה, לטובת כל מיני אנשים תחרותיים. על יתר הפרטים אני נסגר קרוב יותר למועד עצמו. כבר יכול לספר שהפעם זה לא יהיה בכרמל. מקווה שה’כרמליטים’ יגיעו בכל זאת…הקונספט בגדול, הוא קודם כל רכיבת חברים – חברותא, כיף, זרימה. אין ולא צריך להיות לחץ מכל סוג שהוא, תחרותי או רגיל. זה איזשהו ניסיון גם לשחזר רכיבות של החבר’ה שלנו, וגם לתת לעוד אנשים להנות מהאווירה ולטעום מהז’אנר המתפתח – גראבל. כמובן, שהיירוע פתוח לרוכבי כל סוגי וסגנונות האופניים, ללא הבדל מותג או צבע. עם סיום הקטע הזה של הרכיבה, מתקבצים יחד לגמיעת בירה (ברבים) בחברותא. החלוקה בדרך כלל, היא זמן רכיבה וזמן שתייה שווים, ואתה אמור להיות חזק באותה רמה גם ברכיבה וגם בשתייה. וזה, על קצה המזלג, מה שהופך ‘אירוע’ ל’יירוע’. עידכונים בדף הפייסבוק של האירוע. 
8. יש כזה דבר אופני גרבל או שזה באמת שמבל?
בווודאי שיש. זה ה-דבר ה-חם עכשיו בענפינו הקט. הציניקנים יגידו שזאת סתם עוד דרך של התעשייה לנסות להמציא משהו חדש, שיהיה מה למכור בחנויות. כמו שפעם אמרו שאופני 29″ – לא יתפוס. המאמינים האדוקים יגידו שזה חידוד של ז’אנר הסייקלוקרוס, והתמקצעות של רוכבים ויצרנים בתת-נישה הזאת, ויוסיפו גם תיאורים מדויקים של הבדלי גיאומטריה, מספרים וזוויות למיניהן. אני חושב שזה איפשהו באמצע, ושאפשר לרכוב גראבל על אופני סייקלוקרוס, וסייקלוקרוס על אופני גראבל, ולכן גם כתבתי שזה לא באמת משנה על מה אתה רוכב – סייקלו, גראבל, שמאבל – העיקר הרכיבה. עצם האמירה ‘גראבל שמאבל’, בדומה ל-‘אפיק שמפיק’, מעבירה בקורת על העיסוק, הדקדקנות והירידה לקוצו של שפיץ ב’מה’ ו’למה’, או בציוד ובדיונים עליו – ומנסה להאיר את ה’איך’, את הרכיבה עצמה. יצא לי פילוסופי משהו, אבל אמיתי.
9. מה הקטע שלך עם קעקועים?
חצי התמכרות, חצי אסתטיקה. התחלתי בגיל 15 ומאז אני משתדל להתמיד בזה, כשמתאפשר. עם השנים קעקועים נהפכו ליותר מקובלים, ולסוג של אופנה. דווקא בזמנו אהבתי יותר את הפן הפחות-מקובל-ילד-רע של זה, מאשר הקונפורמיזם של ימינו. נראה לי שהיום אם תיתקל בגבר או אישה, בני 50, עם קעקוע – יותר סביר שהם עשו אותו לרגל משבר גיל ה-40, ולא לרגל משבר גיל הנעורים. אם כבר, בזמן האחרון אני נוטה להעריך אנשים שדבקים בגישה פיוריסטית-נטולת-קעקועים בתור עקרון. נהיה יותר מיוחד…
לא לדאוג, לא הולך למחוק אף אחד מ-18 קעקועיי (נכון לזמן כתיבת שורות אלה) – אני מתייחס אליהם כאל נקודות ציון בהיסטוריה האישית שלי. כל אחד מזכיר לי איפה, מתי ומי הייתי כשעשיתי אותו. למחוק אותם יהיה כמו למחוק את עצמי בגיל 18, או את עצמי בגיל 30.
10. ומה הקטע עם מכוניות ואופנועים?
אני משער שיש לי איזשהו עניין עם גלגלים. בין אם מחובר אליהם מנוע, ובין אם לא. מילדות חונכתי על ברכי הספורט המוטורי, ויחד עם אחותי ליוויתי את אבא שלי למסלולי המירוצים של אשקלון בשנות ה-80. מעולם לא ראינו בבית כדורגל, וגם לא כדורסל. אבל עקבנו באדיקות אחרי אליפות העולם בראלי, מוטוקרוס, מוטו-ג’י-פי, פורמולה 1, וראלי פאריז-דאקאר. בתור נער התחריתי בקארטינג ואחר כך באופנועי אנדורו. לאופניים הגעתי למעשה אחרי התרסקות עם אופנוע שטח, שחייבה שיקום רציני, שבסוף גם ביצעתי על אופניים. הכל מתוך מטרה לחזור לרכוב על אופנוע, כמובן. יצא חיים שכאלה… אבל אני עדיין מחזיק אופנוע שטח בבית (עד לא מזמן ממש בסלון), ומאוד חשוב לי באיזה אוטו אני נוהג. אני מאוד מקווה שלא להיתפס באחד מאותם רכבי ליסינג השוטפים את כבישי ארצינו (מצטער, ענף ההיי טק). מניח שחשוב לי שגם ל”מכונות” שלי יהיה אופי. בין השאר, זאת הסיבה לכך שאני דבק בשלדת הרדטייל כרומולי באופני ההרים שלי, למשל. אבל זה כבר נושא לדיון/כתבה אחרת.
ראיין: גיאחה (אבל בעיקר ענה יואב מאור)
צילום: דידי ג’ונסון, נמרוד כהן, יואב מאור
