“לעזרא, קבל ממני ספר זה ודרך קריאתו תכיר מקרוב את האיש שלא פחות ממך מכור לרכיבה, שמחתי להכיר אותך ומקווה פעם לפגוש אותך על כביש ו”לקרוע” אותך באיזו עלייה…”
בסוף יולי 2010, רגע אחרי שחזרתי מהטרנסאלפ נכתב בפורומים על קניה משותפת של ספר גלגלי החיים מאת הנרי אוחיון. קניה משותפת זה לא בשבילי והיות ואשקלון היא בהישג יד נסעתי לרחוב אלי כהן בעיר, ובחנות האופניים פגשתי את הנרי וזכיתי לקבל את ההקדשה המודגשת למעלה.
יתכן וסיפורו של הנרי אוחיון היה מסתכם במספר שורות בויקיפדיה תחת הערך ישראל במשחקים האולימפים 1960, אלמלא חנוך מרמרי שהקדיש לו את פרק 15 בספרו “על האופניים”. הנרי היה המלך הבלתי מעורער של עולם האופניים הישראלי: שבע פעמים אלוף הארץ ברכיבת אופניים, הופעה באולימפיאדת רומא ביחד עם ז’אק בן דויד ז”ל וניצחונות במרוצי כביש שונים. בעקבות הספר ב-2005 קיבל הנרי חסות מרוזן את מינץ שפינקו אותו באופני כביש ובציוד רכיבה כך שעדיין למרות הקשיים הכלכליים ניתן לראות את הנרי בגילו המתקדם בשבתות בכבישי המרובע.
יתכן ועתידו של הנרי שעלה לארץ ממרוקו ב-1956 היה ורוד יותר אילו היה פונה אז לצרפת ולא למעברת אשקלון. אולי היה מגיע לניצחונות או השתתפות בטור דה פראנס על פני ניצחונות שלא הובילו אותו לשום מקום בביצה המקומית שלנו? כיום הנרי מתקיים מקצבת ביטוח לאומי, מתגורר בגפו בדירה שכורה ומתפוררת ומתקשה לשלם את חשבונותיו כשלאופניו ולציוד הרכיבה שלו דואגים כרמי שרביט מ x-team ו trek israel.
בתמונה: הנרי מודל 2010 מקדיש לי שורה מושלמת על הספר שלו
רכיבת ההוקרה
זו השנה השנייה שיעל בתו של ז’אק בן דויד מארגנת את רכיבת ההוקרה למען הנרי במסלול ה”מרובע”. הכספים שנאספו באירוע הקודם, עזרו להנרי באופן משמעותי ע”י קיצבה חודשית ותמיכה רפואית. לצערי עקב בעיה בריאותית הנרי לא השתתף ולא יכול היה כהבטחתו לתת לי בראש. נותר לי רק לקוות שתינתן לי עוד הזדמנות.
כ-200 רוכבי כביש ורוכב שטח אחד התייצבו בלטרון. הנרי נשא דברים והתרגש עד דמעות, גם אנחנו.
יעל בן דויד מספרת על ההיכרות שלה עם הנרי אוחיון:
“הנרי אוחיון ,ואבי ז’ק בן דוד ז”ל עלו לישראל בסוף שנות ה50 והביאו עמם את הספורט – רכיבה על אופניים. אבי שהיה מבוגר מהנרי ב 4 או 5 שנים רכב בקבוצה צרפתית bertin והתחרה במסגרת מקצוענית. המעבר לישראל רוצץ את כל הקריירה והפגיש אותו עם בחור צעיר ומוכשר – הנרי אוחיון . קבוצת הרכיבה האשקלונית היתה אז סוג של אימפריה עם לא מעט כוכבים. עם השנים התפתחה יריבות של ממש וכל מירוץ נגמר בקרב בין הנרי לז’אק, אולם מעבר ליריבות בספורט היתה חברות ואחדות של עולים חדשים שבונים את עצמם מכלום. המשפחות הכירו זו את זו והקשר נקשר.
אבי שבדיוק הקים עסק חדש – מוסך למכוניות נזקק לסכום כסף משמעותי שמנע ממנו לפתוח את דלתות המוסך בזמן היעודי. הנרי שהיה אז מבוסס יותר, לא הסכים שאבי יעכב את פתיחת המוסך והעביר לו בנדיבות רבה את כל הסכום הנדרש עד שיבסס עצמו ויחזיר ללא לחצים וכך היה.
היוזמה החלה שנה שעברה כאשר פגשתי בהנרי במקרה על כביש 3 … זאת לאחר שלא ראיתיו באזכרות האחרונות של אבי כי בדר”כ הוא ראשון להתייצב. בשיחה מרגשת הוא שיתף אותי בכל שעבר עליו בתקופה האחרונה, הצורך לאבד את הבית למען עזרה לקרוב משפחה, הקושי והעליבות אליה הגיע. לאחר השיחה החלטתי לנסות לארגן ארוע למען האיש”.
עזרא? בכביש?
“למה שיהיה לי אכפת?”
BP: יעל, יש המון מטרות לרכיבות צדקה, סיוע לעמותות, גיוס כספים לנזקקים – כיצד לדעתך על רוכב להחליט לאיזה מטרת צדקה להתחבר? וכיצד מסבירים את ההתגייסות רוכבים שהגיעו?
יעל בן דויד: “כמובן ש”אכפתיות” ונתינה היא תכונה וולנטרית ובנוסף המצב הכלכלי בארץ אינו מזהיר ,בנוסף ספורט האופניים יקר מאוד ומצריך משאבים כלכליים שאינם ברורים מאליהם ..ובכל זאת למה כן? הנרי אוחיון היה סוג של כוכב בממלכת האופניים של שנות ה70, אנשים הריעו לו, רוכבים חלמו לנצח אותו לברוח לו. הוא ורוכבי עבר כמוהו הם ההורים של הענף כפי שהוא היום. ענפי ספורט שזנחו את כוכבי העבר והמסורת לא הצליחו לגדל עתיד ולא חסרות דוגמאות. החיבור לרוכבי העבר מטפח את המסורת והמסורת מייצרת תרבות ובתרבות שלנו אנחנו לא מזניחים את ההורים שלנו .
באיטליה רוכבי העבר הם כוכבים בשיבתם כמו בצעירותם. ישראל אינה איטליה אבל אין סיבה שלא נהיה כמותם, גם באיכות הרוכבים, בחינוך לספורט ולרוח ספורטיבית. חמלה היא אחת התכונות החשובות, היא נותנת לנו הרבה יותר מהנתינה עצמה. זו זכות אדירה לעזור למי שזקוק לעזרה ואין לי ספק שאותם רוכבים עיקשים שהגיעו לרכיבה, בקבוצה מאורגנת, הזילו דמעה, חייכו ושלשלו סכום צנוע לתיבה הם כאלה שהחמלה אצלם גורפת והלב גדול. רוכבים עוזרים להנרי, ורוכבים בשביל השנטי כי הם קרוצים מהזן החומל שבשבילם הספורט הוא שלל של אהבה.”
בוקר בלטרון, הנרי ויעל, מתרגשים, לצד ערימה של הספר “גלגלי החיים” וקופה מאולתרת מקרטון של GU
Tribute להנרי אוחיון – לא רק לכבישונים! זווית אישית
בשבילי בנוסף הרכיבה הייתה ציון דרך: לראשונה הבנתי שמרובע זה לא רק צורה גאומטרית. עליות שלא ספרתי ברכב מתגלות, ומתברר למה לרמת בית שמש קוראים רמה ולמה זכריה היא עליה מכאיבה.
שרון שמריץ בפורומים השונים את הפרסום בדבר רכיבות ההוקרה למען הנרי אוחיון הצליח לשכנע אותי להגיע באומרו שהדבוקה תנוע בקצב נוח – קצב שיכול להתאים לי ולסוג האופניים הם בחרתי להגיע. היות ואופני כביש זה טאבו אצלנו בבית יצרתי לי מעין שעטנז: על אופני 29 זנב קשיח הורכבו גלגלי סייקלוקרוס מקסיס רייז וכך הפכו האופניים לדו שימושיים. לכאורה פתרון ורסטילי מוצלח אלא שמרדפים בכבישי נגבה אחרי כבישונים הבהירו לי את הנחיתות של האופניים לעומת אופני כביש, כשמצד שני בשטח הטיובלס קרסו, ובתצורת הפנימיות ללא ג’יפה גבר אצלי החשש לעלות עם האופניים לרכיבות שטח.
למה הדבר דומה?לנסיעה בטנדר שלי- סטרואן ברלינגו \פיג’ו פרטנר. מעטים יגידו שמדובר באוטו היכול לתת פונקציונליות של טנדר עם נוחות של פרייבט, אבל רבים ובהם אני יטענו לפספוס: בעצם האוטו איננו טנדר ובטח ובטח שאיננו פרייבט (או אם אצטט את בועז קליין: חרא אוטו אבל עובר בכל מקום). Stuck in the middle: לא פה ולא שם.
פעם יותם קאופמן אמר לי שההבדל בין רכיבת שטח לכביש היא שהראשונה היא תלת מימדית בעוד השנייה היא דו מימדית: נטולת אלמנט חשיבתי. הסתננתי לרכבת של 500 וואט וירדתי ממנה במסמיה (לצערי, הם המשיכו ישר), ובהמשך חבורת ראש ציפור הייתה מהירה לי. לפני חרובית התגברתי על הפיתוי לחרוג ליער.
אצל רוכבי אם המושבות הקצב היה סימפטי עד שרועי חטף עקיצת דבורה. לרוכב אחר נמשכתי קיצונית בגלל המוזיקה שבקעה מהכיס האחורי שלו, בעמק האלה התיישבתי על רוכב נג”ש והמשכתי איתו עד שיצא לחופשה וכך כמו בכל אירוע רב משתתפים בסופו של דבר אתה רוכב לבד אל נקודת הסיום.
מה לא מסתדר בתמונה?
אחרי הפריסה שארגנו חנות האופניים רוק אנד רול בלטרון התברר שהטרמפ שעליו בניתי (אשתי) לא חישב נכון את טיפוס השטח לבר בהר וכך נאלצתי לחזור חזרה הביתה למישור החוף תוך שימוש מושכל בפריווילגיה של האופניים ההיברידיות שלי -רכיבת שטח (כאן גם הסתבר שגם ברכיבה מהשפלה למישור החוף יש עליות).
כשהתפרסמו תמונות הרכיבה בפייסבוק קיבלתי מרוכבי שטח תגובות כמו “עברת את הגדר…”, “זאב מוסווה לכבש מסתנן לעדר…”. ברצוני להרגיע, לא חציתי את הקווים, לרכיבת כביש יש קודי לבוש ומשטרת האופנה לא הייתה מאשרת את זה, הסיבה היחידה שהייתי שם ונראיתי כמסתנן לאירוע לא לי היא שהמטרה מקדשת את האמצעים ובשביל הנרי שווה לעלות על הכביש לפחות פעם בשנה.
לכן אני מוסיף הזמנה לרוכבי אופני ההרים להצטרף בשנה הבאה גם כן, להראות נוכחות ולתרום… בשנים שהוא החל לרכוב עוד לא היו בכלל אופני הרים, כך שלא הייתה להנרי האופציה לבחור… לנו יש.
יותר רוכבים, פחות בעלי חמלה?
בעוד שבשנה שעבר גויס סכום ניכר, השנה זה לא קרה. יעל בן דויד מספרת: “הרכיבה הראשונה התקיימה בספטמבר שנה שעברה, ניב כאל וענת ארז מרוכבי ראש ציפור התנדבו לעזור לי באירגון הארוע. שיתפנו את כרמי וקבוצת אקס טים והתחלנו לפרסם דרך מנגנונים חברתיים ברשת. הייתה הענות אדירה, גם מבחינת הלו”ז הפגרה והעדר ארועים קרובים. הגיעו רוכבים מכל הארץ והסכום שנאסף היה קרוב ל20,000, מה שאפשר לנו לשלם עבור טיפולי שיניים, וקיצבה חודשית שאוששה אותו.ורק כדי להבהיר: מדובר בסכום קטן , כ1500ש”ח מידי חודש שהם כלום לאדם ממוצע אך לגמלאי שחי מהביטוח הלאומי, משתכר 2500 אשר מתוכם משולמים 1300 שכ”ד תרופות ומחיה – עוד 1500 משמעותם אוויר לנשימה!
השנה הגיעו כ300 איש והסכום שנאסף עמד על כ5,000 ש”ח. הגיעו המון רוכבים, אך לא תרמו. כרגע אין לי הסבר ואני בודקת האם שגיתי? מה לא היה בסדר ואיך אני משיגה עוד לפחות 7000 ש”ח לסגור את השנה עם קצבה של 1000 ש”ח?”