אופניים, כמו שאומרים באחד מסרטוני הרשת, זה לא משחק. אתה משחק כדורגל, כדורסל ואפילו הוקי, אבל אתה לא משחק אופניים… ה ZLM Tour על 177.2 הק”מ שלו, הוא האחרון בסבב ה Nations Cup של ה UCI באפריל.
מיטב הקבוצות בעולם, 6 רוכבים בכל קבוצה (יותר מאשר באליפות עולם), או כמו שאמר אחד מרוכבי נבחרת ישראל – “יותר קשה לרדוף אחרי 6 הולנדים בגישור מאשר אחרי 3 או 4”.
המסלול במרוץ ההולנדי יותר מישורי מראש ציפור. נקודות הגבעה של המסלול היו העליות לגשרונים. אבל, וזה אבל גדול, הוא עובר על הים, ממש מעל הים, על גשרים. והרוח מכה בעצמה שגורמת לאופניים להיות מוטים על צידם.
אין שום מרוץ אופניים בישראל שיכול להכין אותך לתחרויות מן הסוג הזה. זה בולט בעיקר ב 3 מישורים:
רשת הכבישים בהולנד שונה מכל מה שאנחנו מכירים בארץ. במקביל לכבישי המכוניות (כמו אלו עליהם מתחרים בארץ) יש רשת כבישי שדות, איכותיים אך צרים מאד, שכאילו נוצרו עבור מרוצי אופניים. אפשר לחסום כביש לכמה דקות וזהו. הכביש נפתח מיד אחרי שהרוכבים עוברים בין כביש שדה אחד למישנהו.
רשת הכבישים הזאת מאופיינת בעשרות פניות. זה לא 3 או 4 פניות בהקפה. זה 30-40 פניות על 10 ק”מ.
עכשיו קחו את נקודה 1 ו 2 ושימו בתוכם 160 רוכבים חזקים עם מחויבות של נבחרות, 30 מכוניות, עשרות אופנועים, קהל (באירופה יש קהל) ומכאן מתחיל המאבק על המיקום. אם אתה לא לפנים, אתה מייצר 40 אינטרוולים ב 5 דקות ונשרף. ואז אתה לבד מול הרוח של הים הצפוני על הגשר. נגמר הסיפור. רק דוגמא אחת – כבר בק”מ הראשון היה קורבן לאותו מאבק – רוכב יפני, שאחד הרוכבים הספרדים נאבק איתו על מיקום מצא את עצמו על הדשא בתעלה לצד הדרך. רוכבי הנבחרת יספרו אח”כ שהספרדי פשוט העיף אותו לדשא מהכביש הצר. בדחיפה.
אתה לא משחק אופניים!
סיפור המרוץ
6 הרוכבים הישראלים זינקו למרוץ שלישי של כ 170-180 ק”מ בשבוע, עומס שרובם כנראה לא חווה מעולם. הנבחרות הגדולות מתאימות את הסגלים שלהם למרוצים. ה ZLM למשל אינו מרוץ שרוכבי 50 ק”ג כמו עידו זילברשטיין מצטיינים בהם.
המרוץ עצמו נפתח בבליץ, הפלוטון התפצל כבר בהתחלה ורוכבים החלו לנשור. “זינקנו טוב”, מספר בן אינהורן, “הצלחנו לרכוב מלפנים ולהיות במרוץ”. לא אצל כולם זה היה המצב. בתמונה למטה – קילומטר 2-3, עידו זילברשטיין וטל גבאי מושכים ברביעיה האחרונה, רועי גולדשטיין שישי בקבוצה הרודפת, אביב יחזקאל, בן איינהורן וגיא שגיב בקבוצה הראשונה.
אחרי 12 ק”מ כבר היו אצ’לונים מהרוח החזקה ונוצרו 3 קבוצות. ברדיו טור עלה שמו של עידו זילברשטיין כמי שמאבד את הפלוטון. מספר דקות מאוחר יותר הפלוטון נתקל ברוח פנים עזה. המהירות ירדה ל 25 קמ”ש והקבוצות התחברו שוב. ואז הגיע פניית פרסה, הקצב עלה מיד ל 60 קמ”ש ושוב נוצרו פיצולים בפלוטון.
כעבור 50-60 ק”מ, החליט בן איינהורן, שהיה היחיד שרכב את המרחק המלא בשני המרוצים הקודמים, שהיום זה לא יקרה, ופרש באופן יזום. כמה דקות אחריו עידו זילברשטיין החליט להצטרף לבן. רועי גולדשטיין, שהיה איתם בקבוצה של כ 15 רוכבים שכבר הייתה מרוחקת מהדבוקות האחרות, ניסה לעבוד עם חבריו לבריחה אך גם הוא לא יסיים את המרוץ.
מדלגים קדימה – כמה דקות טובות לפניהם רוכבים גיא שגיב וטל גבאי. גם כאן, אין כבר הרבה סיכוי לסיים. טל גבאי מנהל עימות עצבני עם חבר נבחרת דנמרק (מספר 34 בתמונה) שלא מרוצה משיתוף הפעולה. הקבוצה של טל וגיא ירדה בהמשך אחרי כ 130 ק”מ. ממשיכים קדימה ויודעים שנותרה רק תקווה אחת להביא רוכב לקו הסיום – אביב יחזקאל. זה מסוג המרוצים שאביב מצטיין בהם – מישורי, מהיר וטכני.
במרוצים הקודמים, הפלוטון אפשר לבריחה ללכת ולפתוח כ 6 דקות עד שהחל המרדף כ 40 ק”מ לסיום. זה מאפשר לרוכבי הפלוטון חיים יחסית נוחים עד שמתחיל המרדף. ב ZLM לא היתה במהלך המרוץ בריחה שקיבלה יותר מדקה. המרוץ פשוט התנהל באינטנסיביות גבוהה לכל אורכו. אפילו הבריחה המנצחת היתה בעצם נתק במיתר, שרק 10 רוכבים שרדו אותו בכדי ללכת עד הסוף.
נחזור לאביב. בק”מ ה 120 היתה בריחה של 5 רוכבים דקה לפני דבוקה של כ 80 רוכבים. אביב היה בדבוקה.
אחרי ירידה לרכב לתדלוק מהיר של מזון ומים אביב חוזר לדבוקה. 2 דקות מאוחר יותר מתרחשת התאונה הגדולה של היום – רוכבים של נבחרות אנגליה וקאזחסטן בצד הדרך ונתק בפלוטון. אביב שזה עתה חזר מהרכב יחד עם עוד כמה רוכבים חוזרים לדבוקה אבל שורפים עוד גפרורים. 34 הק”מ האחרונים הם שתי הקפות של מסלול הסיום. אביב נכנס להקפות בפלוטון שרודף אחרי הבריחה המנצחת של 10 רוכבים. באחת הפניות אביב מאבד את החבורה הראשונה. הרוכב לפניו יוצר נתק ולאביב אין את הכח לסגור את הפער. מרוצי אופניים הם כאלה. אם אתה לא מהחזקים ביותר, ההבדל יכול להיות בדברים כל כך קטנים כמו מיתר או פער של כמה מטרים שהצלחת או לא הצלחת לסגור בנקודה מסוימת המרוץ.
אביב יחד עם קבוצה של סלובנים, ספרדי, אלג’יראי, פולני וקאזאחי עובדים יפה ושומרים על פער לא גדול מקדמת המרוץ.
בסיום אביב מגיע שני בקבוצתו. 74 כללי, 5:26 דקות מהמנצח (זה היה המרוץ הארוך ביותר של אביב אי פעם), ומספר – “הייתי מאד רעב אחרי שלא הצלחתי לסיים את שני המרוצים הראשונים. המסלול השטוח מתאים לי. היה רגע במרוץ שבו בקבוצה שבה הייתי שמתי לב שהמנהל הספרדי נתן לרוכבים שלו הוראה לעלות ולסגור את הפער מהפלוטון שלפנינו. הרגשתי שהולך לבוא מיתר כואב ועליתי קדימה. בזכות הערנות הזו חזרתי לפלוטון הראשי ומשם אפשר היה להמשיך עד לסיום”. החלטות קטנות.
החוויה
הזינוק מהשוק
טור ZLM הוזנק מהשוק של מרכז העיר חוס (Goes) שנמצאת בחלקה הדרום מזרחי של הולנד ב 12:30 בצהריים.
אין עוד אף ספורט בו יש מגע בלתי אמצעי כל כך בין הספורטאים והקהל. קהל מוכרי הדגים לא ממש מגלה עניין במרוצי אופניים אבל זה לא מה שיפריע לרוכבים ולמארגנים. וכך מוצאים את עצמם כוכבי העתיד, אבל המצב לא שונה בהרבה בפלוטון המקצועני, בין העגבניות לדגים בצהרי היום בהצגת הרוכבים ולפני 180 ק”מ תחרותיים. זה מקסים וביזארי באותה מידה.
השיירה
אין לי מושג איך אין יותר תאונות בשיירת הרכבים במרוץ אופניים. זה פשוט הדבר הכי מטורף, אלים, מקסים, דינמי והיסטרי שתוכלו לחוות. קשה להעביר את זה בכתב. פשוט נהיגת מרוצי מכוניות בתוך מרוץ אופניים. כבישים צפופים, עקיפות בלתי אפשריות בתוך השיירה. האצות פראיות, בלימות פתע. דוגמא – רוכב הנבחרת מבקש מים, אתה רכב 30 בשיירה, צריך לעבור 29 רכבים עד שאפשר להגיע לרוכב. עכשיו דמיינו שביל צר, רכב אחד יכול לעבור, והרוכב שלכם צריך מים וחושש לאבד את הדבוקה מלפנים.
ל ח ץ.
עכשיו זה ככה עבור 30 נבחרות במקביל. מטפסים במהירות מטורפת, נוהגים בשוליים, עולים על מה שאפשר ומגיעים לרוכב רק בשביל להיות לרדת כאשר השופטים מאשרים מהלך דומה לרכבים של קבוצות אחרות שצריכות לעבור אותך כשאתה יורד.
הסרטון הזה של סקודה, מדגים במידה מסוימת את החיים בשיירת המרוץ. אבל לחוות את זה ממקור ראשון זה לחיות על הקצה. אתה חייב לאהוב את זה אחרת זה פשוט מפחיד.
מאחורי הקלעים של הבית בצרפת ומירוצים באירופה
היו קללות אנטישמיות כלפי רוכב של הנבחרת במהלך המרוץ. מכוער.
תהליך הלמידה באירופה לא קל. בפן הספורטיבי יש על הרוכבים עומס גבוה ותחרויות ברמה גבוהה ביותר. מעבר לכך הבית בצרפת עדיין לא מוכן לגמרי (אך יהיה מאד יפה ונוח לכשיהיה מוכן). חוסר הוודאות הכלכלית סביב הפרויקט מרחף ברקע – עדיין לא הגיעו הכספים שאושרו ע”י המדינה לפרויקט, ועדת לובצקי עוד לא תורגמה לשקלים בבנק ויש קשיי נזילות אמיתיים לכל הפעילות.
אין לרוכבי הנבחרת מערכת תומכת ברמה שבה הם נדרשים להתחרות. דוגמאות בולטות הם עיסויים, מכונאות אופניים והכנות למרוצים ואחריהם. הרוכבים עושים הכל לבד, אפילו נוהגים לבד אל המרוצים בחלק מן המקרים. בין הקוט פיקארד וה ZLM לא היו עיסויים על מנת לעזור בהתאוששות. אין בכל הדוגמאות הנ”ל לתרץ את התוצאות אך יש כאן בהחלט תמונה רחבה יותר ומורכבת יותר מספירת הרוכבים שסיימו את המרוץ והמיקום בו זכו.
חשוב מאד שיהיה המשך לתהליך הזה. מעבר לנסיון הספורטיבי יש משמעות לזה שיראו את ישראל במרוצים האלו לאורך זמן. אין לי דוגמא טובה יותר לצורך להיות כאן מאשר כדורגל. אם אתה לא נמצא במרוצי ה UCI לאומות אתה לא חלק מהענף הבינלאומי. זה כמו שישראל לא תתמודד במוקדמות היורו בכדורגל או במוקדמות הגביע העולמי. היתכן?
הנבחרת תתחרה במספר תחרויות נוסף בשבועיים הקרובים ואז תשוב לארץ ונבחרת הנוער תצא למשימותיה בפולין וצ’כיה.