נימי הרומנטיקן נפרד מהאופניים שלו: ניינר ג׳ט, לאחר יותר משלוש שנים. Being the drama queen that he is, הוא לא מסוגל להימנע מלחלוחית קלה בעיניים והצפה רגשית.
מאת: נמרוד כהן (עבור Recycles)
בירת סוף רכיבה בפארק קנדה, ברוק אנ’ראוד לטרון. צילם: בנצי אלקון.
An Ode to my Bike – אוֹדָה לאופניים שלי.
בשבת יצאתי לרכיבת פרידה מהאופניים שלי, מהניינר ג׳ט השחורים-אדומים. ביום ראשון אני עומד להחליף אותם בדגם חדש וחדיש (ה-R.K.T.), מעודכן, קל יותר ואני מקווה שמהיר יותר. אחרי יותר משלוש שנים עם JET R.D.O כזה או אחר, זו בהחלט סופה של תקופה.
מתברבר סביב הירקון. צילם: נימי.
אז הכנתי את האופניים והציוד כמו לפני כל רכיבה רגילה, שלחתי את הבנות לטיול עם חברים ויצאתי ליער עופר בגפי, כדי לרכוב את מסלול אירוע “אפיק ספרינג כרמליטים” בו לא הצלחתי להשתתף.
היה לי קשה. הרכיבה, ז׳תומרת, מהאופניים אני נפרד בלי הרבה דרמות. אמנם כפי שתכף תקראו האופניים האלו ואני עברנו כמה דברים ביחד, אבל התפיסה שלי היא שאופניים הם לא חתונה קתולית, אפשר ורצוי לבדוק גם אחרים, ולהחליף אותם אחרי שמיצינו זה לגמרי סבבה.
סוף צ’ימיצ’ורי 2011 לדעתי, על הניינר הפרטיים של ערניינר. רכיבת בכורה שלי על הג’ט.
אבל JET שהחזרתי הם גם חתיכה מעצמי. את אופני NINER הכרתי בשנת 2007 כמדומני, כשהיבואן הביא את ה-S.I.R, הזוג הראשון שנחת בארץ למבחן במגזין אופניים. הם נחתו אצלי והיו אופני ה-29 אינץ’ המוצלחים הראשונים עליהם רכבתי מעודי. ועוד עם מזלג ריג’יד מפלדה. ההתאהבות הייתה מידית, ובסוף המבחן לאחר סשן צילומים מוצלח התקשרתי לערן היבואן לבשר לו שממש נדלקתי על האופניים ושאני מבקש ממנו לתת אותם למגזין, כלומר לי, למבחן ארוך טווח של שנה… הוא שלח אותי לחפש את חברי.
בסינגלים של ואנקובר איילנד. תחרות הבי.סי. בייק רייס. צילום: bcbikerace.
מאז, בתור מנהל ומדריך בעז הרים הדרכות, העברנו לאדון ניינר ישראל מספר ימי מותג ללקוחותיו, שכללו הובלת מסלולים במגוון רמות, הדרכות טכניות ועוד. בכל הדרכה שכזו רכבתי על אופני ניינר, ובזו האתגרית שיצאה והסתיימה בסינגלטרק בבית אורן, רכבתי על הג’ט הראשונים מאלומיניום. אמרתי לו שהם מעולים, רק למה 13 ק”ג לעזאזל?
בסינגל ביריה עם הקזחים. צילום: צחי אוחובסקי.
אחרי צ’ימיצו’רי אחד על הארי פלדה 29 שלי ואחרי שני על אופני שיכוך מלא מקרבון עם גלגלי 26 אינץ’ החלטתי לעשות מעשה לקראת הצ’ימיצ’ורי השלישי שלי וללכת על הטוב מכל העולמות – גם שיכוך מלא וגם גלגלים גדולים. איך מארגנים את זה? פונים לערניינר ומבקשים ממנו השאלה של הזוג האישי שלו שהתפנק בדיוק באחת ממערכות ה-XX הראשונות בארץ, כולל הסיד XX עם הסטירר מהקרבון והנעילה מהכידון. על אף קלקול קיבה ולילה נוראי וחסר שינה לפני הזינוק, הרכיבה הסתיימה טוב לבנזוגי ולי, כשאני בהלם מהנוחות לה זכיתי ומיכולות גמיאת המרחקים המרשימות של המכונה.
מקבל מוורן בירה באמצע סטייג’ 2 של אפיק ישראל 2014, סינגל בת שלמה. צילום: עופריק.
חלפה לה עוד שנה והנה אני מארגן את יום ניינר הארצי ללקוחות ומקורבים, כשאורחי הכבוד הם כריס סוגאי מייסד החברה והיו”ר שלה, וברט רוזנבאור מנהל המכירות הבינלאומי. כמה ימים לפני היירוע לקחתי אותם ליום רכיבה, בירות ואוכל אותנטי באזור סינגלי אלון הגליל. כריס הגיע עם ג’ט RDO מדוגמים עם מוט כיסא טלסקופי, גלגלי קרבון לאול מאונטן של איסטון, סטם קצרצר, כידון רחב בטירוף, מזלג 120 מלפנים וצמיגים די אגרסיביים. הוא סיפר לי שאלו מאופני השבילים הטובים ביותר עליהם רכב מעולם.
הזרע נשתל.
מלוה את קן בדמי ליום אחד במהלך ה-HLC שלו. צילם: נימי
לקראת הגשמת חלום של השתתפות במירוץ הסינגלים הטוב בעולם, ה-B.C. Bike Race בקנדה, אני מתחיל לבדוק את כל הזוגות שמעניינים אותי בשוק. פרויקט פרטי ממנו יצאה כתבה לבייקפאנל שעשתה קצת בלגן בזמנו: ארבעת המופלאים. הג’ט לא היו הכי מהירים ותחרותיים. על התואר הזה רבו ביניהם האפיק אס וורקס והסקלפל. הם גם לא היו הכי מודרניים. על התואר הזה רבו ביניהם הטרק החדשים והספשלייזד. אבל דווקא הם היו הבחירה שלי למירוץ ה-B.C, ופה טמון גרעין החיבור המופלא שלי לאופניים האלו.
את הג’ט תכנן מישהו שאוהב רכיבה. אוהב את הכיף שהחיבור בינך, לבין האופניים לבין סינגל טוב יכול לייצר. אם לא מפעילים את פלטפורמת הדיווש המתלה האחורי שלהם אינו יעיל במיוחד, אך כשהוא פתוח הוא בולע ומגהץ הכל. כשהוא חצי פתוח, הוא אחד הטובים בשוק לדיווש חזק בשטח משובש ובשיפועים משתנים. האופניים האלו ממנצ’סים דרכים מדבריות אלימות. והם חזקים, ואמינים, they can certainly take some beating, והם גם יפים מאוד בעיני. יצירה שמישהו עבד בה גם על העיצוב ולא רק על הפונקציונליות. קווים עגולים, זורמים, אורגניים, בלי פינות חדות וחתכים רבועים.
עוד רגע נתב”ג ואז קנדה… צילם: נימי.
אז רייסרים טהורי גזע לא התחברו אליהם אף פעם. תגובת הדיווש שלהם אינה מידית מספיק ולא עצבנית וטוטאלית לרייסר. הם גם לא מהשלדות הקלות בשוק. Overbuilt. אבל רוכב ורסטילי יותר מהרייסר קשיח הראש, רוכב שרוצה גם טיולי מדבר אתגריים עם חבר’ה, גם מרתון תלת ספרתי, גם אפיק/סמרתון תלת יומי, גם תחרות פיראטית בהרי ירושלים, וגם לחטוא ברכיבת שבילים אגרסיבית על גבול האול מאונטן – לא יכול למצוא בני לוויה טובים יותר. הרי הרבה חברות אמריקאיות שלא לומר קליפורניות “של רוכבים” אמיתיים דוגמת אייביס או סנטה קרוז, אוחזות בקונספט דומה. אופני השיכוך מלא הקלילים שלהם אינם רייסרי קצה, אלא כלים ורסטיליים ששמים את חדוות הסינגלים במקום הראשון: הטולבוי, הריפלי וגם הג’ט של ניינר.
רז הפרטנר ואני עם חולצות פינישרס. בחור טוב סך הכל, אפילו שהוא רוכב על קנונדייל. צילום: epicisrael.org.il.
אז עשיתי מעשה. לבשתי מחלצות, הלכתי לבוסים והצעתי להם חסות. לתת לי חסות הכוונה. באופן כללי, את הדברים הטובים ביותר לי, המתאימים לי ביותר, אני אוהב לארגן בגישה ישירה ואקטיבית. כמו באירועים שאני מארגן, כך גם בחיי הפרטיים, את החסויות שלי אני משיג ולא יושב בבית ומצפה שהן ינחתו עלי, ואני עובד עבורן במאמץ רב. אבל את מה שאני לובש, או חובש, או שם על האף, או שותה או עוטף בו את החישוקים – אני בחרתי אחרי הרבה התנסות ומבחנים, ולא לקחתי כי מישהו הציע לי. אז ביקשתי אופני ניינר לקראת פרויקט הבי.סי. בייק רייס. החבר’ה שם ניסו בהתחלה לשים אותי על מותג אחר שהם משווקים, לכאורה מהיר, קל וטכנולוגי יותר, אבל הסתכלתי פנימה עמוק ואמרתי להם: “אני לא באמת הולך לנצח אף תחרות בארץ או בחו”ל עם האופניים שלכם, כך שלא משנה אם תביאו לי אופניים ב-9.8 ק”ג או ב-10.9 ק”ג. אבל אני הולך לרכוב הרבה, להיראות, להיחשף, לחשוף ולייצר וייב, ואת זה אני רוצה לעשות על אופניים שמתאימים לי באישיות. ראיתי את כריס הבעלים והעברתי איתו יומיים. אהבתי. רכבתי על האופניים גם בהדרכות, גם בתחרות וגם במבחן משווה. אהבתי. אלו האופניים בשבילי. הם אמרו “כן” והרומן התחיל.
אלה פוניו רכטר כהן והג’ט RDO. וההיילקס. צילם: נימי.
רכבתי מאז על שלוש שלדות ג’ט, שתיים ירוקות ואחת אדומה. הראשונה הייתה עם ציר 9 מ”מ קוויק ריליז מאחור, והאחרונות עם ציר 142 על 12 מ”מ מתברג. רכבתי עם מזלג פוקס מקדימה ועם סיד וורלד קאפ, עם מזלג טאלאס בעל מהלך משתנה 90-120 ועם מזלג בעל מהלך קבוע של 100 מ”מ. רכבתי עם פוקס 3 מצבים מאחור ועם רוקשוקס עם נעילה הידראולית On/Off מהכידון. באימונים ובתחרות לבי.סי. בייק רייס בניתי את האופניים בצורה מאוד דומה למה שכריס הגיע איתו ארצה: רוקשוקס רבליישן 120 מלפנים, צמיג ארדנט קדמי 2.25 ואחורי ארדנט רייס, חישוקים רחבים, סטם קצר, כידון 760 מ”מ, מוט כיסא טלסקופי KS Lev. הם שקלו 11.8 ק”ג, טיפסו כמו עז וירדו כמו צ’יטה. טסתי לבריטיש קולומביה עם האופניים המושלמים.
כריס סוגאי והכרוז הכריזמטי ביער המוזיקלי, אירוע NINER בבן שמן.
עם האופניים האלו עשיתי שלושה אפיק ישראלים. בראשון הצלחתי להגיע עם בנזוג חזק וכועס לפודיום המסטרס, בשני התפרצה אצלי מחלת הנשיקה בקטע קשה והושבתתי מפעילות ל-4 חודשים, בשלישי הגענו במקום 19 כללי, עם זמן שהיה מספיק טוב לפודיום במסטרס, אך עם שותף צעיר מדי… רכבתי על הג’ט ב-3 צ’ימיצ’ורים, כולל אחד שהתאמנתי אליו ברצינות עם תכנית, מאמן אישי (אופיר גלאון) ורכבתי סולו בזמן חזק של 7:37:40 שעות, אחד ההישגים שאני הכי מתגאה בהם על אופניים, ולא בגלל הזמן הטוב, אלא בגלל שחוויתי יום מושלם של רייסר על אופניים.
מדגמן מדי בייקפאנל בנורת’ שור, בריטיש קולומביה. צילום: bcbikerace.
רכבתי איתם טיולי אפיק בסמר, של מעל 100 ק”מ ליום עם חבורת רוכבי על, את מסלולי תחרויות קובקוב 1 וקובקוב 2 הפסיכיים באזור פארק קנדה, טיפסתי איתם לחרמון, רכבתי איתם את הרחם באילת, או שמא היה זה רק השליש העליון שלו? זה קרה לי ביום האחרון לשבוע רכיבה עם עיתונאי אופניים בינלאומיים, ברכיבה האחרונה שהסתיימה בדולפין ריף באילת. חמש דקות לרכיבה, כשאני רודף עם גופרו על הקסדה אחרי מייק הופקינס (הוא עם כישורי הרכיבה שהביאו אותו לרד בול רמפייג’ על נורקו 160 מ”מ עם צמיגים אגרסיביים ואני על הניינר הצנועים שלי דוחף את המגבלות האישיים מעט יותר מדי…), נכחדתי בסיבוב, ופיניתי עצמי ליוספטל שם השאירו לי שתי צלקות יפות וחדשות על הפנים, האחרונות שלי אני מקווה. אגב, זה קרה 3 ימים לפני הצ’ימיצ’ורי המוצלח ההוא.
דרופים/דרופונים של יותר ממטר בזרימה? לג’ט אין בעיה עם זה. צילום: Marc Gasch.
רכבתי איתם את העדולומניה השנה, back to back אחרי רכיבת סולו של שלושת ימי סמרתון 2016, את סינגלי אבטיח/הללויה בפעם הראשונה שלי – כי כולם אמור לי שאני חייב – את סינגל גבעת המורה בפעם הראשונה, את סינגל רמות השופט (כחול צהוב) לראשונה, טחנתי איתם את האמא של הכחול-אדום בבן שמן כשהתגוררנו בתל אביב, העברתי עליהם עשרות הדרכות בימי עז הרים הדרכות העליזים עם הקדמי ורכבתי איתם במלא עשרות רכיבות לילה עם הגיבורים של גלי רונן, מרוכבי המסטרס הקשוחים והחזקים בארץ.
לפני הג’ט היו לי אופני זנב קשיח מלא תחרותיים וקשיחים (לינסקי טיטניום), ללא ספק כלי פחות ורסטילי ונוח.
או משהו כזה. קו הסיום של הבי.סי. בייק רייס בוויסלר. Every Finisher Is A Winner
האופניים האלו נחתו עלי כשהמדיום השולט, בארץ לפחות, הפך להיות זוג אופני שיכוך מלא צנועי מהלך עם גלגלי 29 אינץ’. זה מדיום מאוד יעיל שמכסה קילומטראז’ בקצב מפחיד. במקביל, עם האופניים האלו התחברתי לראשונה ל-STRAVA, התחלתי להשתמש במכשירי ניווט קומפקטיים מבוססי GPS, גרמין 800 אחד ו-GPS Compe Anima שני. פועל יוצא של שני אלו הוא שחזרתי לרכוב שעות ארוכות לבד. אני, האופניים וזהו. בסטרבה יש ערימות של מסלולים, אני עוקב אחרי רוכבים מעניינים/חזקים/יצירתיים, מוריד את קובץ הרכיבה שלהם שמעניינת אותי והולך לרכוב אותה. מין פטנט שכזה…
ככל שאני נזכר יותר, ומדפדף יותר באלבום הפייסבוק שלי, אני מבין איזו כברת דרך עשיתי עם האופניים האלו, פיזית ומטפורית, בקילומטרים וכרוכב. מצאתי מכונה שהתאימה לי אישית ככפפה ליד (טוב, נו, הייתי מאריך לה קצת את הטופ טיוב כדי לקצר את הסטם בהתאמה, וגם מעלה את פרוגרסיביות עקומת המתלה, כדי שבכל זאת האופניים יהיו יותר חיית דיווש ופחות כורסת פרימיום אמריקאית). מצאתי מכונה שכל פעם שעליתי עליה הרגשתי מסיבה קטנה, יום חג צנוע, בלגן. מכונה שהעניקה לי רגעי אושר, סבל וזיכוך לנשמה. מכונה שהשאירה אותי עם טעם של עוד. מכונה שלא באמת בא לי להיפרד ממנה. ז’תומרת, בא לי מאוד על הרוקט החדשים, אבל למה לקחת ממני את הג’ט לעז#@ל?
חום, אדוויל, חום, אדוויל, השבתה ל-4 חודשים. אפיק ישראל 2014 עם הגלילי. צילום: גיאחה
להרגשתי, הג’ט RDO עם העיצוב המאוד מובחן שלהם (המשולש הקדמי שלהם עדיין נותן השראה להרבה מותגים אחרים, נגיד EVIL או NS?) ייחקקו בזיכרון הקולקטיבי כאחד הניינרים הכי מוצלחים והכי משפיעים ever. לא הכי רייסריים? I couldn’t give a f%$k. החיים על אופני הרים הם לא רק תחרויות ולא רק אימונים, על אף מה שכמה מובילי דיעה מגולחים וקשוחים היו רוצים שתחשבו, ועל אף שתחרויות זה גם חשוב וגם כיף.
בישל: פינטו. צילם: נימי
חזרתי מרכיבת הפרידה מרוסק למדי. היה חם מאוד, נגמרו לי המים, נעלמו לי הרגליים, הברז הוותיק בחניון שצמוד לגבעת הרקפות כבר לא שם ולא היה לי כסף לקנות קולה במשאית של “מונה קייטרינג” הדרוזית. אנשים טובים נתנו לי מים משולחן הפיקניק שלהם, ישראל בכל זאת, אתם יודעים, אבל לרכב הגעתי כשאני אפילו לא מסוגל לשתות את הבירה המשובחת שחיכתה לי בצידנית האישית. הגעתי הביתה ושטפתי את האופניים שטיפה של פאנאט. הכנה למכירה. אני נפרד מהם בתהליך איטי, קצת קטע של זן, ובראש עוברות לי תמונות של חוויות משותפות. קצת כמו חבר טוב, וותיק.
תם פרק ארוך ומשמעותי. מתחיל פרק חדש. יו, רוקט, שומעים? אתם הולכים להיכנס לנעליים מה זה גדולות…
