Slow down, you move too fast
You got to make the morning last
כמו שפול סיימון משתדל שלא להעיר את השכנים עם השירים שלו, כך אני משתדל לא להפריע למקומיים בזמן שאני רוכב לצידם. מנסה לאמץ את הקצב של הכביש. אבל במקרה הזה לא היתה לי ברירה. בצד הדרך הם נחו, בלי לעשות רע לאף אחד. עצרתי גם אני, ואת האופניים השענתי על המעקה. כמנהג המקום הרמתי אבן בגודל בינוני מצד הדרך, השלכתי אותה לעברם והם עפו לי מהעיניים, שכן להקות יונים הן אחד הסממנים הקבועים של הכביש הריק. כששלוותן מופרעת, הן פורחות כאחת וכדי לצלם אותן, הייתי חייב לאתר אותן קודם ואז לחתור למגע. לכן האבן. אחר-כך היונים חזרו לקרקע, ונשאר השקט.
כביש אלון הוא הדוגמנית של כבישי הארץ, אבל תמצאו אותו רחוק מהזרקורים, בין כבישים 60 ל-90. הוא משלב שיפועים קשים עם נופים שטוחים.
בתמונה שהצלחתי לצלם פעם לאחר כניסה לכפר שנחשב עויין אבל מצוי בזוית נהדרת, ראיתי את מהות הדוגמנות הזו. על-גבי כפלי הקרקע, הכביש נראה כמו שהונח בעדינות ושלא על מנת לזעזע. שיפוע כמו זה שתמצאו בעלייה לחרמון נראה בה כמו נשל הנחש שלא יכול כבר להזיק. הכביש לוחש: ‘תסתכלו עלי, ממה אתם מפחדים?’.
אבל אל תטעו. כביש אלון הוא כביש פוליטי, ולכן רכיבה בו היא בעלת היבטים כאלו גם אם מנסים להתכחש להם. בניגוד לכבישים אחרים שנקראים לזכר מישהו, הכביש הזה נסלל עוד בימי חייו של המפא”יניק יגאל אלון שכשר בממשלה יזם תכנית שמטרתה שליטה ישראלית בבקעת הירדן ‘במובן הרחב של המילה’ כפי שאמר רבין מאוחר יותר. התוכנית לא התקבלה, אבל הכביש שעובר לאורך הגבול שהציע אלון דווקא כן, והיום הוא מונח לרגלי כל מי שרוצה לרכוב בו. אופי הכביש שונה מאופי הכבישים הותיקים בשומרון: במקום לחבר בין יישובים קיימים ולעבור דרך מרכזי כפרים וערים, הוא עובר לצידם. הכביש נסלל בשנות ה-70 וה-80, תוך הקמת כעשרה יישובים ישראלים לאורכו, תוספת לשני כפרים ערביים בפאתי נפת רמאללה שכבר שכנו לאורך התוואי הארוך. רק אחד מהם נמצא ממזרח לכביש (מלבד כפרי הבקעה כמובן).
הר בעל-חצור ברקע. הכביש עולה ויורד כמו בבריכת גלים.
הכביש מתפתל מכפר אדומים בדרום ועד למחולה בצפון. תשעים קילומטרים משובחים מכביש מס’ 1 ועד כביש מס’ 90. מתחיל בגובה 200 מעל לים, ומסתיים בנומך 200 מתחת לים. בין לבין, בכיוון הירידה, צוברים 1500 מטר של טיפוס. בכיוון ההפוך, למאותגרים חשבונית – זה יוצא 1900. הלוך חזור – 180 קילומטר עם 3500 טיפוס בקירוב.
מעלה מכמש מואדי קלט (פרת) – הסיפתח לכביש אלון, וחוב של תצלום מכתבה שעברה.
חוץ מהיותו מגוון, מסובב, ומעורבל, התוואי מאפשר גיחות לחבלי ארץ שונים ובחזרה והכל באותה רכיבה. על טריק-אבו-ג’ורג’ כבר הרחבנו, אבל יש עוד פנינים, וכל סטייה מהדרך מאפשרת חזרה אליה מכיוון אחר, וכך הפרופיל הצנוע של הכביש מקבל חיזוקים. כבישי האורך המקבילים לכביש אלון ומשמשים בגיחות הללו הם כביש 60 בגב ההר, וכביש 90 בבקעה. הטופוגרפיה של כביש 60 צנועה מזו של כביש אלון, בעוד זו של כביש 90 צנועה עוד יותר, אבל כבישי הרוחב שהם השתי באריג הזה יותר ממפצים על כך.
כביש 449, למשל, לוקח אתכם למעלה לפסגת הר בעל חצור, או ליריחו דרך טריק-אבו-ג’ורג’. כביש 505 – למעלה לצומת תפוח או למטה לצומת פצאל דרך מעלה אפרים. מלבד זאת ישנם כבישים קטנים, בקושי ממוספרים: מעלה גדעון שמוביל למאחזי גוש-שילה, או לחלופין מעלה-שי (5788) לברוש-הבקעה דרך אום-זוקה. חלק מהכבישים הללו מסוכנים יותר לרכיבה, ודורשים תיאום צבאי לליווי או שטחי אש. כביש אלון עצמו מוגדר כבטוח בסולם שלי.
בין ההר לבקעה, תשעים קילומטרים של רכיבה בתנאי יום-כיפור.
אם מתחילים את הרכיבה בדרום, על חלקו הראשון של הכביש משתלט נחל פרת והעלייה האימתנית למעלה מכמש. אני רוצה כאן לתאר את המשך הכביש, את השדרה המרכזית שלו שמתנהלת יותר בנוחות. על הנוף שם משתלטים שני הררים אחרים: הראשון הוא קובת-א-נג’מה (כיפת-הכוכב), והשני הוא קרן הסרטבה, עליו שוכן המבצר החשמונאי אלכסנדריון. הכביש מכיל יותר משני הגושים האלה, אבל הם מטילים את צילם על רוב חלקיו, ולמען הסדר אתייחס אליהם כאל שני חלקיו של כביש אלון המרכזי.
קובת-א-נג’מה מתנשאת מימין לרימונים
סרטבה מעבר למטעי דוּמה
סרטבה מעבר למטעי דוּמה
ירח שוקע באיזור טייבה,
מייד לאחר הטיפוס למעלה מכמש, וממנו למצפה דני הסמוך, מתחילה הירידה לואדי מכוך. הירידה נקטעת ע”י מסעף עם כביש 457 שמחבר בין כביש אלון (458) לכביש 60. פונים ימינה בכיוון הירידה, שנמשכת כמה מאות מטרים לתוך הואדי, ואז הופכת באחת לעלייה. סך-כל הירידה הוא 2.5 ק”מ בשיפוע 6%. אני מזכיר את השיפועים של הירידות משום שבחזור… אתם יודעים כבר. הרגליים לאחר הירידה עלולות להרגיש כבדות, במיוחד אם לאחר מכמש ביצעתם הפסקה קלה למנוחה. ההקלה היא שהעלייה מנחל מכוך לא תלולה, ואפשר להתרגל אליה תוך כדי פידול. עדיף להתרגל, כי ההתגלגלות הזו היא המוטיב המרכזי של הכביש. העלייה מואדי מכוך מסתיימת בצומת רימונים. אורכה 3.3 ק”מ בשיפוע ממוצע 6.7%. צומת רימונים היא גם נקודת הסיום המערבית של טריק-אבו-ג’ורג’, והנקודה הגבוהה ביותר על כביש אלון: 670 מ’ מעל לים, כך שאפשר לומר שמכפר אדומים ועד כאן צוברים גובה, ומכאן ועד לבקעה מאבדים אותו.
אחרי צומת רימונים, גולשים בירידה קצרה לואדי קטן, ממנו עולים לצומת הכניסה ליישוב רימונים (לא להתבלבל עם צומת רימונים). אורך הטיפוס מעט יותר מקילומטר, עם כ-7% ממוצע. מרימונים גולשים שוב, והפעם לואדי ואחיתה – זהו הנחל שזורם בתחתית של טריק-אבו-ג’ורג’. הירידה 1.5 ק”מ שיפוע 5.3%, והיציאה מהואדי בעלייה במימדים דומים: 1.6 ק”מ 5%. סיום הג’יעג’וע הכפול הזה הוא בהסתעפות מערבה שאינה משולטת, אבל יודעי ח”ן מספרים שמכאן מגיעים להר בעל-חצור, אבל ‘לא מומלץ’ לרכוב לשם בלי להכיר, שכן המשכו צמוד לבתים של כפר-מאליכ ובתוך הכפר דיר-ג’ריר לכיוון עפרה. על-כל-פנים, המילה ג’יעג’וע תופסת כאן משמעות כפולה, כי מהצומת הזה יורדים לנחל עוג’ה. הירידה ארוכה יחסית, ובתחילתה צומת הכניסה ליישוב כוכב-השחר שלקח את שמו מקובת-א-נג’מה שמתנשאת מדרום, בין היישוב לבין רימונים.
קובת-נג’מה מכיוון צפון, מעל בתי כוכב-השחר.
הירידה לנחל עוג’ה אורכה 4.3 ק”מ בשיפוע 5.1% – איבוד גובה של 220 מ’. הסיום בואדי משובב את העין. יותר נכון את עין-סמיה שסביבו התיישבות חקלאית קטנה ועתיקות שמתוארכות מלפני 4000 שנה. המעיין במקום הוא מהשופעים באיזור, ושואבים ממנו מים עד רמאללה. מהואדי ישנה פנייה נוספת להר בעל-חצור, דרך כפר-מאליכ, בכביש מפותל ותלול שכיום ישראלים לא משתמשים בו. ממשיכים ביציאה מהואדי ועוברים פנייה מזרחה למחצבת כוכב-השחר, כאשר נקודת הציון הבאה היא הכפר הערבי עין-מוע’ייר ששוכן במרחק בטוח מהכביש. העלייה ביציאה הצפונית של הנחל היא במרחק ושיפוע זהים לירידה אליו מדרום: 4.3 ק”מ 5.1%, כך שאין כל רווח ב-220 המטרים שאבדו בירידה. הגובה מעל-פני הים הוא כ-640 מ’ מעל לים, ולעומת 670 מ’ בצומת רימונים אפשר לומר שכמעט ולא איבדנו גובה. בפועל איבדנו 400.
הירידה לעין-סמיה
מעין-מוע’ייר הלאה. קטע רכיבה דמוי-מישור, שממנו פניות ימינה לבסיס מבוא-שילה, שמאלה לשבות-רחל ושילה, ושוב ימינה לכפר הערבי דוּמה. אורך הקטע – 5.6 ק”מ וסופו בגובה זהה לצומת רימונים. אפשר לנצל את הקטע למנוחה, אבל לא חייבים משום שמצומת הכניסה הראשי לכפר דומה מתחילה ירידה גדולה שמסתיימת בצומת מעלה-אפרים. באיזור הכפר דומה אפשר להשתחרר מאחיזתו של קובת-א-נג’מה, ולהתחיל להתרגל לקרן-הסרטבה, שנראית כדבשת בכיוון מזרח.
עין סמיה: חקלאות של מעיינות ובהמות
בתחילת הירידה הגדולה לצומת מעלה אפרים ישנו עיקול רחב ימינה, כאשר מצד שמאל מתחבר כביש 505 שמגיע מצומת תפוח והיישוב מגדלים. המשך הירידה הוא ‘יחד’ עם הכביש הזה, אשר בצומת מעלה אפרים וגתית ממשיך לכיוון הבקעה, בעוד כביש אלון מחליף מספר ל-508 וממשיך דרומה בתוואי המג’עג’ע שלו. הירידה אורכה 5.1 ק”מ, שיפוע ממוצע 5.3% אך זה מטעה כי את רוב המטראז’ מאבדים בשני קטעים קצרים, בהתחלה ובסוף, שאורכם 1.4 ק”מ (7.1%) ו-1 ק”מ (10%) והם אחראים ל-200 מ’ מתוך 270. ביניהם תתקלו באחת מפיסות הכביש היפות בארץ – רכיבה על שפת מצוק תלול ביותר מעל ואדי א-זנניר שנשפך לנחל פצאל, ומייד אחר-כך מרפסת תצפית מרהיבה אל עבר הבקעה וקרן-הסרטבה. שווה לעצור שם כדי להסניף את הנוף, ובאביב המאוחר תוכלו גם למצוא שם דוכן של אבטיחים. חשוב לציין שבסיום הירידה התלולה מהתצפית ישנו מחסום צבאי (לרוב אינו מאוייש) שקודמים לו פסי הרעדה. רצוי ביותר בסיום הטיסה למטה לחתוך לנתיב הנגדי לפני המפגש הלא-נעים (לקרבון ולרוכב) עם הפסים, או לפחות להאט מאד אם באה מכונית או שני אופנועים מולכם.
הירידה לצומת מגדלים-מעלה אפרים.
בצומת מעלה-אפרים שמייד אחרי המחסום ניתן כאמור לרדת לבקעה דרך מעלה אפרים (505) או להמשיך בכביש אלון לצומת חמרה, דרך היישובים גתית ומכורה. שתי האופציות טובות. הירידה הישירה לבקעה דרך מעלה אפרים אורכת 10 קילומטר (5%) ועוד 3 (מישור מדומה) בתוך הבקעה עד לכביש 90 בצומת פצאל. מה שמאפיין את הירידה, או את החלק הראשי שלה מהיישוב מעלה אפרים ולמטה, הם שוליים רחבים באיכות א’ א’. יותר טובים מהכביש עצמו ומהרבה כבישים אחרים. את העלייה בכיוון ההפוך הגדיר פעם אחד החברים כאחת המשובחות שיש. בדרך אפשר לפוש בתחנת דלק של מעלה-אפרים, או להמתין להגעה למטה למפגש הבקעה.
ה-פנינה של המסלול: רכיבה לצד מתלול עם מרפסת נוף לסרטבה ומעבר לירדן.
ההמשך בכביש אלון הוא המשך התענוג באותם אמצעים. החלק הזה נסקר כבר ע”י גיאחה לפני ארבע שנים בערך. כל אורכו 19 קילומטרים, עם ג’יעג’ועים פחות חדים מאשר עד עכשיו. בגדול, הוא מתחלק לירידה משמעותית מגתית לואדי-אל-אח’מר (2.4 ק”מ 7.5%), עלייה מתונה למכורה (7 ק”מ 2%), וירידה כיפית לנחל תרצה הוא ואדי-פארעה (5.5 ק”מ 5.3% שמתוכם 1.5 ק”מ 10%). באמצע הירידה האחרונה גם חוצים את גובה פני-הים, רק בלי שלט שמודיע על כך, מה שאופייני למקום השכוח הזה. הקילומטרים הנעלמים מהחשבון הם בתפרים בין המקטעים ובקצוות. חובבי העליות הטהורות יאהבו פחות את המקטע הזה, אבל מבחינת נוף הוא לא מאכזב. ממערב מתנשאים הרי קו פרשת המים (רכס הגדעונים וחוות היישוב איתמר), לאורך הכביש ישנם נווי-ירק של חקלאות, וממזרח ההרים שטרם הבקעה, והם מסתירים את הסרטבה. בסיום המקטע בצומת חמרה שוב תיאלצו לקבל החלטה: האם לפנות שמאלה לצומת בקעות ומשם ימינה להמשיך עם כביש אלון עד למחולה, או לפנות ימינה בכביש 57 המשובש שזורם בתוואי של נחל תרצה, ולהתגלגל איתו דרך כפרי הג’פתליק עד לצומת אדם שבכביש 90 (10 ק”מ 1.1% במגמת ירידה).
ירידה לואדי אח’מר, בין גתית למכורה
גם הרכיבה בג’פתליק תזרוק אתכם כמה שנים לאחור. אבל על-כך בכתבה נפרדת שתעסוק בדרכי הגישה לכביש אלון.
פרופיל כביש אלון מכביש 1 ועד כביש 57, מדרום לצפון. מעל הקו האדום – שיפועים בעליה. מתחתיו – שיפועים בירידה. בגוף הכתבה השיפועים מדוייקים יותר, כי כאן נספרים גם הקטעים המתונים שבקצות העליות.
מאת: יותם קאופמן
צילומים נוספים: אוריאל, וגיל בלקין
