ביקשנו משני בלוך שתספר על מרוץ האופנים האולימפי. מביתה בסקוטלנד, בחזרה עם בעלה והבנות מסכמת שני את החוויה האולימפית:
מאת: שני בלוך
צילום: שני בלוך, ניב ליבנר
הטיסה לריו
הטיסה החשובה מכולן – זו שמביאה אותי לשלב האחרון בהגשמת החלום שלי. במשך הטיסה היה לי המון זמן לחשוב, לדמיין איך אני יכולה לבצע את המרוץ המשמעותי ביותר בכל הקריירה שלי.
טסתי מאמסטרדם עם משלחת גדולה של הולנדים לבושים בכתום ועוד משלחת הונגרית לבושים בירוק בהיר ומשלחת אינדונזית. התרגשתי מאוד להיות נוכחת איתם בטיסה. הטייס בירך את כל הספורטאים וצוות הדיילות הנעים לנו את דרכנו עד לריו.
לאחר הנחיתה, כוונו אותנו לעבר מסלול מיוחד לספורטאים. כולם היו עייפים אבל נרגשים. קיבלתי את החותמת בדרכון ואישור-הכניסה לכפר האולימפי עם תמונה שבה כתוב “אתלט ישראלי”. הנה זה מתחיל!
מגיעים לכפר האולימפי!
אחרי נסיעה ארוכה ומתישה באוטובוס בפקקים והמון חיילים לאורך הכבישים הגענו אל הכפר האולימפי. הייתה זו כבר שעת לילה מאוחרת וכל מה שרציתי זה לשבת לאכול ארוחה חמה כדי לתת לגוף להירגע. קיבלתי את החדר ו…לישון.
למחרת בבוקר התעוררתי לנוף מהפנט. ממרומי המגדל צפיתי במשך דקות ארוכות על כל הנעשה למטה ומסביב. ספגתי לתוכי את הכל – ההרים, הים, הכפר הצבעוני וכמובן – החום הברזילאי. היידה, לעבודה. התלבשתי בבגדי הנבחרת והתחלתי להסתובב בכפר לראות, להכיר ולהבין איך המכונה האדירה הזו מתפקדת מבוקר עד ליל. כל-כך נהניתי. הרגשתי כמו ילדה שמגיעה בפעם הראשונה לדיסנילנד ולא יודעת איפה להתחיל קודם. הלכתי וצילמתי את הספורטאים, הנופים וכמובן את חדר האוכל העצום שהרגיש לי כמו בטן של לוויתן ענק ואני פינוקיו הקטן שנבלע על ידו. כך משעה לשעה הסתגלתי ונהניתי יותר.
ביום שבת בבוקר יצאנו לאימון הראשון. אימון משותף של נבחרות בליווי משטרתי צמוד לאורך כל המסלול כולל העלייה המפורסמת “ויסטה צ’ינזה” – “העלייה הסינית”. ניב ואני רכבנו עם אמה יוהנסון משוודיה, סיניות, קובניות, קוראניות וגם רוכבים מארצות שונות. היה אימון מעולה בו נהניתי מכל רגע. המסלול היה מטורף. כל-כך הרבה קראתי עליו, ראיתי אותו בסרטונים אבל ברגע הזה שהרגשתי אותו הכל השתנה באחת. ידעתי שזה הולך להיות קשה ואצטרך לתכנן נכון כדי להגיע לסופו.
מסלול מרהיב וטכני
המסלול היה מרהיב. מצד אחד האוקיאנוס הטורקיז והגלים המתנפצים בסלעים הענקיים, אך מצד שני אסור להוריד את העיניים מהכביש כל רגע כל שנייה זה משתנה. עלייה תלולה קצרה וחדה ולאחריה ירידה מהירה לתוך פנייה והמהירויות כמו ברכבת הרים. עולים-יורדים, מאוד לא יציב.
משם מהר לתוך הפאווה (Pavé כביש מאבנים משתלבות). הפעם הראשונה הייתה הכי קשה. ממש שוק לגוף, שוק לאופניים ובעיקר שוק לראש. חששתי מאוד מהכניסה לפאווה עם האבנים הבולטות והרווחים ביניהן. בקבוקים החלו לעוף מכל עבר וכן נפלו לכמה רוכבים שרשראות. הידיים רעדו לי ולא הצלחתי לפקסס את העיניים על כלום חוץ מלחשוב שזה צריך להסתיים מתישהו.
אחרי הפאווה (1.8 ק”מ) יש בערך 2 דק’ להתאושש ואז זה בא “הקיר”. הנוף מיד משתנה לג’ונגל סבוך ושיפועים של מעל 10%. הקבוצה רכבה טוב ואני נשארתי עם אמה יוהנסון והנבחרת שלה וביחד רכבנו את העלייה. היה לי ברור שכאן תהיה עוד נקודה בה המון דברים ישתנו. זאת עלייה קצרה של לא יותר מ-3 דקות קשות, כואבות והגוף צריך להתאושש מהר כי נכנסים לירידה טכנית ומהירה מאוד עם פנייה ימינה ומשם מישור. כבר יכולתי לדמיין את הכאב של “לרדוף כדי להישאר במשחק”, ידעתי שכאן בקטע הזה אני ארדוף כמו מטורפת ואסגור כל בריחה שתצא כי אחרת אאבד את הפלטון והמרוץ שלי יסתיים.
המשכנו בשיירה לקופה קבנה ולאורך הטיילת. נהניתי מהים שלצידי אבל גם חששתי מאוד מה”ויסטה צ’ינזה” המתקרבת. העלייה התאימה לאופי שלי – קשה, ארוכה (9 ק”מ), סבל שלא נגמר. כזה שמוציא מהגוף את כל מה שיש לו לתת עד הקצה. ניסיתי לחשב כמה אנרגיה אצטרך לבזבז עד לנקודה הזאת וכמה יישאר לי כדי לעלות במיטבי. אחרי מעל לחצי שעה הגענו לסוף העלייה.
המארגנים עצרו אותנו בפסגה. בהתחלה חשבתי שלמטרת צילומים היות והיו שם הרבה עיתונאים. אבל לא, אחת המארגנות הברזילאיות יצאה מהרכב התקרבה לקבוצה שלנו ואמרה “Please be careful heading down” וכך עשיתי. בהתחלה הירידה נעימה עם סרפנטינות עגולות, אבל ככל שיורדים זה מתחיל להיות יותר טכני ויותר משופע. הבנתי שהירידה הזאת מסוכנת. הלחות מורגשת ככל שיורדים לתוך הסבך – הכביש עצמו לח והרבה מעברים חדים בין אור לצל עד שקשה היה לי לראות בגלל עדשות המשקפיים הכהות שהיו עליי.
בסוף הירידה הכל נרגע ונכנסים לתוך העיר ורוכבים במישור את עשרת הק”מ האחרונים בפניות רחבות ללא צורך בטכניקה כלל.
שבוע בכפר האולימפי
השבוע בכפר האולימפי היה עבורי שבוע מאוד מתוכנן בו השתדלתי לחשב תמיד את הזמן קדימה ולא לחשוב על “מה אני אעשה עכשיו”. ניצלתי כל רגע בו יכולתי לנוח. העדפתי להיות בחדר הקטן והצנוע מאשר להסתובב בכפר ולבזבז אנרגיה מיותרת. ניב ואני התאמנו בבוקר ובצהריים נחתי. בערב סרט… שגרת אימונים קבועה, למעט יום חמישי בו נטלנו חלק בטקס המרגש לזכר הי”א.
יום שישי טקס הפתיחה. מרגש! השתדלתי להיות רגועה וכמה שפחות על הרגליים, ידעתי שזה הולך להיות יום ארוך ורציתי להתכונן אליו מראש. יצאנו מהכפר בערב והכל לקח המון זמן אבל הרגע הזה שכל חיי חלמתי אותו הגיע. מסביב המולה ונחילי אנשים. הנה, נכנסים לאיצטדיון. איזו התלהבות. קרנבל! צעקתי כמו ילדה קטנה. שמחתי והתרגשתי, אבל זה לא נמשך הרבה מאוד זמן. יש משימה לבצע. לאחר מספר דקות השעון בראש שלי התחיל לתקתק, חיפשתי את ניב בין כולם ואמרתי לו “קדימה חייבים לחזור עכשיו אני צריכה לישון ולהתאושש לקראת המרוץ”.
מירוץ הגברים – הזדמנות ללמוד עוד על העתיד לבוא
ביום שבת יצאנו לרכיבה אחרונה מוקדם בבוקר לפני הגברים ולפני שסוגרים את הכביש למרוץ. הייתי מאוד שקטה לא דיברנו הרבה. ניב הבין שכבר נכנסתי לבועה של “הכנה למרוץ” ולעשות את מה שאני הכי יודעת ומכירה.
חזרנו לכפר אחרי שעה וחצי ובעצם כל מה שחיכיתי לו היה הזינוק של מרוץ הגברים. היה יום חם מאוד ורציתי לראות וללמוד כמה שיכולתי על המסלול כדי לקבל עוד קצת כלים שיעזרו לי. מרוץ הגברים היה מרתק. למרות שנרדמתי די הרבה במהלכו, ברגעים החשובים הייתי מאוד ערה ומאוד מפוקסת על איך ומה הם עושים. הנפילה של ניבאלי זעזעה אותי מאוד. ישר אמרתי לניב “גם אם אהיה ראשונה בסוף העלייה אני לא יורדת בטירוף ולא מסכנת את החיים שלי”. כולם יודעים שניבאלי הוא אחד הרוכבים היותר מנוסים בירידות ואפילו עם כל הניסיון הירידה הזאת הפילה גם אותו לתוך הבטון בצד הכביש ואחריו עוד מספר רוכבים ברמה הגבוהה ביותר.
בערב שלפני המרוץ ישבתי בדירה עם השותפה שלי לחדר לטיסיה בק, הגולפאית הראשונה שמייצגת אותנו במשחקים האולימפיים. נהניתי מאוד לחלוק איתה את החדר ובמיוחד את הערב הזה. היא סיפרה לי על הקריירה שלה על מי היא מה היא וכמה הספורט המקצועי שלה לוקח ממנה ולאן היא רוצה להגיע (ותגיע אני בטוחה). היא ספורטאית שחיה את הענף שלה, נושמת אותו וכל-כך רוצה להשתפר עוד ולהיות יותר טובה. היא לא הרגישה, אבל השיחה שלנו הייתה מושלמת עבורי. לא חשבתי על המרוץ, לא הכנסתי את הראש שלי לאופניים, דיברנו על הכל חוץ מאופניים וזה היה מצוין.
היום הכי חשוב בחיי כספורטאית
יום ראשון – התעוררתי ליום הכי חשוב בחיי כספורטאית. בארוחת הבוקר פגשתי את מריאנה ווס ההולנדית, אחת מרוכבות-העל החזקות בסבב העולמי ואחת הפייבוריטיות לנצח במרוץ. נפגשנו פנים מול פנים התרגשתי מאוד ואמרתי לה בקול ברור Marianne, lots of luck today, היא זיהתה אותי והודתה לי ובפעם הבאה שראינו אחת את השנייה היה על מסלול המרוץ.
מזג האוויר היה חם מאוד אפילו שרבי, הרוחות היו חזקות ולא יכולתי לדאוג לזה יותר מדי כי הרי לכולן יהיה קשה וחם לא פחות ממני. חזרתי לדירה והתחלתי ברוטינה הרגילה שלי לפני מרוץ – מתיחות, מוזיקה ופשוט לחכות שנצא לדרך.
הייתי נינוחה והרגשתי שהכנתי את עצמי בצורה המיטבית. חשבתי על פרק הזמן שעבר מהמרוץ הראשון בטור ערד ועד המרוץ האחרון בפינלנד בו ידעתי שהכרטיס אצלי והנה עכשיו אני בדרך להגשים את החלום ולזנק לתחרות הכי יוקרתית שקיימת. כמה רגעים לפני שהגענו בקשתי מניב שמעכשיו ועד שאזנק אני רוצה להיות עם עצמי ולא אדבר יותר מדי, אלא אם כן יהיה לי משהו חשוב לומר או לבקש. ניב כיבד את בקשתי. הוא תיפקד כדירקטור ספורטיב ברמה מקצועית הכי גבוהה שאפשר לבקש. בנוסף הוא טיפל בכל. באופניים שיעבדו פיקס ונכון, בחלוקת המים שתהיה נכונה ומספיקה לאורך כל המרוץ וכל ציוד הרזרבה הנדרש. עבדנו מצוין כצוות. הוא הבין אותי ואני הבנתי אותו גם מבלי שהיה צורך לדבר.
מזנקת
הדופק שלי היה גבוה, הרעש מהקהל היה אדיר לאורך כל הטיילת הקהל התאסף והציף אותנו בתרועות ומנגינות ועידוד בלתי נפסק. הייתי כבר בתוך המרוץ והשתדלתי לבלום את הרעשים ורק להתרכז בגלגלים ועל מה שאני רוצה לעשות בכל רגע נתון. היה לי מאוד חשוב להתמקם טוב כבר מהזינוק. גם רוכבות מקצועיות ומנוסות מתרגשות מהמעמד הזה ולא רציתי ליפול או להיכנס לגלגל של מישהי מטעות שכזאת ולכן עברתי לקדמת הפלטון.
לאורך הקופה קבנה הקצב היה טוב, לא מטורף ואז זה קרה. הבריחה הראשונה! שמחתי שזה קרה, חיכיתי שזה יבוא, הרוכבת הבלגית יצאה לבריחת סולו. נתנו לה לפתוח פער וקצב הפלטון ירד במעט. מזג-האוויר התחיל גם הוא להשתנות ועננים כבדים הגיעו. החלטתי שעכשיו זה הזמן הנכון ביותר לקרוא לניב. רציתי להחליף למשקפיים בהירים וגם לקבל בקבוק מים. ניב היה רכב מספר 26 ולקח לו מספר דקות ארוכות להגיע. לא הפריע לי במיוחד היות והקצב בפלוטון היה קבוע. התמתחתי ופשוט נרגעתי מהפתיחה המטורפת עד שניב הגיע. זה נתן לי קצת זמן להתפקסס ולהבין שעוד מספר דקות אנחנו נכנסים להקפות הקשות והקצב יתחיל לעלות ובעצם המרוץ יעבור להילוך גבוה. ניב הגיע, הוא היה רגוע ושמח לראות אותי וגם אני אותו ובעצם שלח אותי במספר מילים להתחיל לעשות את העבודה המצופה ממני.
ההקפה הראשונה
הקצב היה חזק, השיפועים מאוד מורגשים, היה לי מאוד חשוב להיכנס בין הראשונות כדי לא לסכן את עצמי ולעבוד על מה שתרגלנו במשך כל השבוע האחרון. הגוף עבד טוב, התאוששתי בירידות, נשמתי וחיכיתי להיכנס לפאווה. כזכור, החלק הכי קשה בה הוא הכניסה אליו מירידה חזקה של 60 קמ”ש לתוך האבנים כאשר הגוף חוטף זעזוע רציני במיוחד כשזה בפעם הראשונה. נכנסתי טוב לתוכו, החזקתי את הכידון בדרופס והשתדלתי לשמור על קצב קבוע ולראות כל דבר שיכול לסכן אותי. ואכן, בקבוקים עפו, שרשראות נפלו אך אני וה-Liv שלי היינו בסדר. אחרי פנייה שמאלה לתוך הקטע השני של הפאווה זיהיתי את הדגל של גרמניה שהיה שם גם באימונים וידעתי שאני קרובה לסוף הפאווה. דוושתי חזק ויצאתי מהפאווה עם הפלטון לתוך הכביש החלק.
דקות ספורות אחרי אנחנו כבר מתחילות לטפס את העלייה הראשונה. הכל משתנה, הטופוגרפיה אחרת לגמרי והרבה פחות רועש וכל מה שעובר לי בראש זה לנשום ולהישאר בדבוקה ולא לשרוף מדי את עצמי. הטיפוס היה חזק ומהיר כולן רצו להיות מקדימה. הזוויות של העלייה כל-כך כאבו: מעל 10% שיפוע. הדופק עלה. לחצתי עד לקצה העלייה ישר לתוך ירידה טכנית עם כמה סרפנטינות חדות, למדתי אותן וידעתי בדיוק איפה אני רוצה למקם את עצמי בפניות האלה.
משם פנייה חדה ימינה ופול גז. כמו שחזיתי, הפלטון המוביל דהר וכל מי שהייתה מאחור כמוני הייתה חייבת לסגור את זה בעצמה ולשרוף מספר גפרורים כדי לחזור לקבוצת החוד. חזרתי חזרה לפלטון, אכלתי, שתיתי והשתדלתי להוריד דופק לקראת העלייה השנייה. 2.5 ק”מ בסה”כ הרבה פחות קשה, בממוצע 4.5% אבל הבנות לחצו בה מאוד. הייתי חייבת להיצמד לגלגלים שלפניי ועבדתי נכון בקצב עולה וטוב מבלי צורך לשרוף שום גפרור והפכנו להיות יחידה אחת. הירידה גם היא הרבה פחות טכנית, זמן מצוין לקחת מים ולנשום נשימות ארוכות של התאוששות כי בעוד כמה רגעים תסתיים ההקפה וניכנס להקפה השנייה ולצוקים עם העליות החדות של ריו.
במישור האחרון לפני הכניסה להקפה מראינה ווס נתנה מספר לחיצות שגרמו לנו לעבוד בקצה היכולת כדי להישאר האחת על הגלגל של השנייה. הבנתי שהיום מריאנה באה לעבוד עבור הנבחרת שלה ולא בכדי לנצח את המרוץ. היא הייתה מטאורית, ספרתי את השניות כשהיא עלתה ומשכה מקדימה – זה לקח אותי לקצה היכולת. פתאום אני רואה שהיא מסתכלת אחורה לראות את הנזק שנגרם, אולי קצת לנשום בעצמה. היא ירדה הרבה אחורה, הפלטון נרגע. נשמתי ושתיתי ואחרי מספר רגעים היא עלתה שוב הפעם עם שלושה בקבוקים בתוך החולצה ושוב פול גז מקדימה. למרות שרכבתי איתה בעבר, אף פעם לא ראיתי אותה מתפקדת כסופר-דומסטיקית.
ההקפה השנייה
ההקפה השנייה הייתה מעייפת מאוד. העליות הראשונות קשות, הפאווה חזק ואז העלייה החדה וקצרה הזאת שכל שנייה בה מרגישה כמו נצח הוציאה ממני הרבה כנראה הרבה יותר ממה שחשבתי. החזקתי איתן למרות שהן ברחו לי בעלייה והצלחתי לגשר במישור בעבודה מאוד קשה ומתישה. חזרתי שוב לתוך הפלטון הפעם העלייה הקלה יותר הייתה גם הזמן לקחת מים, ירדן וירון עמדו ב-feeding zone ומלאו לי את החסר, זה היה מאוד חשוב ,הלחות הייתה גבוהה והיה לי צורך עז לשתות ולשמור על טמפרטורת גוף.
במישור, לאורך הקופה קבנה, הקצב היה מטורף ונפתח טור ארוך. היה מאוד קשה לשמור על הגלגל שלפניי, אבל כבר כל המחשבות שלי החלו להתרכז במטרה העיקרית “הויסטה צ’ינזה”.
הייתי חייבת להתפקסס ולא לדאוג יותר מידיי לירידה שאחריה, אבל איך אפשר שלא. התמקמתי טוב בתוך הפלטון ככל שהתקרבנו יותר לעלייה ידעתי שהק”מ הראשון שלה יכריע את המיקום שלי ובעצם משם הכל יתחיל ויסתיים.
נכנסנו לעלייה, הקצב היה חזק והתחזק יותר. עברתי לעמידה והרגליים התכווצו. הסיוט של כל רוכב אופניים זה “נעילת רגליים” כאילו יש להם מח משל עצמן ופקודות אחרות לגמרי ממה שהראש דורש. הרגליים לא נתנו לי ללחוץ, לא נתנו לי להגביר קצב והייתי חייבת ומיד לעבור לישיבה ולטפס ורק בישיבה אחרת אני לא מסיימת את העלייה הזאת בכלל. בתוך מספר שניות הדבוקה המובילה פתחה עליי פער. ידעתי שמעכשיו אני במצב הישרדותי ואני חייבת לסיים את זה במיטב שנשאר לי. נכנסתי למנטרות הקבועות שלי: ישיבה בקצה האוכף, החזקת הכידון בחלק העליון שלו, קצב קבוע לא מטורף ופשוט לטפס ולטפס עד שאגיע לפסגה של העלייה.
בדרך למעלה ניב חלף לצידי הוא היה מבריק “שני את נראית מצוין, את עושה היסטוריה, תמשיכי בקצב שלך ותסיימי את המרוץ הזה” אמר. חלקנו את הרכב עם קוריאה והוא התקדם במעלה העלייה לעבר הרוכבת הקוריאנית. שמחתי מאוד לשמוע את קולו ולקבל קצת עידוד. צריכה להמשיך עם הכאב ולא לעצור עד לקו הסיום. נראה היה שהעלייה, לעומת הפעמים הקודמות שטיפסתי אותה, הייתה ארוכה מתמיד. התחיל לטפטף עליי גשם זרזיפים קטנים וזה ישר הדליק לי נורה אדומה לגבי הירידה. התחלתי לחשוב כיצד ארד אותה, כמה לסכן וכמה לא. חברתי לרוכבות נוספות מגרמניה, ספרד, ונצואלה, בלגיה ואוסטרליה והמשכנו לטפס יחד עד שהגענו למעלה, שם החל המשחק מי לוקחת סיכונים יותר ומי פחות. נשארתי עם הספרדייה וירדנו יחדיו בקצב טוב בלי שטויות.
הסוף היה מתוק
10 ק”מ לקו הסיום! זהו מהרגע הזה עד הסוף התחלתי להתרגש שוב. האדרנלין הציף אותי מחדש והכאב הפך להנאה צרופה מהספורט הזה, ביחד עם הקהל האדיר שהיה בכל מקום ובכל פינה. המוני אנשים ואני שומעת צועקים לי בעברית “קדימה שני, את תותחית. עד הסוף”. זה נתן לי פרץ של אנרגיה, הבנתי שזה הסוף המתוק שכל-כך חלמתי עליו, הצלחתי להגיע לחלק האחרון של המרוץ האדיר הזה, דהרתי ביחד עם הספרדייה והאוסטרלית עבדנו יפה ביחד, החלפנו הובלה כל כמה שניות וכל פעם שעליתי קדימה האדרנלין זרם בי יותר ויותר. הגוף חזר לתפקד והרגלים דיוושו טוב.
התחלתי לחשוב על הסיום או יותר נכון על קו הסיום. כל-כך רציתי לשמוח ולהראות לכולם את השמחה שלי. בק”מ האחרון החלטתי שאני משתפת את כולם בניצחון הקטן שלי. טפחתי על הלב והנפתי את יד ימין ופשוט חציתי את קו הסיום של המרוץ האולימפי הראשון והאחרון שלי כרוכבת אופניים.
מה הלאה?
יום אחרי שהאולימפיאדה נפתחה הלכתי לארוחת בוקר ושם ניתן לפגוש את אלו שהתחילו להתחרות, גם בענפים אחרים. הם הולכים פצועים, חבולים, צולעים, אבל יש משהו באווירה הזאת, בכפר הזה, שאומר – הינה גם אני נתתי הכל! הפסדתי או נצחתי, זה לא משנה. למחרת כולם מתחילים יום חדש וחושבים על ההמשך. ככה זה ספורט. אתה חייב לדעת שמחר, גם אחרי אולימפיאדה, יש יום חדש שמחכה לך לעבוד קשה יותר!
בתקופה הקרובה חוזרת לבית עם המשפחה, החופש הגדול מסתיים והבנות מתחילות מסגרות בקרוב ואני צריכה למצוא מה לעזאזל עושים אחרי אולימפיאדה.
אני אוהבת לרכוב ולהתחרות. זה כמו עבודה של נשים קרייריסטיות בבנק או בהייטק. אולי לא ברמה העולמית עם המחויבות הכרוכה בכך, אבל במסגרת פחות מחייבת, למה לא? אולי אוכל לתרום לנשים צעירות, להביא מים או למשוך בשביל הקבוצה? אופניים זה כמו צבא. אתה צריך משמעת, לעבוד קשה ולתת את המקסימום ואני אוהבת לעבוד קשה.
הספורט הזה לוקח ממך הכל וצריך לדעת לוותר על החיים הרגילים בשביל האפשרות של להיות שייך לעולם המרוצים התחרותי והנוקשה שנקרא מרוצי אופניים. לפעמים ישנים באכסניה, מתלבשים ברחוב ועושים מקלחת עם בקבוק מים אחרי מרוץ אבל הסיפוק הוא אדיר אז אני רוצה להמשיך להתחרות ככל שרק אוכל!
תודות
תודה לכל האנשים שסייעו. הראשון הוא שי בעלי היקר החצי השני שלי שנתן לי את הגב היציב והחזק לאורך כל הדרך. השני צחי בויגן המאמן שלי מקצוען משכמו ומעלה, קשוח אך עם המון רגש והבנה. השלישי אסף דנצינגר מנכ”ל חברת נובוקיור שנתן לי את הגב הכלכלי הרחב ביותר שיכולתי לבקש מא’ ועד ת’. הרביעי ניב ליבנר שעזר לי המון ב”מאני טיים” והוכיח מקצועיות וקור רוח.
תודה לאיגוד האופניים שמימש את הפרויקט הזה והפך אותו למציאותי ובכך מקדם את ענף האופניים בישראל. אתנה ישראל שתרמה לנו כספים נדרשים כדי לבצע מרוץ ברמה בין-לאומית.
נבחרת ישראל ובראשה אילן אולמן מאמן הנבחרת עם ראייה רחבה ומשפטי מחץ הכי טובים שיש, אורי צור הדירקטור הנוסף שדחף אותי המון ברגעים הכי קשים שהיו לי וידע לתת לי את הכלים הנכונים למצות את מקסימום הפוטנציאל שהיה לי.
ותודה מיוחדת לבנות הנבחרת – רותם גפינוביץ’, עומר שפירא, אביטל גז, מרים בר-און, נועה בורוכוביץ’ והילה יצחק. עכשיו התיאבון גדול עוד יותר לעבוד קשה והן ימשיכו לקדם את הענף שלנו ולהביא עוד המון הצלחות.
אחרונה חביבה חברתי הטובה יעל אקוניס שתמיד הייתה שם ושמרה עליי בידיים מחבקות וחמות של אמא.
תודה רבה לכל המברכים וגם לכל המבקרים.
יישר כוח.
שני.
מאת: שני בלוך
צילום: שני בלוך, ניב ליבנר
