לפני כחודשיים העלה חבר פייסבוק שלי, אלון שמאי, אירוע שצד את עיני. הכותרת די מיצתה את הסיפור: ב-29 למאי תיערך תחרות אופניים (חברית) באחד המסלולים היפים והקשים בהרי ירושלים. ככה, פשוט, בלי ססמאות שיווק מפוצצות, והת׳כלס מונח לך מול העיניים: זו תחרות, לא ״רכיבה״. הסגנון חברי, לא רשמי, לא מכופתר וכבד. המסלול יפה לאללה וקשה לאללה. למעשה הוא כל כך קשה שבקלות אתה יכול לרכוב אותו מבלי לשים לב ליופי שלו. עניין של כמות חמצן במוח, אתם יודעים.
כתב: נמרוד כהן
צילם: דימה דוידוב
אלון, מתי רוזן, גל אריה, מושיקו אהרוני ועוד כמה חברים שאני פחות מכיר הם חלק מקבוצה שנקראת ״האריות״. שאפו ותודה על האירוע!
אלון, מתי רוזן, גל אריה, מושיקו אהרוני ועוד כמה חברים שאני פחות מכיר הם חלק מקבוצה שנקראת ״האריות״. פרט לכך שהם משתתפים קבוע באירועי סבולת ואפיק שונים, ופרט לזה שיש להם מדים מובחנים בצבעי אדום עם אריה לבן, האריות זורקים לאוויר אירועי סבולת ייחודיים ופתוחים לכול בערך פעם בשנה.
כתבתי ״זורקים לאוויר״ ולא ״מארגנים״ בגלל הדרך הפשוטה וחסרת כאבי הראש (יחסית…) בה זה נעשה. החבר׳ה כותבים בפייסבוק ״בתאריך הזה והזה נצא לרכיבה במסלול הזה והזה. אנחנו מתייחסים אליה כאל אימון תחרותי לתת בראש, כולכם מוזמנים״. אנשים שומעים, מזמינים, מתכוננים, וביום ״האירוע״ יש סוג של תחרות קלילה וחברית, ללא תקנון, ללא מרשלים, שופטים, אכיפה וניהול (אולי למעט הסטראבה שיכולה להוות סוג של פיקוח), מזנקים ביחד ומנסים להגיע לסיום הכי מהר שאפשר. זהו. המסלולים הנבחרים הם תמיד מסלולים כואבים ומאתגרים, מסלולים עליהם מתאמנים האריות בשגרה.
האירוע נבחר להיות אירוע החלוקה הרשמי של המדים החדשים של קומונת 4epic
המסורת החלה לפני כשנתיים וחצי, כשהחבר׳ה הזמינו את קהילת האפיק להגיע למדידת זמנים חברית במסלול הבית שלהם, ״קובקוב״ שמו. זהו מסלול רצוף עליות רצחניות היוצא ומסתיים בפארק קנדה, מסלול שעיקרו הוא מעלה-מטה וחוזר חלילה, רק בזוויות הכי תלולות וקשות שהאזור עשוי לזמן לכם. המסלול אומץ על ידי האריות כרכיבת אימון קצרה וכואבת כחלק מההכנה לתחרות המרתון המפרכת Four Peaks בגרמניה (לשעבר טראנס ג׳רמני), תחרות שנודעת בשיפועים הפסיכיים שלה. לתחרות ההיא לא הצלחתי להגיע, אך התאמנתי על המסלול הנ״ל מספר פעמים עם חברי לרכיבה. בכל פעם חזרתי מפורק מהמאמץ העצים שהמסלול תבע ממני ומאוד אהבתי את הראש שלו – מישהו ממש התאמץ לדחוף כמה שיותר טיפוס מצטבר בתוך 47 ק״מ, ודרך עליות לחלוטין לא טריוויאליות… תלולות מאוד, ארוכות באופן יחסי וטכניות: מדורדרות, משובצות סלעים ואבנים משוחררות, עליות שדורשות ריכוז ומאמץ מנטלי לצד האספקט הפיזיולוגי. הירידות אגב, בעלות אפיון דומה: תלולות, מאוד מהירות, ארוכות, מדורדרות.
אחרי שנה בה האריות ארגנו מדידת זמנים חברית על מסלול ״ים לים״ (מסלול בסימון קק״ל המטפס לאורך מאה וקצת קילומטרים מנמל תל אביב אל גן החיות התנ״כי בירושלים), הם הציגו השנה מהדורה מעודכנת ושונה של קובקוב, המסלול הרוצח מפארק קנדה. לאחר שבספטמבר 2014 סיימתי את אפיק ישראל על הקרשים ויצאתי לחופשת מחלת הנשיקה של יותר מארבעה חודשים, החלטתי שהגיע העת לסיים את הפגרה, ושהאירוע המשפחתי של האריות יהווה עבורי חזרה לא רכה לאירועי סבולת.
אלון שמאי מסיים את אירוע קובקוב2
מי אתם האריות?
האריות אינם מועדון רכיבה תחרותי או קבוצה סדורה עם מאמן ודמי תשלום חודשיים. זוהי קבוצת רוכבי הרים חברים המתנהלת דרך וואטסאפ ופתוחה לרוכבים המעוניינים להצטרף לרכיבות. הם החלו לפני כשש שנים כקבוצה באתר ״גרופי״ שנוהלה ע״י גל אריה, שבחר בשם המתבקש… עם העלאת רמת הרכיבה והביצועים, החבר׳ה החלו להשתתף בתחרויות איגוד וקומונת 4epic ואף עיצבו וייצרו חליפת רכיבה משלהם. לקבוצה אופי ייחודי ומכיל ואין לה חוקים מוגדרים, אולי חוץ מפרגון הדדי גורף. כולם רוכבים חזק, אך ה״חזק״ של כל אחד שונה משל האחר, נוצרות תתי קבוצות טבעיות – וזה בסדר. ארבעת המקימים צמחו ל-15-16 רוכבים כיום, ופרט לאימונים משותפים, השתתפויות באירועים ותחרויות בארץ ובחו״ל, נוצרו קשרי חברות מעבר לרכיבה, כולל משפחות ובילויים.
מפת וגרף המסלול. העליות משמאל לימין: הסינגל השחור, הר עוזרר, נטף ומיד הר הרוח, לנווה אילן, עוד אחת קצרה, הדרומית שעולה לפארק קנדה והסינגל האדום. מסלול רוצח
מה הקטע של המסלול הזה? למה הקושי המוגזם, העליות הכי תלולות ולאו דווקא הכי זורמות?
ה״קובקוב״ הוא מסלול שנקרא על שם מי שרקח אותו, קובי אידה. הוא קרא לו “המסלול הקשה בהרי ירושלים“. מתי רוזן, שמעיד על עצמו: ״אני אוהב לקרוע את התחת. תן לי עלייה של 2,000 מטרים רצוף ואני מבסוט, רק אל תזכיר ״ירידה״ כי אז החיוך נעלם״, התמכר למסלול הזה והפך אותו למסלול האימונים הקבוע שלו לקראת הטראנס גרמני של 2010. ״הרעיון הוא לתפור מסלול עבה בעליות וקצר יחסית, כלומר אימון של כ-3 שעות. רובינו בעלי משפחות ולא יכולים להקדיש הרבה מעבר לזה לאימון. האישה והמשפחה לוחצים לקצר״. עם הזמן הוסיפו את העלייה בסינגל השחור של קנדה בתחילת ההקפה, וגם שאר האריות החלו להתמכר למסלול. אלון שמאי מוסיף: ״אנחנו אוהבים את היופי של הטבע שנחשף במהלך הרכיבה ואת העובדה שהוא עובר במקומות הפחות מתוירים באזור, בהשוואה לצד השני של כביש מס 1. רכבנו אותו בארבעים מעלות בשיא הקיץ ובחמש מעלות באמצע החורף, וזה מדהים שמעולם לא השתעממנו ממנו״. האריות הפכו את המסלול לטבילת האש של רוכבים חדשים בקבוצה, ולמבחן הלא רשמי טרם קבלת חולצת רכיבה רשמית: רכבת, נהנית, אתה רוצה עוד? מקומך איתנו!
מפת הדופק של עבדכם הנאמן במהלך התחרות מראה כמה הרכיבה הזו אינטנסיבית. מרתון ״קצר״ (49 ק״מ) מוביל לקצב גבוה, על התווך שבין קצב XC לקצב מרתון אולטרה ארוך, שמוביל בתורו לסבל מזכך…
מה חדש ושונה במסלול ״קובקוב2״?
לפני כחודשיים האריות הבינו שהגיע העת לאירוע נוסף. האביב הגיע, התקופה היפה של השנה ושום אירוע סבולת מעניין לא נצפה באופק, תחרויות מרתון של איגוד האופניים כמעט ואין וגם קומונת 4epic שקטה להחריד. חזי סייר הכיר למתי את האופציה ההפוכה: פותחים בטיפוס בסינגל השחור של קנדה, לאחר מבוא חורון מטפסים את העלייה הקטלנית להר עוזרר, ומשם הרכיבה דומה למדי למסלול ״קובקוב״ המקורי, רק בכיוון ההפוך: יורדים ירידה מהירה ומפותלת לוואדי שמתחת ליישוב נטף, מטפסים טיפוס תלול לנטף, קצת מישור משחרר רגליים מלווה בירידה קצרה ליער פולין, עלייה ארוכה וכואבת להר הרוח בואכה מעלה החמישה, ירידה תלולה ומהירה לנחל יתלה, טיפוס תלול ומדורדר לנווה אילן, ירידת כביש מהירה, טיפוס קל וירידות מהירות וטכניות בואכה כביש 1. משם טיפוס אחרון מדרום לפארק קנדה, שם מחכה הקינוח: כל הסינגל האדום החדש (״הפרסה״ באורך כ-9 ק״מ), שפוגש אותך כשאתה כבר עייף, שלא לומר מרוסק… מתי הציץ ונפגע ומשם הדרך לאירוע הייתה קצרה.
גל אריה (מימין) מצלם את הרוכבים בסינגל השחור של פארק קנדה בתחילת הרכיבה
הכרת מסלול
קמבק לאירועי סבולת אומר חזרה לשגרת אימונים ולאורח חיים ספורטיבי. אצלי זה אמר שהצלחתי להעלות את ממוצע הרכיבות שלי ל-2.5 בשבוע (רציתי 3 אך הצלחתי בזה רק חצי מהזמן) ופיתחתי ייסורי מצפון הקשורים לכמות הבירות היומית/שבועית/חודשית שאני צורך, מבלי לשנות את הכמות הזו. רצה הגורל ובדיוק בחודש שהוביל לתחרות, קיבלתי את שני זוגות האופניים שלי במסגרת ״פרויקט השגרירים״ של NINER : זנב קשיח קרבי וקל (9.8 ק״ג…) עם תמסורת 1X11, לצד שיכוך מלא פחות קל (כ-11 ק״ג) עם תמסורת 2X11, חשמלית אם בא לכם לרדת לפרטים (-:
בניגוד לדעת מומחים שגורסת שיש לחזור לאט והדרגתי (זה מדעי), אני נוטה להתקמבק דווקא ברבאק: מצטרף לרוכבי חזקים, ברכיבות מאומצות, קורע את עצמי, מקטר, ומעלה את הכושר עם נזק כזה או אחר ככל הנראה. בחודש הקודם לתחרות רכבתי את קובקוב 2 שלוש פעמים… פעם אחת על הזנב הקשיח והקליל (מי לא רוצה לרכוב בתחרות עליות על פלטפורמה בת פחות מעשרה קילוגרמים???) עם פלטה 34 מלפנים, פעם אחת על השיכוך המלא ו-22 ההילוכים שלו ופעם אחרונה על הזנב הקשיח עם פלטה קדמית עם 32 שיניים. אפשר להגיד שרכיבות האימון עזרו לי לנטרל כל פחד או שביזות מהעליות המפרכות, גרמו לי להכיר טוב טוב איפה אני יכול לשחרר את הברקסים, לתת גז ולקזז זמנים בירידות ובמקטעים טכניים, אל מול אלי טיפוס טבעיים ופחות טכניים. הנשק הנבחר לבסוף היו דווקא אופני השיכוך המלא הכבדים יותר. באופן חד משמעי הם פישטו עבורי את העליות הטכניות הקשות ובעיקר אפשרו לי להרביץ בקטעים הטכניים בסינגל האדום בסוף המסלול, אליו הגעתי קשיח ודואב על הזנב הקשיח.
מושיקו מחייך בעלייה בכניסה ליישוב נטף. הבחור שהחליף קידומת ל-5 לא מזמן בעל מנוע דיזל רציני. הוא לדוגמא עושה את קובקוב פעמיים: הלוך ושוב. מצטרפים?
כשכעס הוא מחמאה
האירוע הולך ומתקרב, רוכבים מתאמנים על מסלול התחרות, הסטראבה מתמלאת ב-KOMים חדשים בסגמנטים שמרכיבים את המסלול והאירוע מתחיל לייצר באז יפה ומורגש. משני אירועים שהביאו 20-30 איש לכל אחד, עושה רושם שקובקוב2 יעשה קפיצת מדרגה ויביא כמויות קהל גדולות יותר. השיא מגיע שרוכבי מסטרס פרו חזקים העלו טענה על תיארוך התחרות על ״טור תפוח״, תחרות הכביש הרב יומית שעידו סירקין מארגן בצפון הארץ. אפשר להבין את אלו שמתחרים בתחרויות איגוד בכביש וגם במרתוני שטח, ואפשר להבין גם את האריות שהאירוע שלהם פירטי ופונה לרוכבי שטח בלבד, במיוחד לאור העובדה שכל סופי השבוע בעונה זו מלאים בתחרויות איגוד. אך עבורי השורה התחתונה היא סוג של מחמאה: גם הרוכבים החזקים והרציניים בארץ סופרים את אירוע הסבולת הפירטי הזה ורוצים לבוא ולתת בו עבודה ותוצאה. סחתן.
לתחרות פירטית צעירה, כמו לתחרות פירטית צעירה, הרוכבים החזקים בארץ לא הגיעו (מאוורר בפודיום הוירטואלי…), אבל כמה חזקים מאוד הגיעו ועוד איך: די וירולי מימין מוביל את טור הרוכבים בסינגל השחור, ושמידט מאחוריו
יום האירוע
אני אוסף את צחי אוחובסקי, חבר וותיק לרכיבות ואנו מגיעים לאגם בפארק קנדה כחצי שעה לפני הזינוק. המגרש מפוצץ במכוניות, הרבה חבר׳ה מהקומונה מסתובבים בגאווה עם החליפות החדשות הכחולות שלהם (בעיצוב יפהפה של דביר אלמוג מ-L’etape), והכול מלא התרחשות ופרצופים מוכרים. האירוע אכן פרץ גבולות ובין 65 ל-70 רוכבים מתייצבים לזינוק. סחתן כבר אמרתי, נכון?
אנחנו ניגשים למתחם הרשמי של הזינוק/סיום ומתרשמים מהשילוב הנפלא של ארגון לצד משפחתיות, בדיוק מה שיפה וחזק באירועים פיראטיים ולא ממוסחרים, שמי שעושה אותם בא מאהבה נטו. מחצלות, דוכן פעיל (כן, כן, כבר בשעה הזו) של בירה זבאביר, גזיבו מפוצץ באיזוטוני, ג׳לים בשלל טעמים וטבליות של GU שתמכו באירוע (שאפו!) ומלא חבר׳ה במדים האדומים של האריות שמסתובבים וסוגרים פינות.
הספקנו חימום של 7 דקות במקום עשרים, ויאללה, מוכנים לזנק. גל אריה took one for the team ונשאר לקדקד את האירוע מרכב ניהול, מלווה בחבר צלם מתנדב (דימה דוידוב – שאפו!). אחרי תדריך קצר וענייני מזנקים ב-07:00 למזג אוויר שצפוי להיות נאה מהרגיל בעונה זו, כלומר מעונן ולא חם בטירוף.
אורי ניצן עושה ״סאגאן” (אבל בגרסת המקור – בשטח…..) למצלמות
מלפנים מזנקים בקצב קרוס קאנטרי עצבני שני ״המקצוענים״ היחידים שהגיעו לאירוע, בנימין שמידט, רוכב עילית מקבוצת IGP ופודיומיסט מרתונים קבוע בתחרויות איגוד ואנג׳לו די וירולי מקבוצת Bikeway שניצח את אליפויות ישראל בקטגוריית מסטרס פרו בקרוס קאנטרי ובמרתון. הם טסים קדימה במהירות פסיכית על הכביש המתפתל בעלייה מתונה, ונכנסים לסינגל השחור בקצב דומה. אחריהם שלישייה הכוללת את דימה רפקין (אל אנדורו ומנצח האירוע הפירטי ״עדולומניה״, 100 ק״מ של סינגלים באזור עדולם), אמנון ישראלי החזק, שותפו לרכיבה באירוע הנ״ל ובתחרות הטראנס פרובנס שתיערך בהמשך השנה ואורי בראון, גם הוא מ-Bikeway.
המטרה שלי היא להיכנס לסינגל בעשירייה הראשונה, גם אם יהיו מאחורי מטפסים מוכשרים יותר, על מנת שלא אתעכב בסינגל הקשה לעקיפה בגלל רוכב לא-טכני. אני נכנס לסינגל שביעי או שמיני, אחרי זוהר גלילי (שחיין ומאמן שחייה צפוף וחזק מאוד, בן 48) ודן חסיד (אל עליות בעל KOMים רבים בעליות האזור, מתכנן מסלול האפיכניסה 2015, בן 42 ו-59 ק״ג או להיפך) ויוצא ממנו ביחד עם גלילי שממתין בצומת להוראות כי אין לו מכשיר ניווט…
זוהר גלילי, מודל 1966 (עם חולצת רכיבה לא הרבה יותר צעירה…) מוביל את דני חסיד בירידה האחרונה לפני הטיפוס בחזרה לפארק קנדה. גלילי החזק סיים ראשון את המסלול בזמן של 2:41 שעות. כבוד!
פלשבקים מאפיק ישראל מישהו?
לא ציינתי עד כה שבאפיק ישראל האחרון, ההוא שהסתיים במחלת הנשיקה, זוהר גלילי, מכר וותיק, היה שותפי לרכיבה. הפרטנר שלו פרש, הפרטנר שלי פרש וכך חברנו זה לזה ל-300 קילומטרים של עלפון חושים. גלילי רוכב מאחורי ומתחיל לדבר. אני בדופק גבוה, רק סיימנו עלייה מאומצת בסינגל, למה הוא מדבר איתי? אני מראה לו חץ שהניחו האריות ורומז לו: ״הנה, חיצים כאלו יש לאורך כל המסלול״, והוא משיב לי שאין לו מה לברוח, בין כה וכה אין לו GPS. הטרנד הזה, של להגיע לרכיבות אפיק פירטיות ולא-מסומנות ללא מכשיר ניווט עצמאי, תמיד נראה לי הזוי משהו. בירידה העצבנית אל עבר מבוא חורון אני בורח לגלילי ורואה בצד את דימה, אמנון ואורי מתקנים פנצ׳ר. צורח להם ״אוי אוי אוי״ שקרי ומעלה הילוך. במישורים שלפני העלייה הקטלנית הראשונה להר עוזרר גלילי מגיע אלי ומציע לי לשבת עליו. תוך דקה אני בדופק 170 וממשיך לעלות (במישור, כן?), ואני מקבל פלשבקים כואבים מהתחרות ההיא…
מתי רוזן, מאושיות האריות, מחייך בירידות (אותן הוא כאמור לא ממש מחבב)
אני משחרר אותו ומוריד קצב. יש עוד הרבה קילומטרים, עוד חמש עליות קשות ואין לי עניין להישרף כבר בהתחלה. גלילי חזק מדי בשבילי, וחלק מלהיות מרתוניסט הוא לדעת את עצמך, את גבולותיך ולרכוב את הרכיבה שלך ואת התכנית שלך, ולא את זו של אחרים. התכנית שלי, אפרופו, דווקא עובדת. אני רוכב בקצב עקבי בו החזקתי כמעט עד לסוף הרכיבה ובתחומי דופק מוכרים (וגבוהים). דן חסיד עוקף אותי כבר בעלייה להר עוזרד, מתי רוזן עוקף אותי בעלייה להר הרוח, אך אני מצליח לפגוש שוב את ארבעתם בתחתית העלייה הדרומית לפארק קנדה, בזכות הטירוף שאחז בי בירידות ובזכות אופני השיכוך המלא שלי (גלילי על ז״ק קרבון, חסיד על ז״ק טיטניום ומתי שונא ירידות…). שלא במפתיע אני מגיע לסינגל בסוף העלייה אחרון, מתי מאפשר לי לעקוף אותו די מהר, חסיד ואני משחקים פינג פונג, פעם אני מלפנים, פעם הוא, פעם לי נתפסים השרירים ופעם הוא נופל, ואני מצליח להגיע לקו הסיום לפניו, ואחרי זוהר גלילי, שכאמור היה חזק מדי…
עם שרירים תפוסים וחיוך גדול אני נשכב על המחצלת ומתחבר לבירה ראשונה קרירה ואו כה במקום… כמה שכואב הגוף, ככה היא טעימה. אנג׳לו ובנימין התברברו כבר בתחילת המסלול ו״דילגו״ על העלייה האכזרית להר עוזרר, ובהמשך אנג׳לו התרסק חזק באחת הירידות (הוא רוכב כמו פסיכי בירידות) והתפנה מהסיום לבית חולים. דימה ואמנון התברברו גם הם אחרי הפנצ׳ר, וכך יצא ש״הוותיקים״ הגיעו ראשונים הפעם…
ובירידות – טיירוף. נימי ב-signature move מול המצלמות
סוף דבר
היה אירוע מעולה! רכיבה לפנים שבוחנת אותך, לוקחת אותך לקצוות ונותנת תמורה בהתאם, עם אחלה רוכבים וחבר׳ה שהגיעו מכל הארץ ומתחם פיניש מגניב עם אווירה, חברותא, בירות צחוקים ואנשים שלא ממהרים ללכת הביתה. האירוע כולו ומתחם הפיניש הזכירו לוותיקים את תחילת ימי ענף אופני ההרים בארץ (תחילת שנות התשעים), כשכולם הכירו את כולם, ו״כולם״ היו פחות ממאה אישה ואיש…
כבוד!
צחי ואני מתפקסים לקראת הנסיעה הביתה… השרירים תפוסים משהו, העיניים מזוגגות משהו – הכל שפיר
