ובכן, גילוי נאות, בשנה האחרונה אני מטיף כאן הרבה לBikePacking אלא שבפועל למרות שהייתי חלק מצוות ההקמה של ה HLC למעט חוצה ישראל שעשיתי בשנת 2006 הייתי דיי רחוק מהעניין.
שבועיים לפני התחרות הזמנתי תיקים מאמריקה, חמישה ימים לפני זוהר הביא אותם לארץ ובעצם את רכיבת המבחן הראשונה עם הציוד עשיתי ב HLC. מיותר לציין שהאקספרימנט לא היה מוצלח: כדי להיות בייקפאקינג בתצורה של תיקים ללא סבלים, צריך להיות ארוך כלומר לרכוב על אופניים במידה לארג’ או לסירוגין לרכוב על זנב קשיח. די מהר אל תוך הרכיבה התיקים החלו להשתפשף בגלגל ולהיקרע, מה גם שרוכב בייקפאקרז אמיתי צריך כל הזמן לעשות מתיחות ולחזק את הרצועות. בצעד נואש ביטלתי את התיק האחורי ולמזלי לאודי קרני הצלם על האופנוע היה תיק רכיבה, החלפנו תיקים שזה אסור על פי החוקים שקבענו, אבל היי, אנחנו קבענו את החוקים ולכן אנחנו יכולים לשנות אותם.
לפרקים התנהגנו על המסלול כבייקפאקרז אמיתיים ולרוב ממש לא, למען האמת דיי נכשלתי בעניין, אז קבלו את סיפור המסע בתמונות כשתחילה נעשה לכם הכרות עם הרוכבים מחו”ל.
מקס
מקס מוריס הגיע אלינו מטוסון אריזונה. עיירה בה כל התושבים עסוקים בתחום ספורט כזה או אחר כשהבולטים שבהם הם אולטרא מרתון ורכיבות שטח. מקס סיים את “הטור המחלק” (Tour Divide) ב 2012 בהצלחה רבה כאשר בשנת 2013 סיים ראשון את ה – AZT (אריזונה טרייל).
מקס התמודד בשנה שעברה על ה triple crown על השילוש הקדוש שכולל ה tour divide, הcolorado trail race וה arizona trail race
בחור חייכן ומנוסה אוהב אתגרים, עובד ברשת הסופרים Safeway שבו ועד העובדים UFCW דואג לממן את מגוון התחרויות שהוא משתתף בהם (כולל בארץ) וגם רכש עבורו את שילדת ה Seven טיטניום אתה הוא הגיע לארץ (אתם הבנתם את זה אנשי הסתדרות העובדים? אנחנו דורשים דרישות חדשות להסכמי השכר, ויש לנו תקדים!).
מהיכרות ראשונית מקס הנו המופרע, הפריק של הדבר: הוא איננו סוחב שק שינה והדבר היחידי שהוא סוחב הוא יריעה ברוחב של חצי מטר. מקס מאמין שלישון אפשר בבית ומבחינתו “sleeping is over rated”, “כשאתה הולך לישון אתה צריך שלא יהיה לך נוח, כדי שתרצה לקום ולהמשיך לרכוב…” יש לו לבחור מעיל פוך במשקל נוצה שמתקפל לגודל אצבע, אתו הוא ישן וכמו שאתם מתארים לעצמכם הוא לא שטף אותו בארבע שנים האחרונות.
סטיב
מהצד השני של הסקאלה Streve headging, רוכב מתחרה שדורג 30 בעולם בתחום הניווט הרכוב.
סטיב הנו טכנוקראט של ציוד ותכנון, כל דבר אצלו מחושב ומדוגם בדרגת יקיות שקשה להסביר. בתמונה הבאה שלושה בריטים נוספים מצולמים ביחד עם זוהר, הרוח החיה מאחורי האירוע:
חברים נוספים בתמונה מעלה: בצד שמאל עם חולצה ירוקה של evanes cycle זהו james olsen ובצד ימין זהו Ricky spring, שניהם בוגרי GDR ברמה של מעל ל-250 ק”מ ביום , ג’יימס שעובד כ bike designer בEvans bike הוא בלוגר שכותב על חוויותיו במסעותיו ועל חוויותיו בטור ניתן לקרוא פה.
במרכז Paul errington, פול כותב על הרפתקאותיו באתרים של הספונסרים שלו וכן ככתב אורח במספר מגזינים שונים, כמו הכתבה על ה dirty kanza ב-xxc magazine כמו כן הוא מנהל בלוג מעניין.
לפני מספר חודשים הגיעה כאירוח של משרד התיירות קבוצה של רוכבי אופניים מחו”ל, רוכבי אופניים מובילי דעה בתחום. הרוכבים כתבו בעקבות כך מספר כתבות אופניים על מדינת ישראל והציגו אותה כמעצמה בתחום רכיבת ההרים בעולם. הכתבות גרמו ללא מעט מאיתנו להזיל דמעה והביאו לאירוח בהול של קבוצת רוכבים נוספת שאותה התבקשתי להוביל על ידי השגריר לענייני תיירות אופניים בארץ, נמרוד כהן.
בחירת הכתבים הייתה תמוהה, היה שם כתב אופנה שלא ידע לרכוב על אופניים, צלם גרמני עם רמת רכיבה ירודה במיוחד דבר שהתבטא בפנים מפוצצות כתוצאה מנפילה ביגור ושלושה רוכבי דאונהיל, שעל כל עליית כביש קטנה על המסלול הייתי צריך להזעיק את ירון מסמר להקפצה. יום זה עמד בקונטרס משווע לסירוב של משרד התיירות לתחינות שלנו לממן כרטיסי טיסה לשני בלוגרים מהתחום כדי שיבואו, ירכבו וישמשו כשגרירים טובים. חברת גורדון טורס לעומת זאת הרימה את הכפפה ומימנה את הטיסה של פול לארץ, תודה!
בתמונה ריקי ופול:
תום
אחת ההחלטות שנלקחו בפורום הייתה לאסוף את האורחים משדה התעופה, לארח אותם ולדאוג להם להגיע למג’דל שמס. אילן אסף את סטיב, זוהר את מקס, פול, ג’יימס וריקי ואני אספתי את תום. תום רוכב על אופני ריג’יד בבניה של שלדה סינית בצבעי ניינר ובגוונים תואמים לחולצת ה HLC שעיצב מאיר בוקאי, עם דינמו מטעין בתצורת הילוכים של 1*11 ובשילוב כל גינוני הבייקפאקרז האופייניים: חצי מברשת שיניים, מטלית במקום מגבת וכד’.
לתום היה הלם תרבות קולינרי, תוך 24 שעות הוא הכיר לבאנה, חומוס, טחינה, כנאפה, בקלאווה, קפה שחור, אכילת הבפנוכו של שקדים בוסר ומציצת אשכוליות בפרדס – את היום השני פתח תום בסערה, על הזנב קשיח הוא נעלם בעליה, מעט אחרי רמות במטע אשכוליות שלא נקטף מצצנו אשכוליות, רגע אחרי תום מגיע עם אשכולית שקנה במכולת, היה זה משעשע לראות את פניו הזועמות על העשרה שקלים שבזבז… אגב לשאלתכם ובלי קונוטציות מיניות האם למצוץ או לבלוע, אז ברור שבייקפאקר אמיתי יעדיף למצוץ, לא מבזבזים אנרגיה על עיכול הפלחים.
אינגו
הזר האחרון שהגיע הוא אינגו, אינגו הוא הסיפור של כולנו: הוא גרמני נשוי לישראלית שפגש בהודו ב-2005 ולהם שני ילדים. אינגו הגיע מתחום האיירון מן והוא היחיד עם אופני 26 אינץ’. את אינגו הביאו לתחרות ההורים של אשתו, אומנם מיהדות חאלב אבל הכי פולניים שיש: ברגע שהם פגשו אותי בדרך צפונה הם השביעו אותי להגיד לו לשתות מים ולשים כובע ולא לישון לבד כי יש נחשים ולא להיות תמים. לעולם לא להיכנס לסופר להצטייד כשהאופניים בחוץ ללא השגחה והכי חשוב בנגב לא לישון בחוץ כי יש בדואים, אז הרגעתי אותם והבטחתי להם שהכל יהיה בסדר. בינתיים הכל כמעט בסדר” אינגו שבר את האוזן בג’יש וכרגע הוא במגדל רוכב סינגל ספיד…
ה-HLC קומדיית מצבים
בייקפאקרז אמיתי יודע לשתות בירה. הרבה בירה ולאכול כל מה שיש בסביבה. את מסע הבירות התחלנו בפאב שליד מלון נרקיס והמשכנו אל הבית של רימה לארוחת ערב דרוזית עם בירות מבית היוצר של שי הר זהב.
BikePackers אמיתיים…
אני, שיש לי בטן רגישה הגבתי בפעילות מעיים מוגברת מה שגרם לי בשילוב עם ההתרגשות לא לישון בלילה. לכאורה סיפור פשוט שקל להתגבר עליו, אלא ששלושים קילומטרים לתוך הרכיבה נקלעתי לסיטואציה לא מוכרת: פצעים הולכים ומתפשטים מסביב לחור של נפתלי. לבייקפאקרז אמיתי יש הכל בתיקים, לי לא. מעולם לא לקחתי איתי טיפול מונע לבעיה שטרם הייתה לי, אז פעלתי במספר מישורים, לרכוב תוך שמירה על הספינקטר האנאלי מכווץ, לשמור על תנוחת ישיבה קבועה ואם לא אז ללכת הרבה ברגל ולרכוב בעמידה. בכל מעיין נאלצנו לעצור ולשטוף את הטוסיק טוב טוב, מדובר היה במלחמת הישרדות ובעצם ניתן להגדיר זאת יותר כסיפור מהתחת.
בערב שלפני יצאנו לאכול בבית של רימה, שורה ארוכה של רוכבים הגיעו לבית הדרוזי לשעות של מינגלינג ואוכל משובח. בתמונה החתול ועכבר בימים שקדמו לאירוע, חנוך שלא מחמיץ אף פעם אירוע מהסוג הזה ואילן רובינשטיין האילתי שעלה צפונה רק כדי לחזור הביתה…
הזינוק נקבע למלון נרקיס במג’דל שמס. עופר זילברמן מחברת צופית עשה את הקישור והשיג לנו דיל מצויין ללינה פלוס ארוחת בוקר, העסק היה כל כך מוצלח שמלון נרקיס הופך להיות לHLC כמו נקודת ההתחלה ל GDR שנמצאת בctb.
הזמנו את ראש מעוצת מג’דל להזניק אלא שמבלי לשים לב תאריך הזינוק שנקבע הנו גם יום העצמאות הסורי, סוג של אוקסימורון מסוים, העניין קצת הלחיץ אותנו אלא שבנינו על כך שהאספסוף המפגין עדיין לא יתעורר…
הרבה שיחות טלפון היו אולם בסופו של דבר למרות שהבטיח הוא לא הגיע בבוקר, אין מה לעשות הדרוזים בגולן עדיין מחשבנים לסורים.
כבר בזינוק פגשנו אלתורים מגניבים: בייקפאקר אמיתי כמו דני גרביים לא קונה כידון מצויץ של סלסה, הוא לוקח צינור השקיה מחנות כלי עבודה ומחבר באזיקונים לקרניים!
תמונות קורעות לב היו בזינוק: מכולם בלטה הפרידה של בן קדמי מאשתו, פרידה שהזכירה את הפרידות של הלוחמים שיצאו ברכבות למלחמת העולם הכי שניה. את בן הדלקתי על העניין בספטמבר כשהתארחתי בסמר בייק עם הקבוצה של עז הרים והיה משמח לראות אותו בעניין. בן רוכב עם כל הבית על הגב: 27 קילו והוא רוכב בקצב אמיתי של בייקפאקרז לפני שהתחילה כל השגעת של לרכוב בחושך ולסיים את האתגר כמה שיותר מהר.
המסלול החל בירידה ממג’דל אל עבר נמרוד ומשם ליער אודם אל אזורי הקרבות של 73. בסינגל מסביב לבנטל הבנתי שהמסלול לא הולך להיות טיפוסי: מצד אחד זורם ומהצד השני לא מתקדם, קטעי הליכה, מעברי גדרות בקר והרבה סינגלים.
כל הדרך רכבנו עם חיוך, הזיה, יצא מושלם, ההסעה, הארוחות והזינוק, תשעה חודשים עברו מאז ההופעה של כוורת, תשעה חודשים מאז שהאתר עלה לאוויר, תשעה חודשים ואירוע האופניים הפיראטי הכי משמעותי בארץ יצא לאוויר העולם. אינסוף טלפונים, מיילים, מיני פרויקטים שהבשילו לפרויקט אחד גדול, כשמעל לכל מסתובב כחתן בליל כלולותיו זוהר קנטור, המארח.
כל הדרך ניסינו לדמיין את המסלול דרך העיניים של האנגלים, השלישייה פשוט עפה על המסלול, את המדרגות של קהלני הם טסו למטה, בסינגלים הם פרחו, תום לעומת זאת היה בהלם, הסלעים הוולקנים של רמת הגולן גרמו לו להצטער על אופני הריג’יד שהוא בחר.
בייקפאקרז אמיתיים לא סוטים מהמסלול
גם אם נקלעים למצוקת מים. ובכן שביל חוצה רמת הגולן בעייתי מהבחינה הזו. את הגזלן הראשון פגשנו רק אחרי 100 קילומטר באבני איתן, לקשת לא נכנסנו כי מדובר בסטייה של כקילומטר מהמסלול, אז מילאנו מים במעיינות פחם ובהמשך מתחת לגשר הסורי בנחל סמך, לשאלתכם אל דאגה יצאנו בשלום מהעניין.
כבר בהתחלה מקס, סטיב וחנוך פרצו קדימה, ולנו נשאר לרכוב עם יתר האנגלים. הרכיבה שלהם הייתה טכנית בטירוף אבל עטופה בהתרסקויות ותקלות טכניות. הקפנו את נחל אל על, רכבנו אל משולש הגבולות, ראינו את הירמוך וגלשנו לנחל מיצר, תזמנו בדיוק מושלם את הרכיבה על הטיילת ממצפה השלום למבוא חמה וגלשנו בשעת ערב אל הכינרת.
בייקפאקר אמיתי לא מבקש עזרה גם כשהוא נופל..
הרי מדובר בתחרות Self supported… אז קבלו את ריקי ספרינג על ריג’יד דופק התעופפות בירידה ממבוא חמה לעין תאופיק, אבל אנחנו מכניסי אורחים אנחנו, אז אחרי סשן הצילומים שוב עברנו על הכללים והושטנו לו יד לעזרה.
בייקפאקרז אמיתים אמורים לרכוב ולרכוב עד שהם נופלים ונירדמים על השביל
אבל אנחנו חלשי אופי, אחרי 150 קילומטרים חתכנו למסעדה בעין גב, שטפנו את השפשפות במקלחות בחוף סוסיתא וכשחיפשנו מקום לישון, היה ברור שגן הילדים של הקיבוץ הוא המקום המושלם: יש מחצלות, כיור מים, עמדת כובעים ונעליים והכי חשוב בובות וטרקטור צהוב אחד שעשו לנו חם בלב וחלומות טובים.
פתחנו את ה track leader כדי לראות שהחברים ממשיכים ברכיבת לילה אל רמות, ריחמנו קצת אבל התנחמנו בכך שמדובר ברכיבת ירח מלא עם תצפיות מרהיבות אל האגם.
ובכן הפלירטוט עם הכינרת נמשך גם בבוקר, טיפוס לגבעת יואב ורכיבה לאורך צופה כנרת עם שילובים של שביל הגולן הורידו אותנו בסופו של דבר לחציות הנחלים בדלתא הנשפכת אל האגם, בייקפאקרז אמיתי חוצה את הנחלים בלי מצמוץ אלא שאנחנו מפונקים אנחנו, מורידים את הנעליים שלא יירטבו, קבלו את לימור חוצה את הזאכי עם הנעלים ביד.
בחוף אמנון פגשנו את החברה של ה100cc, אירוע קומונארי של 100 מייל צפוני שנושק למסלול והולך להיות הצ’ימיצ’ורי הצפוני. לרגע הייתה תחושה שהקומונה השתלטה על הצפון, כל פגישה כזו נותנת כוחות מחודשים להמשך אולם במקרה הזה גם הרבה קללות ללימור שיש לו יד גם בבניית מסלול ה100CC. אחרי הקללות באות כמובן הנשיקות. בכלל את רוב הרכיבה העברתי בצעקות על לימור והמסלול המופרך שהוא בנה, אבל הוא בשלו, יודע לא לשפוט אדם כשכואב לו ומקבל בחיוך את התלונות.
רק אחרי הטיפוס הרגלי אל הר האושר נזכרתי בוויכוחים על המסלול ואיך זוהר אמר שזה מיותר ולא מעניין אותם כלום, רק לדהור קדימה, אבל המחויבות למקומות הקדושים ולשם המחייב HLC הכניסו עוד עמדת תצפית שונה אל הכנרת. רק אל דאגה, שמו של ההר ישונה מהיום להר העצב, על שום מה? על שום שעשינו hike a bike וגם זה בקושי.
בייקפאקר אמיתי מוריד את הקסדה ורוכב עם כובע
כובע הHLC הוא כובע שעיצבה חברה של מקס מוריס, והוא תואם את חולצת הקומונה ועליו הכיתוב “רכיבה ZOO הדת שלנו”. אז באלמגור אחרי 200 קילומטרים הרשיתי לעצמי להרגיש קצת GDR.
בגשר הדודות פגשתי לקוח שהינו גם חבר (תהליך אופייני שמתרחש במרפאות הביתיות). השיחה התארכה, החברים התקדמו ובלית ברירה, עברתי שוב על כללי התחרות, התיישבתי בבגאז’, מחזיק את האופניים בחוץ כשמכסה הבגאז’ תופח קלות על הקסדה. תאמינו לי מאד קשה לנהל ככה שיחה כל הדרך עד למעלה לכרכום.
מנסה להסביר לאהרון, את מהות המסלול ולמה אנחנו בעצם רוכבים צפונה אם אנחנו צריכים להגיע לאילת.
אגב כשפרסמתי את התמונה הזו בפייס, הבת שלי כתבה “אמא מוסרת שאתה חי בסרט.. דרך אגב בייקפאקר אמיתי בא לטיול עם המשפחה בחול המועד…”
בייקפאקר אמיתי רוכב עם בקבוקים אמיתיים
אבל אנחנו לא, בקבוקי המים המינרליים שלי מתפנצ’רים ומתפוצצים כל הזמן, אבל משום מה נאמן להם, בודק על ידי ניפוח איפה החור, רוכב עם ערכה לתיקון פנצ’רים וממשיך לשתות כחול לבן..
ולסיום בייקפאקר אמיתי שומר על כשרות, מבקש מהדרוזי פיתה עם לבאנה מקמח מצות או מקמח תירס ומחסל מצות בכל פידינג זון. דני גרביים הינו הבייקפקאר המסורתי הראשון, בתמונה טוחן מצות עם שווארמה אחרי מאתיים וחמישים קילומטרים בצומת מחניים.
למי שרוצה לעקוב אחרי ההיסטוריה הקטנה שלנו
http://trackleaders.com/holyland14
בינתיים זה נראה טוב: התמונה אחרי יומיים היא ששלישיית החוד שומרת על קצב של 200 קילומטר ביום. זוהר שהיה עסוק בלארח את האנגלים נמצא במגמה אחת אחריהם. מי ינצח? לחנוך יש את יתרון הביתיות, את רוב הקטעים הוא כבר רכב, אולם היסודיות של סטיב והטרוף של מקס משאירים אותם בתמונה. כדי שזוהר ינצח הוא צריך מצבי קיצון, כי שם הוא הכי חזק: גשם רצוף של כמה ימים, שיטפונות צונאמי וכד’, מבחינתנו הוא בייקפאקר אמיתי במיוחד. אבל, בשורה התחתונה, מה זה משנה כולנו כבר ניצחנו כשאירוע כזה מתרחש בארץ.
ומה יהיה בשנה הבאה?
יהיה מטורף, יירטנו מייל מ Ollie whalley הניו זילנדי, אחת מדמויות הבקפאקרז הראשונים שהכרנו ומנצח תחרות ה- GDR בשנת 2012 בשיא של 16 ימים. אולי כבר שלח בקשה להשתתף באפריל 2015…
בייקפאקרס אמיתיים הם סתם נקניקים חלשי אופי שמתעסקים בטרנד הקודם. חכו שנדבר על בייקפאקרס פורטה:
כתב: עזרא שהרבני
צילום: עזרא שהרבני, לימור שני, יניב אוליאש
__________________________________________________
כתבות HLC נוספות:
Holyland MTB Challenge – תחרות רב יומית במתכונת BikePacking מגיעה לישראל
סיפורים נוספים מאחורי הקלעים של הבייקפאקרס האמיתיים ב HLC
HLC – זה לא נגמר עד שזה לא נגמר
ה HLC שלי \ חנוך רדליך