הפוסט הזה הוא פוסט שונה מהרגיל ב BIKEPANEL. יוסי לוין לוקח אותנו אל מקום רחוק ואל חוויה אישית בתוך חנות אופניים שמתקיימת בתרבות ובשפה אחרת, עם אנשים מיוחדים ומעניינים. זה החלק הראשון מתוך שני פוסטים רצופים – השני יפורסם ביום ראשון הקרוב. קחו נשימה ארוכה, או אפילו כמה נשימות, תורידו דופק, תהרהרו, וכנסו לאווירה השונה והקרירה שעל גדות נהר הצ’ארלס:
אי אפשר לחזור הביתה
זה סיפור של 12 שנה. לפני קצת יותר מעשור, בגיל 22 עברתי לארה”ב כדי ללמוד באוניברסיטה בבוסטון. האמת היא שלא למדתי יותר מדי, הגעתי על מלגת ספורט וביליתי את רוב זמני בעבודה בחנות אופניים, קצת תחרויות חתירה והרבה יותר מדי בירה. בסוף תהליך של איזה 6 שנים היה לי תואר מיותר בספרות אנגלית וידע אינטימי ביותר על הרגלי הרכיבה של המקומיים ההומוריסטיים. מאז אני קצת נודד בעולם אבל מגיע לחנות על מנת לעבוד מתי שאני יכול – בימינו זה פעם-פעמיים בשנה. אני נשבע שתוך כדי כל זה וגם אחרי, חייתי חיים נורמטיביים של אדם בוגר ואחראי כולל לימודים מתקדמים ועיסוקים בוגרים של אנשים נורמליים- באמת. בכל זאת החנות ההיא בבוסטון הפכה להיות אבן דרך בחיי ולא רק בגלל החיבה שלי לאופניים או הבירה, או ביטוח הבריאות שקיבלתי שם (שזה לא כלום בכלל בהתחשב במצב האמריקאי). החנות הזו היא הבית שלי בבוסטון, אבל יש פתגם מלוקק באנגלית שאומר שאי אפשר לחזור הביתה. הפתגם מתכוון לזה שהבית אליו תחזור ביום מן הימים לא יהיה אותו בית שעזבת…
יוסי לוין (משמאל – עם הבירה) והחברה בחנות בביקור האחרון
מיתולוגיה
קצת קשה להסביר חיים בחנות אופניים כמו וויל -ורקס בלי לדבר על סיפורי מיתולוגיה. זה מקום כ”כ מלא בסיפורים שקשה להתנער מהם (אני מודה שבא לי להתנער מכמה). עבדו שם רוכבים אולימפיים, שתיינים, אמנים, ספורטאי-על ונגני סקסופון מטורפים, בעלי חנויות קומיקס ובוני שלדות, כותבי ספרים על מכונאות וציירים מחוננים, היה שם הכול ועל כן הסיפורים בהתאם.
בשביל שלא אראה כמתחמק נתחיל איתי: כשאני נכנס לחדר המכונאים, כל השמונה פורצים בסוג של שאגה ביחד שהיא סוג של חיקוי שלי. זה נשמע בערך ככה בקול בס עבה: דאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא. זה בעצם חיקוי של קלינט, הבוס הגדול של החנות, עם השנים נהיה חיקוי שלי, כנראה כי התמדתי בו כ”כ. הסיפורים המיתולוגיים והחיקויים נכתבים בספר בסדנא, למרות שלדעתי אין בו צורך כי לעולם לא שוכחים שם סיפור טוב. יש סיפור על איך איבדתי כפכף בסאבוואי והלכתי עם כפכף אחד לחנות, שם כולם שאגו בצחוק (שיהיה ברור זה היה לפני עשור- לא שוכחים…). סיפורים על רכיבות תחת השפעת אלכוהול שנגמרו בבית חולים, סיפורים של חברות לשעבר שלא שווה לחזור עליהם, של שילדות ששברתי, של שילדות שתיקנתי והמון בירה ובולשיט. הנקודה בזה שהפולקלור נהיה חזק, מאד חזק.
אני אישית מעדיף סיפורים על אחרים: על עובד ששאל בקול רם ”what does it take to get respect around here?”. קלינט ענה לו בנימוס ביחד עם כל הצוות שהשאלה לא רלוונטית, והוא צדק. על עובד שייצא על פיקסי מול החנות ושבר את 2 עצמות הבריח שלו בפידול הרביעי ועבד חודש עם גבס גוף עליון. סיפורים על חורפים בלתי נגמרים בהם השתמשנו בתיקים של אופניים במקום מזחלות על מגרשי הגולף המושלגים. סיפורים על עישון מסיבי של וויד בכל מקום ועובדים שמייצרים אלכוהול איכותי בבית ועוד ועוד ועוד. וויל-וורקס זה פולקלור ופולקלור זה וויל-וורקס. 35 שנים של בולשיט, אלכוהול, וויד, איכפתיות וסיפורים. דווקא די נחמד, כל עוד אתה נהנה מאווירת חנות אופניים, לדעתי יש גבול ברור לכמה זמן אתה יכול לשמור על השפיות שלך בחנות אופניים אבל זו דעתי. 7 שנים בחנות אופניים (כל חנות אופניים ד”א) ויש סיכוי שלעולם לא תוכל לחזור להיות אדם סביר, זו לא אזהרה, זו המלצה.
למרות הגודל (הענק) – שפע של אופי וייחודיות
קלינט
בעל החנות הוא ברנש שנוי במחלוקת: קלינט פאייג’, למי שרוצה לדמיין אותו, יכול להעלות בראשו תמונה של קירשנבאום (מהטלויזיה), להוריד שני שליש מהכרס ולתרגם את אותו הטון לשפה האנגלית מלווה בצעקות או הוראות כמעט רובוטיות בתוך חנות הענק שלו. קלינט, איש יקר ללבי, הוא בעצם הבנאדם שגורם לחנות הזו לתפקד. הוא בנה אותה לפני שלושים וחמש שנה בכל עשר האצבעות שלו ביחד עם שותף אקטיבי מאד בשם פיטר מוני שהוא בונה שלדות השם ישמור איזה יופי. ארחיב פה עוד על פיטר מאוחר יותר אבל מספיק לומר שהוא אבן פינה מסיבית בעולם שלדות הקאסטום בארה”ב. בנוסף היו עוד 2 שותפים פחות או יותר שקטים. אזכיר רק את אחד מהם מאחר והפך להיות סוג של מנטור בשבילי- ג’ון אליס, לשעבר רוכב אולימפי בנבחרת ארה”ב של שנות ה70, הוא בנה את חדר המדידות בחנות והתחיל מסורת של fitting בחנות לקראת סוף שנות ה90. ג’ון יצא לפנסיה בשנה שעברה וכיום נודד ברחבי ארה”ב בוואן עם אשתו.
ב69’ קלינט היה בעל בר בשם The Star and Plow בשדרות מסצ’וסטס בקיימברידג’ ממש מעבר לנהר מבוסטון. המקום עדיין קיים היום ויש להם יופי של בירה ולוח חיצים לפועלים המקומיים של הרווארד… הוא היה אחד מ3 הבעלים הרשמיים של המקום ומימן את ההון התחלתי שלו במכירת וויד למפגינים במחאות הענק נגד מלחמת וויאטנם. קלינט היה אז בן 19 והיה מועד מאד לפורענות. הוא התחמק משרות צבאי בקושי ושרף את צו הגיוס שלו מול הקצין האחראי על העניינים. ישב בכלא פה ושם על השתתפות “לא הולמת” בפעולות מחאה באוניברסיטת קולומביה, באלבמה, בניו יורק ובבוסטון. אני חושב שלא היה רגע דל. באחד ההפגנות פגש את ג’ודי ואחרי כמה שנים עשו ילד חמוד שענה לשם ג’ייסון. ממה שאני מבין אלו היו זמנים לא פשוטים לחבר’ה צעירים אז, היה מעט מאד אמון בעתיד שהמבוגרים בנו והייתה תחושה אמיתית של חוסר צדק שצעק לשמיים. במידה מסויימת לא לגמרי שונה מהיום.במרוצת השנים, בזמן שג’ייסון גדל, קלינט החליט שלא מספיק לו לנהל את אותו בר ושבשביל להיות יותר משמעותי הוא צריך לבנות עסק משל עצמו. מאחר והיה רוכב אופניים מושבע החליט שביחד עם חברו הטוב פיטר הוא יפתח חנות אופניים קטנה באזור שנקרא פרש פונד, איזה 7-8 מיילים ממרכז בוסטון. זה כבר היה ב77 ורוב מה שהיה בשוק האמריקאי היה ציוד יחסית זול לכביש ופוג’י היו שם המשחק. אם רצית אופניים היית קונה פוג’י או אולי אם הזדמן לך להגיע למקומות היותר הרפתקניים היית מוצא לך פז’ו או ראלי כמו שפעם היו לנו פה בארץ. יחסית למה שמשתולל לו שם בשוק היום- זו היתה שממה של ממש. בינתיים ג’ודי נהייתה אחות מוסמכת ושניהם החליטו שלשנים הקרובות היא תממן את המשפחה בזמן שקלינט יתחיל את העסק ביחד עם פיטר. זה היה הימור, הימור לא פשוט אבל כולם מסביב היו מוכנים לתת לזה סיכוי כל עוד הכול נעשה במסגרת ההיגיון. פיטר בינתיים בילה את 7 השנים לפני כן כמתמחה אצל בונה שלדות בעל שם באנגליה, ובעצם החנות קמה מסביב ליכולות הריתוך של פיטר ויכולת הניהול של קלינט. אני יכול רק לדמיין את שני החבר’ה האלה מנהלים את הפרויקט הקטן שלהם תוך כדי עישון כבד וצחוקים על חשבון העולם. משיחות עם ג’ודי מסתבר שהחנות היתה ממש בגודל חלון וחצי וההתחלה היתה בהחלט קשה. אם מסתכלים על החנות היום זה קצת קשה להאמין- אימפריה בסדר גודל שלא קיים במחוזותינו.
אפשר להגיד שקלינט קצת אימץ אותי, או יותר נכון אני אימצתי אותו. ב2002, למרות שהייתי עובד קצת פחות מממוצע ועשיתי די הרבה בלאגן בחנות, מאד התחברנו. הבדיחה בחנות היתה שלא מפטרים אותי רק בגלל שאני הבן של הבוס. האמת היא שהוא פיטר אותי כל ינואר מול כל צוות המכונאים בשביל הצחוקים וקרא לי חזרה לעבוד כל מרץ כדי לדלג על חודשי החורף הנוראיים ולהעלות את רף הדאחקות והקרדיט בצוות. זה תמיד היה מלווה בפקודת ניקוי החלונות של התצוגה. ניקוי החלונות המסורתי שלי היה סימן שהגיע ינואר – תודה קלינט. הוא גם מימן את לימודי בצורה לא מועטה וכשאבי נפטר- שילם לי על כרטיסי טיסה הביתה ולחתונתי נתן לי ראיון לכתבה זו, צ’ק שמן, צ’פחה על הכתף ועצות עיסקיות שאני משתמש בהן כמעט כל יום- איש יקר.
אי אפשר להפריז בחשיבות של קלינט בחיי החנות, בעצם אפשר להגיד שהוא בנה מערכת ששינתה את נוף תרבות האופניים בבוסטון ובעצם בכל החוף המזרחי אם לא כל ארה”ב. זו לא הפרזה כי במרוצת שלושים ושבע שנות קיום החנות הוא העלה מותגים או הוריד אותם מהמפה. הוא חבר אישי של מייק סיניארד, בעלי ספיישליזד ובמידה רבה תרם להרמת המותג באזור לפני 20 שנה. החנות שלו הפכה למוכרת IF הגדולה בעולם ומאחר וסבן סייקלס מייצרים ק”מ מהחנות הוא בעצם הקים את מערך המכירות שלהם וגם גרם לנפילתו לאחרונה.
יותר חשוב מכל זה היא העובדה שהוא יצר מפה ליחס הוגן לכל העובדים שלו. מאחר שב 2 החנויות שלו יש בין 60-150 עובדים תלוי בעונה, זה דבר גדול ומכובד- לכל עובד יש ביטוח בריאות מהטובים שיש, שזה מאד מרשים לחנות אופניים. קלינט יצר דפוס להתנהלות אנושית ועסקית שהולכת ונעלמת ממפת עולם חנויות האופניים בכלל. התוצאה של כל זה היא שהחנות הזו נמצאת ברשימת 10 החנויות המובילות בארה”ב כבר 20 שנה, והיא כיום החנות השניה בגודלה בארה”ב (שאינה מתמקדת באינטרנט בלבד).
בתמונה: קלינט מימין, במסיבת הפרישה לפנסיה של ג’ון (משמאל) – רוכב אולימפי בעברו
בוב
בוב חשוב כי קיומו של הבנאדם הזה בתוך סיפור החנות נמשך כבר 25 שנים שבהם הוא נוהג בוואן של קלינט, מוביל אופניים, ומוכיח כמה אמיתות על קלינט והחנות.
את בוב אני מכיר כבר 12 שנה והוא נשאר בדיוק אותו דבר למעט החלפת כלבים פעם ב5 שנים. טוב, חשוב לומר את זה בפשטות: בצורה שאני ורוב העולם מבינים את המושג, בוב הוא הומלס.
אמנם בעונות החורף הוא נוטה להשתכן אצל חברתו, אותה הוא מכנה “שותפה לענייני מגורים בלבד”. בחודשים הבלתי קפואים של ניו אינגלנד בוב משתכן באוהל מבודד באחד מיערות האזור המופלאים. הוא נוהג בוואן במהלך היום, סובל מצעקותיו של קלינט באינטרקום של החנות, שותה בירה “סיירה נוואדה” (בלבד) ומעשן המון וויד במחסן החנות. בשנים 2004-2006 גרתי ליד המחסן וריח הוויד באוויר שיצא משם היה קבוע ושיעשע אותי כל פעם שיצאתי ברכיבה לאוניברסיטה.
חשוב רגע לציין שמחסן החנות הזו זה מפלצת בלתי נגמרת של קופסאות על קופסאות על קופסאות של אופניים ובהחלט אפשר להתחבא ולעשן שם בלי שמישהו יידע על זה במשך שעות. כשאני ויואב הגענו לעבודה לפני חצי שנה, הדבר הראשון שקלינט ציווה עלי לעשות זה להצטרף לבוב לסדר את המחסן לפני תחילתו של שבוע המכירות הגדול של וויל וורקס. מתוך זה יצא, שאני ובוב בילינו כמה בקרים ביחד בנסיעות בוואן ודיבורים בלי סוף על הרפתקאות הבנאדם בשולי החוויה האמריקאית (שולי השוליים של השוליים).
באיזשהו מקום הבנאדם הזה קצת לא יאומן. לפני כמה עשורים (היום הוא בן חמישים וקצת) כשהיה בן חמש עשרה, כך הוא מספר, יצא למסע האופניים הראשון שלו מביתו בבוסטון לניו יורק, זה היה על איזה בי אמ אקס אני חושב. אני מדמיין בראש שלי את הבנאדם אשכרה עם מקל ובנדנה קשורה בסופו- הובו למשעין.
אחרי כן הוא מספר על כל מעלליו בשנים שאחרי כן כשקנה את אופני הפאט צ’אנס הראשונות שלו, אופני הרים נחמדים בשנות השמונים וחצה איתם את ארה”ב בפעם הראשונה עם 2 חברים. נדדו בלי כלום מעיר לעיר ועבדו בברים תמורת בירה ולינה.
סיפר עוד על כל הפעמים בהם רכב עם חברים מקצה מדינה אחת לאחרת וחזר לעבוד עם קלינט שתמיד קיבל אותו.
הוא חצה את ארה”ב שבע פעמים מאז- ממש בקצב שלו. הבנאדם הוא ממש מורה עם תעודה, להיסטוריה אני חושב. מאחר ואני מכיר את בוב כבר יותר מעשור הרשיתי לעצמי בכל הנסיעות בוואן, לנסות ולשכנע אותו ללמד נוער על החוויות הלא יאומנו שלו במרחבי ארץ הפרא הנשכחת שהייתה פעם ארה”ב. אבל נראה לי שבוב ירצה לעשן במקום ללמד וזה בסדר גמור. זה מתאים לו ומתאים למזג שלו ובעצם בוב הוא בוב ולא שום דבר אחר והוא מתאים לחנות הזאת בצורה מושלמת כל עוד קלינט שולט במקום. האמת היא שקלינט אוהב אותו מאד ויותר מפעם אחת תרם מכספו כדי להוציא את בוב ממעצר על שימוש ואחזקה ואפילו מצא לו פיק אפ חדש מסובסד בכבדות ע”י החנות כדי שיהיה לו במה לנהוג כשהוא לא בוואן. בוב נאמן לחנות וקלינט שומר לו אמונים כבר המון זמן.
סיפור בוב מצביע קצת על טבעו של קלינט. אמנם היום החנות הזו היא אחת הגדולות בארה”ב ויש שם המון עובדים וכסף ושטח מאסיבי אבל החנות מצרפת בתוכה המון מסורת וטיפוח של ערכים חברתיים תוך כדי צעידה קדימה. אמנם צעידה מזוגזגת מאוד, אבל צעידה קדימה. בתוך הצעידה הזו אי אפשר לחזור הביתה כי אחרי הרבה שנים המקום שחזרת אליו כבר אינו דומה למקום שהיה. וכך היה בכל פעם שחזרתי הביתה לחנות, פעם-פעמיים בשנה. בנוף המשתנה של חנויות האופניים בארה”ב, החנות הזו עומדת לעבור שינוי דרמטי נוסף עם יציאתו של האגדה לפנסיה ומעבר השרביט לדור הבא בדמות הבן ג’ייסון.
בוב – מימין
הפן הפוליטי
ניו אינגלנד היא שכונה מלאה באקטיביזם חברתי ופוליטי ומעוזם של לא מעט רוכבי אופניים שזהו ביתם. קלינט היה באמצע סערה בשנים שטיילר המילטון היה מעורב בסקנדל הסמים. קלינט בעצם מימן לא מעט מהמלחמה של טיילר באישומי שימוש הסמים נגדו בשנים לפני שהודה. טיילר הוא תושב עיירה סמוכה בשם מרבלהד והיה ילדון שהתרוצץ בחנות כשהיה קטן. קלינט תמך בו ונשבר כמו כולנו כשהתגלתה גודל האשמה. בעצם קלינט היה המוביל של מסע גיוס כספים מסיבי במיליוני דולרים למימון הגנתו. שבר הלב היה מסיבי למרות שחולצתו של טיילור מהטור עדיין מתנוססת בגאון מעל דלת הכניסה לחנות. פוליטיקאים רבים ובראשם ג’ון קארי (לשעבר מועמד נשיאותי דמוקרטי) היו באים לחנות לקנות שלדות יקרות מדי ולדבר על תמיכתם ברוכבים אמריקאים שבראשם לאנס, טיילור, פלויד לאנדס ודומיהם. הקשר הפוליטי-ספורטיבי הזה היה מתנקז לעיתים בחנות כשהיו מרימים אירועים לתמיכה מקומית בספורטאים האלו. קלינט היה ועודנו מעורב בעניינים האלו.
אחד הסיפורים המיתולוגיים מהחנות שבכוונה אולי השמטתי בהתחלה, היא על בואו של סנטור קארי לחנות ביחד עם הפמליה שלו. כאשר ביקש מימני לקרוא לקלינט לדלפק הראשי צעקתי לו שאיזה ג’ון אחד מחפש אותו מול כל החנות. קלינט ירד בריצה ונתן לי כאפה בצוואר והתנצל מול הסנאטור שהעובד הישראלי שלו לא ידע מי הוא. עם השנים כשהמשכתי לעבודה פוליטית בניו יורק, נפגשתי עם סנאטור קארי והוא זכר את המקרה הזה לטובה ודיבר לשבחו של קלינט והחנות המיוחדת הזו. אפילו זרק כמה מחמאות בעברית- מי ידע. וויל-וורקס היתה ותשאר מקום מפגש של אופניים, תרבות, אקטיביזם ופוליטיקה.