“המייסדים” היא סדרת התוכן של BIKEPANEL על האנשים שיזמו והקימו יש מאין בענף האופניים הישראלי.
הפעם יצאנו לרכיבה עם אלון שפר, בן 52, מייסד “סינגל טרק”. אלון הוא אחד האנשים המוכרים בענף האופניים הישראלי. אחרי כ 17 שנים של פעילות בחנות שהיתה אולי חנות ה Trail Head הראשונה בישראל (גילוי נאות: סינגל טרק תומכת קבועה בתרבות האופניים בישראל ובבייקפאנל), הוא מספר בגילוי לב על מהפך אישי שעבר בשנים האחרונות, ואיך גילה את הרכיבה מחדש. לאחרונה רכב באפיק ישראל ובצ’ימיצ’ורי.
הקבוצה השקטה של בייקפאנל בווטסאפ, כנסו לראות את זה:
“הכל התחיל לפני כ 7 שנים: הייתי בן 45, כל החיים מוקף באופניים, בוודאי מאז שהקמתי את סינגל טרק, אבל רכבתי מעט יחסית- 20-25 ק”מ היו מעל ומעבר. לפני כשבע שנים עשיתי בדיקות דם והתוצאות הראו לחץ דם גבוה וכולסטרול גבוה. “אתה על גבול הסכרת” אמר לי הרופא… “נתחיל טיפול תרופתי ואז יש סיכוי שתחיה עוד 20 שנה…”. אלון שהיה פרמדיק הרבה מאוד שנים ידע בדיוק על מה מדובר. “אמרתי לרופא: בוא נדבר בעוד שלושה חודשים ואם עדיין יהיו אותן תוצאות נדבר על טיפול תרופתי. בינתיים תעזוב אותי.”
השינוי היה מאוד פשוט, הוא מספר: “להפסיק לאכול שטויות, להוריד משמעותית את כמות הקפה. הורדתי סוכרים ובצקים והתחלתי לרכוב. מי שהחל לרכוב ברצינות יודע שזה בהתחלה הרבה יותר סבל מאשר הנאה, עד שנכנסים לזה. אבל זה הלך והשתפר, וגיליתי שזה משנה את החיים שלי: אני מרגיש יותר טוב, יכול לאכול יותר, ויותר טוב. ב 7 השנים מאז הורדתי 17 קילו! הכושר הגופני שלי ביחס לאדם בגילי נהייה מצוין. לאט לאט התחלתי לעשות רכיבות יותר ויותר ארוכות.”
לא פשוט להיות רוכב וגם בעל עסק בענף האופניים בישראל
…”אבל עדיין פחות התחברתי לרכיבה עם אנשים! דווקא בגלל שאני עובד בתחום תמיד הרגשתי שמציקים לי, או שלא נעים לי, או ששופטים אותי. קיבלתי לא מעט תגובות בסגנון “למה יקר אצלך”, “למה לי אתה לא עושה את התיקון באחריות”… העבודה נכנסה אל הכיף, למרות שעם הבנדנה, הקסדה והמשקפיים לא תמיד מזהים.
לפני שלוש שנים התחברתי ללקוח שלי בשם אשר, שהוא אולטרא מרתוניסט בריצה, ורוכב מצוין למרחקים הארוכים. אנחנו מאוד נהנים מהרכיבות המשותפות. הוא רוכב טוב ועשה את אפיק ישראל בשנה שעברה תוך שהוא מסיים לבד כי השותף שלו לא סיים. השנה החלטנו לעשות את האפיק ביחד, והתחלנו להתאמן.
האמת שחשבתי שכל מי שעושה את הרכיבות הארוכות כמו הצ’ימיצ’ורי ורכיבות מרתון קשות וארוכות הוא קצת פסיכי – מזוכיסטיים שרוכבים עד הקצה ומסכנים את עצמם ואת הבריאות שלהם. יכול להיות שרק תירצתי תירוצים לעצמי, אבל ברגע שאתה מגלה שהכושר שלך משתפר, זה הופך הרבה יותר טבעי בשבילך להתמודד עם רכיבות כאלה. מצאתי את עצמי רוכב לא פחות מ40 ק”מ גם ברכיבות הרגילות שלי. היו כמה פעמים בקיץ האחרון שעשינו מרחקים ארוכים, גם ב 40 מעלות חום וכמעט הרגתי את עצמי, ואני לא צוחק.
היום אני רוכב בין 3 ל 4 רכיבות בשבוע. רכיבה טיפוסית באמצע השבוע היא לכ 30-40 ק”מ. אני הרבה פעמים מגיע לפה: לריש לקיש ולשמשית, ובסוף השבוע אני רוכב רכיבות ארוכות יותר לכיוון ה 100 ק”מ.
לפתע, רוכב בין רוכבים!
האפיק עצמו היה עבורי חוויה מאוד מאוד מיוחדת: למרות שנפגשתי הרבה פעמים עם רוכבים ודיברנו בעבר, הפעם הרגשתי שאני הרבה יותר ורוכב והרבה פחות סינגלטרק. קיבלתי המון אהבה מכל הרוכבים מסביב: זה משהו שאני לא רגיל לו. אולי זה חלק מהאישיות שלי אבל אני תמיד מרגיש שאני יותר מבוקר – לפעמים בצדק, ולפעמים לא, אבל החוויה שלי היא של צורך להתגונן. פה פתאום עשרות אנשים שמחו לקראתי, נגשו אלי “ואיזה יופי שאתה פה”, ו”מה אתה רוכב?”… ופתאום הרגשתי חלק מהקהילה וחלק מהחברה. אז נכון מצאתי את עצמי מדבר עם אנשים על בולמים, ואיך לטפל, ונותן עצות, וגם עצרנו בדרך ונתנו סיוע טכני לאנשים בתחרות… אבל פתאום לחוות את החוויה הזו לא מהזווית של נותן שירות, אלא של רוכב, בשבילי זה היה משהו משמעותי.
האפיק עצמו היה לי הרבה יותר קל מהאימונים, בין השאר בזכות הארגון והתמיכה, ובניגוד לתקופת האימונים באפיק עצמו היה מזג אוויר מושלם, והיתה אווירה נהדרת שהשפיעה. בטוח שהיה גם קטע פסיכולוגי. גם האווירה שהיתה בסינגלטרק כשעברנו שם – זה היה דבר מדהים: גל עשה מחווה לסינגלטרק בהעברת התחרות דרכה. למי שלא יודע, גל צחור גדל וצמח אצלנו בסינגלטרק, הוא עבד אצלנו לפני הרבה שנים וזו איזשהי סגירת מעגל – שכל האפיק יעבור בסינגל טרק. כל הצוות חיכה לרוכבים, הצוות התל אביבי של סינגלטרק גם הגיע, והיתה שם שמחה, ומחיאות כפיים, וההתמודדות עם הבוץ… הצוות שטף מעל 400 זוגות אופניים, בסרט נע עם שתי נקודות שטיפה… והיו שם מתנדבים, ורועי והצוות של Shimano שסייעו שם גם כן עם שימון של האופניים. הגעתי לשם כולי מלא בבוץ, אחרי שנפלתי ונקעתי את הרגל בנחל כלח! (אחרי הנפילה פחדתי שלא אוכל להמשיך אבל אז גיליתי שאני לא יכול ללכת, אבל כן יכול לרכוב.. אז המשכתי ככה את כל האפיק!).
אין לי ספק שאני אמשיך להשתתף באירועים האלה ככל שאני יכול, ואין לי ספק שהאופניים והצבת המטרות מסייעת לשמור על הבריאות והכושר. אם תקום בחורף וקר, ואין לך תחרות מטרה שאתה חייב להתאמן אליה, זה מסייע לך להמשיך ולשמור על הכושר, ובמקרה שלי ושל רבים אחרים – גם על הבריאות.
עמדת ההזנה והשטיפה בסינגל טרק בית אורן
תחושת הכושר
הרכיבה היום עם המשקל הנמוך יותר והכושר הגבוה, היא לא אותו דבר כמו קודם לכן: זה משהו אחר לגמרי. כשזינקנו לאפיק מאוד חששתי. פחדתי שאאכזב את עצמי, שאני אאכזב את האנשים שתמכו בי ואמרו “איזה יופי שאתה יוצא”… תמיד יש לי את התחושות האלה שאני לא אצליח, ולא אעמוד בזה. אבל ברגע שהתחלתי לרכוב, ראיתי הרבה חברה צעירים ממני דוחפים את האופניים בעליות, כשאני ואשר, מבוגרים יותר אבל מטפסים ברכיבה… אז נרגענו. נכון שאני לא פודיומיסט, ולא גלי רונן, אבל אני אסיים את זה ויהיה בסדר. מה שבטוח- להתאמן בכרמל (עם העליות הקשות שבו) זה מכין אותך הייטב…
קטע משעשע שהיה באירוע: באיזה מקטע קשה בעלייה תלולה, לא רחוק מסינגל טרק אני מטפס ורואה איזה בחורצ’יק שמתנשף כמו קטר. רציתי לעודד אותו ואמרתי לו שהעלייה נגמרת בעוד 200 מטר. הוא שואל אותי מאיפה אתה יודע, ואני עונה לו שאני מקומי ומכיר את המסלולים פה ויודע מה מצפה לי, אז הוא עונה: “אם הייתי יודע מה מצפה לי בחיים לא הייתי עושה את זה”…
הצ’ימיצ’ורי
אלון עשה גם את הצ’ימיצ’ורי האחרון (חורף 2015) ומספר: “לא הייתי מעז לגשת לאתגר כזה אילולא השלמתי את האפיק. רכבתי עם חן טל שעובד איתי, הוא מדריך רכיבה ומאד חזק. הוא קבע לנו קצב מהיר יחסית למה שהורגלתי בו אבל דאג לכך שלא “ישרוף” אותי, ונהניתי מהאתגר מאד! הייתה רכיבה רציפה, למעט הפסקה אחת בשדה בוקר שזה גם המקום להודות לגיאופן על האירוח. סיימנו תוך 11.45 שעות 163 ק”מ ו 2000 מטר טיפוס, עייפים אבל ממש לא גמורים.
הצימיצורי הוא אירוע ייחודי, מיועד לאנשים מאד מנוסים שיודעים להתגבר על רכיבות ארוכות ובעיות טכניות, שיודעים מה לקחת איתם וכיצד להתמודד עם שעות ארוכות באוכף. עבורי אישית זאת הייתה חוויה שהגדירה מחדש את הרף ואני לא מפסיק להתגאות בכך שהשלמתי את האתגר הזה עם חיוך.
הביקורת היחידה שיש לי היא סביב עניין הבטיחות: כהצעת ייעול אני חושב שחייבת להיות רשימת מזנקים שבאופן עצמאי ימחקו את שמם מהרשימה בסיום האירוע. כך ניתן יהיה לדעת שכל מי שיצא גם סיים בשלום. היו בדרך רוכבים שעברנו סביב הק”מ ה-120 שפשוט התפרקו, דחפו את האופניים רגלית או עמדו במקום ללא יכולת להמשיך. ניסיונות להציע עזרה נענו בסירוב… המדבר הוא לא משחק, הטמפרטורה בלילה יכולה בקלות לרדת מתחת לאפס ורוכב תשוש, ללא מזון ושתייה או אמצעי תקשורת יכול בקלות לסיים את חייו, שלא לדבר על פציעות כתוצאה מנפילה. זה לא הוגן גם כלפי המחלצים, מצד אחד לצפות שיצילו אותנו ומצד שני לא להשאיר אינפורמציה. כל מה שצריך זו רשימה ביציאה, בשדה בוקר ובסיום, עט ורצון טוב.”
ציוד?
כשרכבנו ביחד אלון רכב על הארדטייל של Bergamont- “זה לא בגלל שאני לא יכול לרכוב על שיכוך מלא. האמת שהזמנתי Giant Anthem עם המבצע של DAA ל XTR במחיר אטרקטיבי, ומה שבטוח, שהמזלג יהיה Fox…”.
סינגל טרק היא בעיקר מעבדה טכנית ועל זה היא מתבססת. היא בעיקר נותנת את השירותים למזלגות Fox בישראל, ואלון מגדיר את עצמו בעיקר כנותן השירות של Fox בארץ ולא כיבואן- כי יבואני המזלגות הגדולים של פוקס לארץ הם למעשה יבואני האופניים. מה שכן- ב Single Track יש את היכולת לשדרג את הציוד הזה ולהביא אותו לרמה יותר גבוהה.
“בבחירות הציוד האישיות שלי אני מעדיף אמינות על פני הרבה פרמטרים אחרים. אני לאו דווקא הולך על הציוד הכי יקר אלא על ציוד אמין. אני חושב שהסגידה למשקל קל היא שגויה מעיקרה, ואני לא חושב שזה הופך את הרוכבים למהירים יותר. גם באפיק ראינו רוכבים שהגיעו עם ציוד קצה קליל והתמודדו עם פאנצ’רים בצמיגים דקים מדי, או שרשראות שנקרעו. באופן אישי מתוך נסיון של מה שקורה לדברים האלה, אני בוחר באמינות. בשביל 95% מהרוכבים למשל שימנו SLX נותן פתרון טוב והגיוני מבחינת מחיר. התחזוקה זולה יותר, האמינות מצוינת… אני מוכן להתערב שבמבחן עיוור עם עיניים קשורות רוב הרוכבים לא ידעו אם הם על XT או על SLX…”
לסיכום
לקחתי מהמפגש עם אלון ומהרכיבה איתו אוסף של מחשבות, חלקן נוגות, חלקן אופטימיות על תרבות הענף המקומית: הרי הענף הזה הוקם ברובו על ידי אנשים שאוהבים אופניים, ונכנסו לתחום שהיה הכיף שלהם, ודווקא החיכוך עם הלקוח הישראלי והעיסוק בדבר שהם אהבו, לפעמים מרחיק אותם מהרכיבה. אנחנו לוקחים לקח מהדבר הזה וכשנפגוש אותם בשבילים, ננסה לרכוב איתם נטו, כחברים, בלי להכניס אותם שוב לעבודה, גם ברכיבה…
הניוזלטר הסודי של בייקפאנל, נרשמים פה:
האופטימיות הגיע מהרכיבה עם אלון וההיכרות איתו ועם המהפך שהוא עבר. הוא אמנם מייחס את השינוי ל 7 השנים האחרונות, אבל הכניסה למסגרת חיים של אימונים עקביים ורציניים, 4 פעמים בשבוע, גרמה לו להשתנות בצורה מדהימה: מקדם סכרתי, במשקל עודף, אלון שפר הפך להיות ולהיראות כמו ספורטאי אתלטי צעיר מגילו בכמה וכמה שנים. כשרכבתי אחריו בעליות אי אפשר שלא להתרשם משרירי הרגליים של רוכב חזק מאוד, אבל גם להרגיש את הוייב של רוכב שנהנה יותר ורואים עליו את זה. וכשדיברנו גילתי פרטנר שכיף לרכוב איתו. אדם אשר נמצא סביב אופניים ואבזור כל היום, אבל לפתע גילה את הרכיבה מחדש.
גיא חלמיש
