קישור לפרקים הקודמים בסדרה מאחורי הקלעים של תלת אופן: הראשון, השני, והשלישי.
בסוף פתחנו חנות אופניים בישראל. עברנו את כל התחנות בדרך: משא ומתן על דמי שכירות, בחירת שם ועיצוב לוגו, מציאת קבלן לשיפוץ, קביעת תאריך פתיחה, דחיית תאריך פתיחה (כי קבלנים אף פעם לא עומדים בזמנים), מסיבת פתיחה, הרבה בירות ויום עסקים ראשון מוצלח וחיובי. נכון לכתיבת שורות אלה, החנות חוגגת קצת יותר משנתיים להיווסדה. שנה ראשונה של עסק, יכולה ללמד הרבה על השנים הבאות. בענף שלנו, כמובן שאין בכך ערובה לכלום. מי שתהה לתומו – למה נסגרת חנות אופניים? ובכן, לא חסרות סיבות.
בואו נדבר על אחת מהן. הפעם:
יוסי לוין (חברי ל”פאנל”, וגאון גם מחוצה לו) כבר זרק על זה משפט פעם: אפשר בהחלט להקביל את המשפחות השולטות בענפינו הקט, למשפחות הטייקונים המחזיקות את מדינתנו בביצים (רוח המחאה מדברת מגרוני?). נכון, כמו עוד קלישאה טובה – “Timing is everything” – והחבר’ה האלה בהחלט ‘היו שם מההתחלה’, ועל כך מגיע להם קרדיט לא קטן. (וכמו שניחשתם, כאן מגיע ה’אבל’…) אבל, בדיוק כמו אותן משפחות הון-שלטון, גם הם בדרכם להפוך למונופולים. בין אם זה “בליעת” חנויות קטנות, הפיכה לשותפים בחנויות גדולות או פתיחת סניפים בכל קצוות הארץ – התותחים הגדולים לא ינוחו עד שלא יתנוסס שלט גדול, עם הלוגו שלהם, מעל הדלת של החנות השכונתית שלכם. בדרך, הם גורפים עוד אחוזי רווח, על ידי חבישת שני כובעים – זה של היבואן/המפיץ וזה של הדילר/החנות. כשאתם נכנסים לחנות-רשת-שכזאת, אתם בעצם קונים ישירות “מהיבואן לצרכן”, והוא מצידו מרוויח פעמיים.
אם תשאלו – איך הם עושים את זה? אחזיר אתכם רגע לגאון ההוא מהפרק הראשון – ותגלו שלא באמת מרוויחים מיליונים מחנות אופניים. למשל, כשקונים אופניים בחנות קטנה ומקומית שכזאת, היא הרוויחה קצת, והיבואן הרוויח קצת יותר. תוסיפו את ההוצאות השוטפות והתפעוליות, ותישארו עם מעט מדי שקלים בקופה. תעברו ככה חורף חלש או שניים – ותגלו שאתם כבר בחובות לאותו יבואן, שמצידו ממשיך להרוויח על הסחורה שלו שמכרתם. בינתיים, החובות שלכם ממשיכים לגדול, ואין לכם באמת איך לשלם לו. ואז, הוא מגיע עם הצעה שלא תוכלו לסרב לה – הוא יוותר לכם על החוב בתמורה לשותפות/השתלטות על החנות שטיפחתם בזיעת אפכם. אחרי שהחנות נחנכה מחדש (כן, עם השלט והכל), היא יכולה להישאר באותו סטאטוס כלכלי שוטף, אך הרווח (הכפול) הפעם, הולך ישירות ליבואן, על מכירת הסחורה שלו. עם הכסף הזה בכיס, אותו יבואן יכול לפתוח סניף נוסף איפשהו, לחנוך מחסנים חדשים, או להזמין עוד קונטיינר.
לכאורה, עולה מדבריי כי צרה עיני באותם ענקים, שאני מעריך באמת ובתמים. ותגידו, בצדק, שהתעוררתי מאוחר מדי ופתחתי חנות מאוחר יותר, וגם חטאתי בשנית ולא “חתמתי” עם אותם טייקונים. אבל, מה רע במודל של “חנות אופניים מקומית” (בתרגום מאמריקאית)? דמיינו לעצמכם חנות מושלמת שכזאת, שנקראת איך שבא לה ויודעת למכור בעיקר את העובדים שלה ושירות טוב, שמחזיקה תחת אותה קורת גג, מותגים מיבואנים מתחרים כמו: TREK, SPECIALIZED, GIANT, ROCKY MOUNTAIN, CANNONDALE, ו/או כל מותג אחר שעושה לכם את זה. עכשיו תדמיינו את החנות הזאת בישראל. עכשיו צאו וחפשו אותה. נו, אתם עוד כאן?
בארה”ב הברית, אחותנו הגדולה-מאוד, ככה זה עובד. אולי כי הלקוח האמריקאי מעריך שירות ומוכן גם לשלם עליו כסף טוב (עוד ניגע גם בזה, מתישהו). אולי גם כי המרחקים שם כל-כך גדולים, שאין מצב שג’ורג’ מניע את הקאדילק שלו, ונוסע לקנות אופניים, 600 מייל מהבית, רק כדי לחסוך מע”מ…שם בניכר, בתוך כל הסדר האמריקאי הזה, לכל מדינה יש מפיץ משלה, שקונה מהיצרן ומוכר לחנויות המקומיות, שמצידן מוכרות ללקוח.
אותה חנות מקומית, איננה חלק מרשת, או “חנות דגל” של מפיץ מסוים, אלא חנות שנולדה מצורך מקומי, עבור קהילת רוכבים מקומית (כשהדגש הוא על ‘מקום’). חנות שכזאת, חופשייה למכור מה שהיא מאמינה בו, גם אם במקרה האמונה שלה כוללת את TREK ו-SPECIALIZED, גם יחד. אצלנו בישראל, אם אתה לא מאמין באל אחד – סיכוי גדול שהכוהנים הגדולים של ענף האופניים, יבואו להמיר את דתך, בקרוב.
אז, רגע לפני שסוגרים לכם אותה – בחייכם, צאו לתמוך בחנות האופניים המקומית שלכם.