ההתייחסות לנושא האווירודינמיות של ציוד הרכיבה תפסה תאוצה אדירה בשנים האחרונות. האם זה באמת חשוב או שההשפעה העיקרית של זה היא על הפוטוגניות של הרוכב? נכון להיום המוצרים האלה עדיין חסרים לא מעט מהתכונות, ובעיקר מהתחושות שמייצרים אופני עליות והתועלת קטנה למדי. מה יהיה בשנים הקרובות? כבר די ברור שהמגמה הזו היא להישאר והמוצרים ישתפרו. טור דיעה של גיאחה (גיא חלמיש):
אלפים הצטרפו לניוזלטר, הכניסו אימייל פה:
המגמה הזו באה לידי ביטוי בכמה צורות:
- עדכונים לאופני כביש רגילים – פה ניתן למצוא כל מיני שינויים קטנים שבאים לתת מראה ותפקוד אווירודינמי יותר, לאופני כביש “רגילים”: הכנסת הכבלים לתוך השלדה, הכנסת תומכות השרשרת פנימה, יותר צינורות בחתך טיפה, ועוד. כמובן שבתחום הציוד והגלגלים רואים השפעה חזקה והמון רוכבים שעברו לגלגלי קרבון עמוקים.
- השקת דגמי כביש-אווירודינמיים – אלה דגמים בעלי גאומטריה קרובה או זהה לזו של אופני כביש רגילים, אולם הם מלאים בפיצ’רים הלקוחים מעולם הנג”ש. זה לא חדש: בטריאתלון עשו את זה כבר לפני הרבה שנים. מהחברות הראשונות שעשו את זה הייתה Kestrel, וכמובן Cervelo שבנתה עצמה כמובילת שוק ע”י קידום ובזכות המגמה הזו (עם סדרת ה- S). גם Felt ותיקה ומתקדמת בתחום הזה עם דגמי ה AR שלה, ולאחרונה ראינו את האופניים החדשים של צ’יפוליני, את ה- Venge החדשים של קאבנדיש מאת Specialized, ה Scott Foil, ואחרים. הצפה.
- פופולריות של אופני נג”ש – במקביל לחיזוק אלמנטים אווירודינמיים באופני כביש, ישנה הקצנה דרמטית אצל טריאתלטים: אלה כבר לא מסתפקים באופני כביש אווירודינמיים אלא הולכים ישר אל גרסת הקצה: אופני נג”ש ייעודיים. עד לפני 5 שנים כמות שלדות ה Timetrial הייעודיות בארץ הייתה מזערית. באו אנשי האיירונמן ועשו מהפכה בכבישים ובמכירות הציוד הזה.
חלק מחברות האופניים משקיעות הרבה מאמצים לשכנע אותנו שזה מה שאנחנו צריכים:
רוכבי כביש? הנה 10 סיבות לכך שאתם כנראה לא צריכים את זה:
יהיו פה בהמשך הכללות אולם ברור שאין אחידות מלאה בשוק ויש דגמים שכן עונים על חלק מהנקודות האלה.
1. השפעה מעטה יחסית על האווירודינמיות בפועל – ע”פ Road Bike Magazine הגרמני ומומחה האווירודינמיקה אנדריאס וואלסר, הטענות על חסכון משמעותי של עשרות שניות על 40 ק”מ של נג”ש עקב שלדה אווירודינמית בד”כ אינן נכונות במציאות. בדיקות היצרנים שטוענות את זה מתנהלות בתנאים סטריליים של מנהרת רוח המדמה רכיבה מהירה ובמקרה הטוב עם בובה סטטית שמדמה רוכב (כמו בסרט מעלה). והבובה הזו, בשונה מאיתנו חסרת בעיות גמישות של רוכבים חובבים-מבוגרים ויש לה תנוחה מושלמת…
במציאות השפעת הרוכב היא כה גדולה שהיא גורמת לכך שהשפעת שלדת נג”ש, שבנפרד מהרוכב יעילה יותר בכ 10% מאופניים רגילים, היא כנראה אחוז אחד (1%!) בלבד כשיש עליה רוכב – וזאת עוד בהנחה שכל שאר המשתנים אופטימליים לנג”ש. הסיבה העיקרית לכך היא סיבובי הפדלים ע”י הרוכב שגורמים לכאלה מערבולות סביב השלדה, שרוב יתרונה נעלם במציאות. אם אתם לא יושבים כספינקס על האופניים שלכם בכל מצב, אין עליות, אין רוחות, אין סיבובים, אין ירידה מתחת 40 קמ”ש, ואין סיבובי רגליים – אז גם לא תחסכו עשרות שניות משעת הנג”ש שלכם בגלל השלדה כמו שטוענים בסרוולו.
הצטרפו לקבוצה השקטה של בייקפאנל בווצאפ. לחצו פה:
2. מהירויות רכיבה נמוכות – לרוכבים חובבים התועלת של שלדה אווירודינמית היא בד”כ נמוכה. התנגדות האוויר עולה ומשמעותית יותר במהירויות גבוהות: באזור ה 40 קמ”ש ומעלה. תנו מבט במהירויות הממוצעות הטיפוסיות שלכם: האם אתם חלק מקבוצה מקצוענית שמשייטת ב 45 קמ”ש תקופות ארוכות ואתם צריכים להתחלק בהובלה? האם אתם ספרינטר מקצוען שנלחם על ס”מ אחד בפוטו פיניש במהירויות של 70 קמ”ש בהן הרוח מרגישה כמו נוזל דחוס שמנסה לדחוף אתכם אחורה? אם לא, והממוצעים שלכם רואים בד”כ את ה 30 קמ”ש קרוב יותר מאשר את ה 40 קמ”ש אזי ההשפעה תקטן משמעותית.
3. פגיעה במשקל – קחו יצרן כלשהו: כמעט תמיד השלדה האווירודינמית שלו תהייה כבדה יותר מהדגם ה”רגיל” של החברה עקב תוספת החומר שנדרשת בשלדה ליצירת חתך רחב וחיזוק של צינורות עקב מבנה שעבר אופטימיזציה לאווירודינמיות (מבנה צינור שהוא לאו דווקא בעל חוזק מבני עדיף). אחת הסיבות שרואים יותר מקצוענים עם שלדות כאלה היא שעקב דרישות ה UCI (לא לרדת ממשקל של 6.9 ק”ג) הם ממילא צריכים להוסיף משקולות על השלדות הרגילות, אז הנטייה אומרת שאם כבר להוסיף משקל אז למה לא על אווירודינמיות, אולם לרוכב חובב הורדת משקל היא בד”כ חיובית.
4. פגיעה בנוחות – ספיגת מהמורות – השלדות האלה בד”כ חסרות את התכונות המתקדמות של השלדות הקלות המודרניות ובמיוחד של אלה המיועדות לנוחות. שלדות אווירודינמיות יהיו בד”כ פחות מפנקות ולא יטפלו טוב בפגעי הדרך. אופני נג”ש במיוחד אינם נוחים לרכיבה יומיומית וגם המקצוענים לא מבלים עליהם זמן רב באימונים – גם אם הם מתמחים בנג”ש.
5. פגיעה בנוחות – התאמה לגוף הרוכב – אי אפשר לרמות את הגמישות והתנוחה הטבעית שלכם לאורך זמן. יש לא מעט רוכבי נג”ש על שלדות קצה שהגמישות המוגבלת שלהם מגחכת את כל הסיטואציה, וכך מופיע השילוב של שלדה סופר נמוכה, עם עשרה ספייסרים ותנוחה זקופה להחריד של הרוכב עליה (לפעמים בשילוב עם ידיים על הכידון ולא על האירובר וגוף עליון שזז לכל הכיוונים…). זה כמו לקחת את כל היתרון של האופניים האלה, לזרוק אותו לפח, ולהישאר רק עם החסרונות.
6. פגיעה בקשיחות צדית – במיוחד בחלק הקדמי של צינור הראש: כשמתכננים אופניים עם צינור ראש קצר ובעל קוטר קטן, מפסידים את האפשרות לחזק את הפרונט לטובת עמידה בכוחות המופעלים מהכידון. נכון שבנג”ש יושבים כמעט כל הרכיבה, וגם לא אמורים לאחוז בידיות בעמידה של מטפסים ועל כן הטריידאוף הזה פחות קריטי (והגיוני מבחינת מתכנני המוצר), אבל אם אתם לא כל הזמן בנג”ש אזי באופניים רגילים תהנו הרבה יותר לצאת לעמידה או לספרינט. בנוסף יכולה להיות לכך השפעה על תחושת הביטחון בסיבובים מהירים ובירידות.
7. פגיעה בהיגוי – מתכנני רוב האופניים האווירודינמיים ראו לפניהם רוכבי קבוצת בריחה במישור, או טריאתלטים במסלולים ישרים ומישוריים יחסית. הדגש הוא על רציפות ואחידות התנועה ולא על שינויי כיוון וסיטואציה, ועל כן רוב בסיסי הגלגלים של האופניים האלה ארוכים מעט מאלה של אופני הכביש “הרגילים” ולעיתים גם ההיגוי מתון במכוון כדי לאפשר יציבות עם אירובאר. אם רוב המסלולים שלכם מכילים סיבובים רבים ושינויי קצב, האופניים האלה לא יהיו אופטימליים ביחס לאופניים עם בסיס גלגלים קצר יותר והיגוי ספורטיבי זריז. סייג לכך שלהיגוי עצבני יותר מתאים רוכב מתקדם יותר (ומרוכז יותר), ויציבות היא יתרון למתחילים.
8. פגיעה ביכולת הטיפוס – שילוב של כמה מהתכונות שהזכרנו כבר משמעותו פגיעה ביכולת הטיפוס של אופניים אווירודינמיים טיפוסיים: יותר משקל, יותר בסיס גלגלים, ויותר גמישות, ביחד עם היגוי איטי יותר שמקלקל מעט את התחושה בעמידה, וזווית צינור אוכף שממקמת את הרוכב קדימה יחסית לציר המרכזי – כל אלה הופכים את האופניים האלה לפחות מוצלחים במתארים הרריים.
9. פגיעה בבטיחות (מתייחס לאופני נג”ש בלבד) – אופני נג”ש תוכננו לתחרויות ולמתארים מישוריים יחסית. החלק הקדמי הנמוך, ואופיים הכללי גורמת לכך שהרוכב חייב להיות מיומן יחסית בשביל לרכוב בבטחה בירידות. טריאתלט רוכב מיומן = סתירה במשפט? כן – לפחות לפי ליאור זך מאור מאתר Bonk. בעיית הבטיחות קיימת גם בהקשר של שילוב רוכבים על האירובר בדבוקות, ובכלל, רכיבה עם אירובר בכביש עמוס תנועת מכוניות היא לא הדבר האופטימלי מבחינת בטיחות.
10. פגיעה ברכיבה ברוח צד – למרות שישנה לאחרונה השקעה ושיפור לא קטן בהתמודדות בתחום הזה, עדיין אופניים וגלגלים עם חתך רחב מתנהגים ברוח צד פחות טוב מאופניים בעלי צינורות צרים.
לסיכום:
אם אתם רוכבי כביש – כמעט בטוח שהמוצר הטוב ביותר עבורכם הוא לא זה האווירודינמי בליין של המותג האהוב עליכם אלא דווקא אופני הכביש “הרגילים” שלו. יש ויתור (Tradeoff) בכל בחירה, ואתם כנראה משלמים מחיר כלשהו על הבחירה בדגם האווירודינמי במקרה הגרוע, ובמקרה הטוב לא מרוויחים כמעט כלום.
אם אתם טריאתלטים – יש יותר הגיון בכיוון הזה, אבל פחות עקב השיפור שמושג באמצעות עיצוב צינורות השלדה והתכונות האווירודינמיות שלה, אלא יותר בזכות הגיאומטריה הטיפוסית של אופניים כאלה, שאמורים לאפשר תנוחת נג”ש: זווית צינור אוכף גדולה יותר (או טווח מיקום מוארך לאוכף עצמו), צינור הראש הנמוך, ההיגוי, כל אלה מאפשרים לכם לרכוב עם אירובר בתנוחה יעילה יותר. השפעת תנוחת הרכיבה גדולה עשרות מונים מהשפעת צינורות השלדה.
אגב, אם אתם טריאתלטים חובבים, הקטגוריה של אופני הכביש האווירודינמיים המודרניים היא הדבר הנכון בשבילכם ולא אופני נג”ש – גם אם אתם בדרך לאיירונמן הראשון שלכם. אופני כביש כאלה הם ורסטיליים בהרבה מאופני נג”ש ותוכלו להתאמן בהם בצורה יותר נעימה באזורי רכיבת הכביש הטיפוסיים בישראל. עדיף עוד קצת נוחות והתאמה ל99% מהקילומטרז’ שלכם מאשר פחות כמה שניות (תאורטיות למדי) בתחרויות. לשמחתכם הקטגוריה הזו מתפתחת יפה.
לזכותם של אופני נג”ש ואופני כביש אווירודינמיים אפשר לומר שהם נראים ממש טוב! הלוק המהיר, קצת כמו גילוח רגליים מוסיף לנו לא מעט מהירות גם בפסיכולוגיה. אסתטיקה וחיבור לוייב של מהירות – אולי זו סיבה מספקת להעדיף אותם?
מאת גיא חלמיש
