מה באמת קרה בתחרות הבייקפקינג הכי קשה בארץ

תחרות הבייקפקינג HLC, או בשמה המלא HolyLand Challenge, היא מהקשוחות והמיתולוגיות ביותר בישראל. בנובמבר האחרון, היא שוב קראה רק למעטים בעלי תעוזה לצאת אל האתגר. צביקה לוין, שכבר חמישה סיבובים מאחוריו, הצטרף אל המובחרים. 

למי שלא מכיר, תחרות בייקפקינג היא לא "סתם רכיבה על אופניים" – זו הרפתקה קשוחה עד העצם. רוכבים אלו, חמושים בכוח רצון עילאי, נושאים איתם את כל עולמם על האופניים. במשך ימים ולילות ארוכים, הם דורסים מאות קילומטרים, כמעט ללא שינה, ונאבקים בכוחות עצמם, ללא גרם של סיוע חיצוני. מדובר ברכיבת שטח על מסלול מוגדר מראש, שמתבצע לפי קובץ GPS, כשהמטרה היא להגיע לנקודת הסיום בזמן גג ועם אפס עזרה חיצונית. מתמודדים ממלאים מים מברזים מזדמנים, קונים אוכל בתחנות דלק או מכולות, ומפרקים את היום עם שק"ש פתוח מתחת לכוכבים או בכל מקום שזמין לכלל. כל משתתף מצויד במכשיר לווייני שמשדר את מיקומו מדי עשר דקות, עבור הבטיחות, וכדי להבטיח שאף אחד לא "עושה קיצורים" וגם – כדי שנוכל לעקוב בהשתאות אחר המסע המטורף הזה.

אלפים כבר הצטרפו, קבלו גם אתם סיכום כתבות אחת לשבוע:

השנה צוינה המהדורה העשירית של ה-HLC, ולי זו הייתה הפעם החמישית להשתתף בהרפתקה האדירה הזו. הפעם, בשל המצב הביטחוני בצפון, הוזנק רק המקצה הדרומי – מירושלים ועד אילת. 760 קילומטרים של חוויה קשוחה, שכוללת 10,000 מטרים של טיפוס מצטבר, מספיק כדי לגרום לשרירי הרגליים לצעוק הצילו. 

המסלול עובר בשבילי כורכר, סינגלים מסולעים, וממעט ככל האפשר בחציית כבישים. לכל אורכו הוא שומר על קירבה נאמנה לשביל ישראל להולכים, ולעיתים רוכבים ממש עליו. מערד ועד אילת המסלול משתלב עם שביל ישראל לאופניים (IBT), שמהווה שדרוג מהחלומות – לרוכבים שמצליחים להרים את הראש מהאדמה.

המסלול והרוכבים:

הזינוק

ביום חמישי, בשעה 7 בבוקר, התייצבו במתחם התחנה בירושלים חמישה משתתפים נחושים, כל אחד חמוש בציוד מלא ובעיקר באומץ: צבי פרידמן, איתן מאיר, ודויד די קסטרו – שלושה ותיקי בייקפקינג מרשימים בגילאי 60+, שמכירים כל בורג בציוד שלהם וכל קוץ בשטח. יוסי ברוך, צעיר הצוות בן 37, חדש לחלוטין בענף אבל בעל ניסיון מרשים ברכיבות ארוכות ויכולת טכנית חדה כתער בתחרויות קצרות. ולבסוף – אני, בן 50, כבר רוכב מנוסה עם חמש התמודדויות מאחורי.

רובי כץ, אושיית האופניים הנצחית של ירושלים, התייצב להזנקה מסודרת והוסיף קריצה של השראה מקומית. עם חיוך, ברכת דרך צלחה, וניצוץ בעיניים – יצאנו לדרך.

ההתחלות קלות

תחילת הרכיבה מירושלים  מרגישה קלילה וזורמת  כשעוד טריים ונרגשים. הפעם מזג האוויר גם שיחק לטובתנו – פחות חם מהרגיל, מה שהפך את ההתחלה לנעימה יותר.

יצאנו לירידות מירושלים, בשבילי כורכר חלקים ומוכרים. יוסי, החדש בצוות, לקח הובלה, אבל במהרה חיכה לי, מה שיצר הזדמנות לרכוב יחד, לפטפט ולהכיר. בקטעים מאתגרים כמו סינגל קנים, שבו נדרש ריכוז וטכניקה, ניסיתי לשמור על קצב מהיר, אבל יוסי סגר עליי בקלות מדאיגה. מהר מאוד הבנתי שהבחור לא רק חזק, אלא גם חד טכנית – שילוב קטלני. תחנת הדלק שיקמה הייתה העצירה הראשונה שלנו – תדלוק מהיר, קפה קצר, והפתעה לא נעימה: כרטיס האשראי שלי נשאר בבגדים בצימר בירושלים. מזל שהיה לי קצת מזומן וגם האפליקציות להצלה מהירה. כי אם כבר אתגר – אז עד הסוף, נכון?

אני כמעט לא זוכר כלום מהסינגלים בדרך: להב, רימון, סנסן, ומיתר בעליה. כשרוכבים יחד הכל עובר מהר ובקלות כאילו הזמן עצמו מדווש לצדנו. פשוט חצינו אותם אחד אחרי השני: בלי לעצור לחשוב. בהר עמשא ירד החושך, שם יורדים בשביל הרומי שהוא מאוד טכני, שיהיו בריאים, באמת, הרומאים האלה. אני עם בולמים טובים ויוסי עם זנב קשיח, הוא דילג ללא פחד ואני אחריו. 

יוסי בסינגל מיתר

מה עדיף – חסכון במשקל או חסכון בשינה?

בערד עצרנו לשוארמה – לקח קצת זמן כולל קבבים לדרך (אוכל ובשר זה חשוב ושווה כל רגע).  כשהגיעה השעה 1 בלילה עצרנו לישון, זה היה באמצע סינגל ערד- נווה זוהר. אני ישנתי מצוין על מזרן ושק"ש, הוא התעורר מוקדם מהקור כי ישן רק עם ביוי, שזו שקית שינה בגודל של שק"ש בלי ריפוד – הכי מינימלי. 

ביום השני: בתחנת הדלק נווה זוהר הצטיידנו בהרבה מים, כי משם יש קטע ארוך וקשוח ללא מים – 85 ק"מ עד קצה מעלה עקרבים. בשבילי הג'יפים הקשוחים של מצלעות צין פגשנו כמה ג'יפאים, וחשבנו איך הם מגיעים הנה לעזאזל. והם שאלו אותנו בדיוק את אותה השאלה "ועוד עם אופניים"?! דיוושתי במעלה, יוסי לפניי (לעומת הליכה בפעמים קודמות), וכשמצאתי את הברז ליד חניון הלילה, יוסי היה באמצע הזולה שלו, מתרענן. מילאתי מים בשניות והמשכתי, אמרתי לו "תגיע אלי" (בלב התפללתי שזה לא יקרה). אבל במעלה אברהם הוא חלף על פני בדמדומים אחרונים. נפגשנו רק במדרשת בן גוריון ב 20:00 ושם, סוף סוף, קיבלנו את הגמול הראוי: המבורגרים מקומיים התענגנו עליהם כאילו היו מסעדת מישלן בפריז. היינו יכולים להמשיך את החוויה ביחד, אבל  משהו בי אמר לי שחייבים להיפרד. זה לא פייר שנרכב את הכל ביחד,. הוא חזק, שיוכיח את עצמו וינצח – לי יש ניסיון, בוא נראה אם זה שווה משהו.

התחרות עולה מדרגה 

יוסי בחר לעצור לישון במדרשת בן-גוריון, בבית של דנה שפתחה את שעריה לכל רוכבי ה-HLC. לי, ב-21:00, היה נדמה שזו שעה מוקדמת מדי להיכנס לשינה, אז המשכתי לבד לתוך הלילה. ידעתי שהמסלול מטפס עד מצפה רמון, ובכל קילומטר שעברתי, הקור רק הלך והתעצם. לפני בה"ד 1, השעה כבר הייתה אחרי חצות, וההיגיון אמר לעצור.
בעוד אני חוצה את הכביש עוצר אותי ג'יפ עם חיילים, שואלים אותי מה אני מסתובב בהרים האלה בלילה: "אתה יודע שאתה מסתובב בשטח אש?"  ניסיתי להסביר שזה שביל ישראל לאופניים. השאלה הבא הייתה איפה התחלתי לרכב, "מירושלים" עניתי, ואז הבנתי שזה לא אמין, אז תיקנתי "הבוקר מערד" גם לזה הם לא האמינו. בכל אופן הם רק חיפשו למי שייך הרכב החונה באזור, ושחררו אותי.

בהתחלה תכננתי לישון בפריקסטים מול הבסיס, אבל כשהגעתי ומילאתי מים ליד הש"ג, שמתי לב לאזור שטוח, חשוך, מוגן מרוחות – החלטה קלה. הגעתי עם מזרן עבה ושק"ש דק, הפעם לבשתי גם מעיל פוך וכיסוי ראש חמים, וזה הספיק לי בלילה של 8 מעלות. נרדמתי מיד, וקמתי כבר ב-4, קצת קר, לא אגיד שלא. הסתכלתי במפה והיה נראה שיוסי עוד לא עבר אצלי, אבל ידעתי שזה לא בהכרח מדויק מכיוון שיש שיהוי. התארגנתי, אמרתי בוקר טוב לש"גמליות החדשות שהגיעו למשמרת הבוקר והן אמרו לי: "עבר פה רוכב וחיפש אותך".  שיט, עכשיו אני אחריו.

מנסה לקצר מרווחים אל יוסי

במהלך כל היום השלישי, התקדמתי יפה ובמהירות, וליבי התמלא תקווה שאני מצליח לקצר את המרווח אל יוסי. נתתי את כל מה שהיה לי במסגרת מגבלות הבייקפקינג – רכיבה בעצימות קבועה ובינונית, עצירות קצרות רק למילוי מים. על החול אני מזהה את עקבות הצמיגים שלו.

אחרי 165 קמ, בדיוק בזמן השקיעה, הגעתי לסינגל קטורה. הייתי נחוש ליהנות מהסינגל המשובח הזה, שבנוי היטב ומלא בסיבובים כיפים, ירידות ועליות בלב המדבר. הדלקתי פנסים, הסרתי שרוולי ידיים ואת הבאף מהראש ואוויר המדבר הקר ליטף אותי. אבל אחרי שני לילות קצרים ועם כ 500 ק"מ ברגליים, העניינים נהיים מעניינים: העליות נראות קשות יותר, וההתמצאות מאתגרת – אפילו עם שני פנסים מצאתי את עצמי בורח לפעמים מהסיבוב ונאלץ לתקן במהירות.

טוב שיהיה יער, העיקר להתקדם

החושך היה מוחלט, אפילו שבריר של ירח לא היה, כך שגם את האופק אני לא בדיוק רואה, רק אנטנה רחוקה נצנצה מעט באדום. מדי פעם עלתה בי תחושה שאני רוכב בסינגל ביער, והאבנים הקטנות האלה הן בעצם אצטרובלים. אני מציץ למעלה וכמובן שאין עצים ואני מבין שאני במדבר, אבל התחושה הזו של יער חוזרת שוב. "טוב, שיהיה יער" אמרתי לעצמי, לא משנה, העיקר להתקדם.

במדרגות "מעלה קטורה" מטפסים 200 מ' לגובה אני מתקדם ומגלגל את האופניים לידי, דוחף ונזכר בפעם שעברה באותו המקום: אז הייתי ממש מחוסר שינה ותפסתי תנומה לפני המעלה. אחרי המדרגות יש קטעים שבמצב אחר הייתי רוכב אותם אבל לא הפעם, הכל נראה תלול מידי. סוף סוף הגעתי לשער נאות סמדר שנראה לי פתאום ארוך.

מטפס את מעלה קטורה (צילום: דויד דיקסטרו, HLC 2021)

לפעמים צריך ולהקשיב לגוף

למרות שהתכנון שלי היה למשוך מכאן עד הסוף ללא הפסקה אולי ההזיה הזו של יער בתוספת לתשישות, יחד עם החלקה קטנה שהייתה לי בסינגל מאותתים לי משהוא? מים אני חייב למלא, אוכל אין עוד הרבה וגם סוללת הגיבוי כבר משוועת למטען, אולי גם הגוף זקוק לטעינה? בגלל שפעם פרשתי בלילה, מכל מיני הרגשות שליליות שהצטברו לי, ומאז החלטתי ש"בלילה לא פורשים", התלבטתי מעט. אבל אז נפלה החלטה "אעצור לכמה שעות בנאות סמדר למילוי כל המצברים"  וכך עשיתי. בקיבוץ נאות סמדר יש שם מתחם שביליסטים מפנק (בד"כ דורש תיאום להגעה) עם מקום מוגן לשינה, מקלחות, טעינת חשמל ואפילו קומקום, באמת אנשים טובים באמצע הדרך.

בעיות מזון במדבר 

בשבת בחנות הנוחות של מצפה רמון חיפשתי קבנוס, כי אני אוכל בעיקר בשר ואגוזים, ולמזלי הרע ונגמר להם כל המלאי. החנות ממול הייתה סגורה (בכל אופן- שבת 6 בבוקר). אז קניתי מספר סנדוויצ'ים בשריים ולקחתי איתי רק את הבשר. לצוקים לא נכנסתי ובפארן המכולת סגורה, גם ביהל סגור בשבת ועד אילת אין תחנות דלק נוספות. עוברים בפונדק סמדר, אבל הם טבעוניים, ונסגרים ב 16:00, ואחרון חביב הוא הקיוסק באגם תמנע.

זה הספיק לי עד סוף היום בערך ויחד עם העייפות במעלה קטורה, היה לי חשש האם מה שנשאר לי יספיק ללילה ויום נוסף. שני חטיפי פקאנים ושקית של בשר מיובש. בנאות סמדר מצאתי אבוקדו וזו הייתה ארוחת הערב. שם גם ידעתי שאני חייב לעצור למנוחה. יוסי, מצד שני, המשיך לרכב לאורך כל הלילה והיממה שלאחריה, ללא עצירה. הוא רכב 360 ק"מ ברציפות והגיע לאילת לקראת 5:15 בבוקר. סיים את המסלול בפחות מ-3 ימים – בהחלט שיא מרשים! (מתברר שגם הוא נתקל בבעיה אספקת מזון, אבל גם על זה הוא הצליח להתגבר ולהמשיך).

לא האמנתי אבל בסוף זה הספיק לי עד אילת

מתחיל לראות את הסוף

היום הרביעי שלי התחיל ב-3:30 לפנות בוקר. רכבתי בחושך עד חולות כסוי, והאור עלה במעלה שחרות, שם שתיתי קפה ן עם השומרים של המלון. המשכתי על השביל דרך תצפיות לערבה ונהניתי מהנופים. היום הזה היה מלא ברכיבה, קפה וצילומים – כיף שלי. נהנתי לזרום בטבע והפתעתי יעלים שהלכו על עצים, לא מאמינים?!? 

בצומת באר אורה, קליטת ה-GPS נעלמה והמכשיר הראה שאני בעמאן, כנראה בגלל שיבושי צבא. נאבקתי במכשיר, מתמרן אותו ידנית לפי השביל והצמתים עד שהגעתי לים האדום – לנקודת הסיום הרשמית. סיימתי ב-16:24, מספיק להצטלם בשקיעה, לאכול שני המבורגרים במסעדה פתוחה, ולהחליף לבגדים נוחים. עליתי על האוטובוס של 18:00 ובלילה כבר הייתי בבית במיטה. בקיצור, היה מושלם!

לא דמיינתי יעלים על עצים (צילום: צביקה)

ומה עם יתר הרוכבים בתחרות?

שלושת הרוכבים הבכירים בני 60+ – צבי, איתן ודויד – החלו את התחרות באותו קצב, אך חוו אתגרים שונים במהלך המסע: לצבי אירעה תקלה טכנית כאשר נשבר לו מוט כיסא האופניים. הוא עצר בכביש, תפס מונית ונסע לחנות האופניים בבית שמש לתיקון. המזל האיר לו פנים שהתקלה קרתה בשעות הפתיחה ולא בשבת. לאחר התיקון, חזר למסלול והמשיך בתחרות. איתן נתקל בבעיות באזור צין: התיק האחורי נפתח וציוד התפזר לו לאורך קילומטרים. הוא נאלץ לחזור אחורה לאסוף אותם. בהמשך גם בעיית טעינת חשמל, משאבה חשמלית שמשה כמטען, והוא הגיע למדרשה כמעט ללא אוכל. נכנס לישון שם בחדר וכמובן שבבוקר היה קשה לו לעזוב…

בעוד איתן נהנה מהמיטה החמה במדרשה צבי חלף על פניו בקלילות. בהמשך, צבי סבל מקור בעת שישן בשטח הפתוח לפני מצפה רמון. העקיפה הבאה אירעה כאשר צבי ישן בשחרות, ואיתן רכב את הפינאלה שלו מנאות סמדר עד אילת במכה אחת. דויד דה קסטרו היה מעט אחריהם ביומיים הראשונים, וביום השלישי בצהריים פרש בקטע הקשה של נחל צין. כבוד! לאחר שחזר לביתו בנאות סמדר, הספיק לבקר ולעודד את צבי ואיתן שעברו שם במסלול.

נתוני הרכיבה שלי

תוצאות הסיום וסיכום

מתוך חמישה רוכבים, ארבעה הגיעו לנקודת הסיום בזמן, כלומר בפחות מ 7 ימים. שיעור המסיימים עומד על 80%, זאת בהשוואה לאירועים אחרים שבהם פחות מ-50% מהמשתתפים מסיימים. מספר הרוכבים המועט נבע ממגבלות אובייקטיביות, כגון מצב המלחמה, שירות מילואים ומגבלות GPS.

• איתן: 6 ימים, 8 שעות ו-53 דקות
• צבי: 6 ימים, 12 שעות ו-7 דקות
• יוסי : 2 ימים 22 שעות ו 15 דקות
• אני : 3 ימים 9 שעות 24 דקות 

מאת: צביקה לוין

צילום: צביקה לוין, עומר מירון, דויד די קסטרו, רובי כץ

צביקה הוא רוכב שטח כבר 20 שנה ויש אומרים עם קילוטראז של משאית, שמתמחה במרחקים ואוהב אתגרי בייקפקינג בארץ ובעולם. בין התקנות לווינים ברחבי העולם ואימון קבוצת THE BUTTONS TLV הוא גם מדווש עם קבוצתו בשבת בבוקר. לא משנה אחרי כמה קמ ובאיזה שיפוע, הוא לא יפסיק לדבר ולחייך.