הערבה התיכונה היא אחד מחבלי הארץ הכי יפים בארץ. נופי בראשית, עצי שיטה ושבילים עתיקים שחוצים את המדבר. הערוצים הרחבים והמבנה המתון יחסית של הנוף הופכים אותה לפחות אטרקטיבית למטיילים ברגל, ובעצם רק שביל הליכה אחד חוצה את הערבה – שביל ישראל במזרח הרמון. מצד שני, אלו בדיוק הדברים שהופכים את האזור לאטרקטיבי לרכבי שטח שזוכים פה לעשרות רבות של ק״מ של שבילי 4×4 וכמעט כל ערוץ גדול, נהיה שביל ג’יפים. מה עם רוכבי האופניים? – הערבה סגורה!
חבל ארץ נהדר זה מתאים לא רק רק לרכבי שטח קשוחים. הערבה היא גם אחד האזורים שהכי מתאימים לרכיבת אופניים בארץ. השבילים העתיקים, הנוף המשלב מעלות מתונים עם מקטעים שיכולים להיות סופר טכניים ומרחבים המאפשרים זרימה ארוכה, הופכים את האזור לגן עדן פוטנציאלי לרוכבי אופנים. רק מה, יש רק מקטע קצר של שביל ישראל באופניים בתחומי המרחב. פשוט אסור לרכוב פה! אזור שצמא לתיירות, מושלם לאופניים ואסור לרכיבה – שילוב ישראלי קלאסי.
הערבה הסגורה
מרחב הערבה התיכונה שמשתרע מכביש מעלה עקרבים בצפון ועד לכביש 13 המחבר את כביש 90 עם כביש 40 בדרום. האזור המקסים הזה יכול להיות דוגמא עולמית למרחב רכיבת אופניים מדברי, ולאפשרות לשלב בין שבילי אופניים, תיירות, קהילת רוכבים מקומית ושמירת טבע. יצירת מודל המשלב בין קהילת הרוכבים והמטיילים המקומית ביחד עם רשות הטבע והגנים, משרדי הממשלה הרלוונטים, וקהילת הרוכבים הארצית לטובת הקמה של מערכת שבילי אופניים שתכיל בתוכה את אהבת המדבר, הפשטות שלו. חיבור לדרכים עתיקות מצד אחד וקיימות ושמירת טבע מהצד שני. כשהתחילו לבנות שבילי אופניים במדבר הרבה לפני הבאגרים, הקונגים ומיליוני השקלים, הרעיון היה למצוא תוואי טבעי, שרק דורש מגרפה ומטאטא כביש כדי להפוך אותו מנאקב שנשכח לשביל אופניים איכותי. האידאלי היה לא לבנות טרסות ענקיות במקום שבו מעולם לא היה שביל, אלא למצוא את מה שכבר היה קיים במשך אלפי שנים ורק לנער ממנו את האבק. שבילים כמו בנחל אשברון או נחל כרכשת שכבר נמצאים שם ואפילו אפשר היום לרכב בהם בצורה סבירה. עם קצת עבודה, באמת לא הרבה, הם יהיו שבילים נוחים וזורמים שרוכבים בכל הרמות יכלו להכיר בעזרתם את האזור המיוחד הזה שהיום לא נגיש כלל לאופניים.
מה נהוג
מסתבר שהיום, כבר אף אחד לא בונה שביל ל״רכיבה במדבר״. אנחנו כבר לא שם והחיים כבר לא כל כך פשוטים. היום אם בונים, אז הפוקוס הולך לכיוון של flow trail שמודד את ה-fun factor, סוג של סינגל אנדורו שמייצר אפקט וואוו משוגע. כל זה לא יעבוד בערבה, פה נצטרך להוריד את מד השיפועים מהחגורה, ואם רוכב יצטרך לרדת מדי פעם מהאופניים זו לא תהיה עילה לשלוף את הקונגו ולפרק חצי הר. פה לא יהיה השביל הכי טוב שנבנה בישראל, עם הבארמים הכי מגניבים שנבנו עם מחוגה במיני באגר. לפה יבואו רוכבים שרוצים לטייל במדבר כמו שהוא, מינורי, פשוט, ואולי קצת נוסטלגי.
בהחלט יתכן שרוב הרוכבים יעדיפו את הflow ואפקט הוואו, כמו במסעדות תל אביביות חדשות, שאתה לא אוכל בהן אלא נכנס לחוויה כלל חושית, שלא מבשלים בהן אלא חוקרים ויוצרים. אבל צריך לזכור שקהל הרוכבים הוא לא חד גוני, ויהיו כאלו שישארים נאמנים לאוכל ביתי פשוט ומנחם, נאמנים לשבילים שלוקחים את מה שהמדבר נותן בלי קישוטים, נקי כמו שהוא.
איך זה יכול לעבוד
בפועל זה יכול לעבוד רק בשיתוף פעולה הדוק עם הקהילה. הבנייה הפשוטה תאפשר עבודה אפקטיבית עם מתנדבים מקומיים על בסיס קבוע, יחד עם אירועי התנדבות שאיפשרו לאנשים מכל הארץ לקחת חלק בעבודה. האזור הוא ברובו שמורת טבע ולכן רשות הטבע והגנים, שכבר הוכיחה שהיא יודעת להרים שבילי אופניים ביחד עם המועצה האזורית, צריכים להוביל את התהליך וככה גם לאזן בין התיירות לשמירת טבע. יש לנו בוני שבילים נהדרים עם הכרה מושלמת של המדבר ושביליו, שאין לי ספק שישמחו לחזור למקורות ולהוביל את הצד המקצועי של התהליך. הרי הם אלו שלימדו אותנו ששביל טוב במדבר צריך רק מגרפה ומטאטא כביש.
לסיכום
בחיבור שבין אנשים, שבילים וטבע יש פוטנציאל גדול לסנרגיה שתביא לאזור תיירות, תציע לתושבי המקום עוד אפשרות רכיבה ופנאי, ותעזור לשמור על הטבע במרחב היפה והרגיש הזה. כדי שזה יקרה אפילו לא צריך כסף גדול אלא בעיקר רצון טוב של כל הנוגעים בדבר, מועצה אזורית, תושבים ורשות הטבע והגנים. הערבה סגורה יכולה וצריכה להיות פתוחה!
מאת: שי יגל
תמונות: יוג׳ין לויט